לא שומעים!

אז רד פיש נתן לי קרדיט בטור האחרון שלו במסגרת "משטרת הפוטושופ", אבל לא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על האייטם השני בטור הזה. בראש הטור מופיעה תמונה מפוטשפת של ג'ניפר לאב יואיט. כלומר, יואיט לא מפוטשפת שם, רק איזה ידיד נטול פנים שלה. יש הסבר בטור עצמו. מה שמשעשע זה שכשראיתי את התמונה הזו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "וואי, לא זכרתי שג'ניפר לאב יואיט כזו כוסית" - וראה זה פלא, הסיבה שצילום הפפראצי הזה התפרסם ברחבי העולם היא דווקא כי עורכי מגזיני הזבל השונים חשבו שהצילום הזה מוכיח שהיא שמנה.

בואו נסתכל שניה בצילום:

עכשיו, אני רוצה לשאול: מה? זו תמונה של אשה שמנה? יואיט לא הייתה יותר שווה בחיים שלה.

אני מתחיל לחשוד שהחיבה של אנשי אופנה ושאר מובילי דעת דרעק לשלדים מהלכים נובעת מכך שהם כולם נקרופילים.

לקריאה נוספת: נשים שמנות ב"תמונות סוציולוגיות"

מישהו בגוגל רידר שלי המליץ על כתבה בגלובס על גנבים חולערות זייפני קליקים ישראלים. אז אני קורא לי להנאתי (טוב, לעצבנותי) את הכתבה, ומגיע פתאום לכותרת ביניים בכתבה:

שומאן טראנס

ואני חושב לעצמי: מה? אבל כן, זה מה שכתוב שם. טוב, אני בטוח שיש לזה איזו סיבה הגיונית. זה בטח משחק מילים מתוחכם שכזה.

וזה אכן משחק מילים מתוחכם שכזה. סוג של.

בקטע שמתחת לכותרת, יש ראיון (מיוחד!) עם "בכיר ב"גוגל" העולמית, שומאן גוסמאנג'ומבר, העוסק בתחומי הפרסום של "גוגל" ומי שהיה ממקימי "ג'ימייל"". מסתבר שהעורך בגלובס חשב שהשם של מר גוסמאנג'ומבר נורא מצחיק (מה שדי נכון), ושהעיתון שהוא עובד בו דוגל בשימוש בהומור של ילדים בני ארבע (מה שמסתבר שגם נכון). הטראנס, אם היה לכם ספק, הוא רק לצרכי הכותרת. המילה טראנס לא מופיעה בשום מקום במהלך הראיון עם הגוגלר הבכיר. או, במילים אחרות, העורך בגלובס מפגר. לאללה.

נו, אני מניח שהוא יצא בזול. בדה-מרקר היו מתלוננים על זה שהוא לא מספיק תוסס.

(*) אני רוצה להתנצל מראש בפני יניב פוהורילס, שכתב את הכתבה וכנראה לא היה אחראי לכותרת שהוצבה בתוכה על ידי עורך. אני מבטיח להחליף את הכותרת בעלבון אינפנטילי המבוסס על שמו של העורך ברגע שזה יועבר אלי.

אוקיי, עכשיו משהסתיים הסיוט הבלתי נסבל הזה (אל תשאלו, יותר טוב), אפשר להתחיל להתעסק בדברים מעניינים. הבלוגנובלה, למשל.

תקציר הפרקים הקודמים: אנחנו הולכים לכתוב סיפור ביחד, באמצעות כתיבה של בלוגים בדיוניים. הדמויות שיכתבו את הבלוגים הללו יתעדו את עולם המשחק דרך עיניהן, יגיבו זו לזו ויבנו ביחד את המציאות בה הן חיות. למשחק אין "מנחה". המשתתפים מוזמנים להמציא ארועים בעולם האמיתי, והמשתתפים האחרים יחליטו אם להגיב לארועים המתוארים כמשהו שהם מזהים כ"אמת" בעולם המשחק, או להתעלם מהם וכך להוציא אותם מה"קאנון". השחקנים, כמובן, מתבקשים להיות אחראיים בבניית הארועים שלהם, כדי לא לדרדר את העולם לאבסורדים.

עולם המשחק

בהתאם להצעה המקורית שלי, עולם המשחק זהה לעולם שלנו, אך משלב אלמנטים פנטסטיים. כדי להקל על כולנו לדמיין, האלמנט הפנטסטי מבוסס על הרעיון שבבסיס סדרת הקומיקס והסרטים "אקס-מן". כלומר, בינות לבני האדם הרגילים מתחילים לצוץ יום אחד מוטנטים - אנשים שנראים פחות או יותר נורמלים, אך יש להם כוחות חריגים ומשונים.

לפחות בתחילת הדרך, השחקנים מתבקשים שלא להיות מוטנטים. כן, מה ששמעתם. הבלוגרים יהיו אנשים רגילים שנחשפים לתופעת המוטנטים במגוון אמצעים: בצורה אישית, דרך כדי התקשורת, כרופאים, כעובדי רווחה - מה שבא לכם. בשלב מאוחר יותר אולי נפתח גם בלוגים למוטנטים. בינתיים נראה לי יותר מעניין לדמיין דווקא את התגובות של האנשים הרגילים להתפתחות המוטנטים.

איך מצטרפים?

נדב, איש טוב שכמותו, נידב את השרת שלו ב-blogdebate.org לצורך המשחק. שרת וורדפרס מו הוקם בכתובת story.blogdebate.org, והיא תרכז תחתיה בלוגים שמשתתפים במשחק. כדי לפתוח בלוג במערכת, צריך לשלוח אלי את שם הדמות ואת שם כתובת הבלוג המבוקשת (למשל story.blogdebate.org/DUBI). אין לי שום בעיה עם משתתפים שרוצים לשמור את זהותם חסויה ממני. בכלל, אני חושב שיהיה הכי מעניין אם באופן עקרוני לא יווצר קישור בין השחקנים לדמויות שלהם - אבל זה כבר תלוי בכם. משתתפים שרוצים לשמור על אנונימיות יכולים להשתמש בכתובת מייל אנונימית (אך פעילה!) כאוות נפשם. מרגע שקיבלתם שם משתמש, אתם יכולים לפתוח כמה בלוגים שאתם רוצים תחת אותו השם. אם אתם רוצים לקבל שמות משתמשים נוספים בשביל בלוגים נוספים, צריך שוב לפנות אלי.

אנחנו נפקח מקרוב על הבלוגים הנפתחים במערכת. ספלוגים, כמובן, ימחקו מיד, אבל גם בלוגים שלא ישמרו על קשר עם עולם המשחק ימחקו. המערכת קיימת לצרכי המשחק בלבד, ולא כתחליף לבלוגיות פומביות קיימות.

נדב צפוי בקרוב לאפשר בחירה בין כמה תבניות שבחרתי באופן רנדומלי. מי שמעוניין להתשמש בתבנית קיימת אחרת, או שרוצה לעצב לעצמו תבנית ייחודית, מוזמן לשלוח אותה אלי ואני אדאג לאפשר לו גישה אליה. אני לא בטוח אם אפשר לאפשר גישה לתבנית רק עבור אדם אחד במערכת, כך שיש סיכוי שמי שרוצה להשתמש בתבנית יחודית ידרש לוותר על הזכויות הבלעדיות עליה. נדב עשוי לנדב (הא!) מידע נוסף בנושא, כשיזדמן לו.

האם אפשר להצטרף גם על מערכות בלוגים אחרות?

כן! מערכת הבלוגים המוצעת היא רק לצרכי נוחות. יהיה מעניין לראות את המשחק פולש לבלוגיות רגילות (לתשומת לבכם: יש בלוגיות, כמו קפה דה-מרקר, שאוסרות על פתיחת כרטיסים פיקטיביים, כך שמעשה כזה שם יהיה על אחריותכם בלבד. מי שיצליח לשכנע את החבר'ה מרשימות לפתוח בלוג פיקטיבי לאיזה "פרופ' ויטוריו שמיטר, חוקר מוטנטים" - כל הכבוד). עם זאת, בלוגים המשתתפים במשחק מתבקשים להציג קישור לעמוד הראשי של הפרוייקט (שיכיל, במהרה בימינו אמן, משהו דומה לפוסט הזה). ביקשתי משרון להכין איזה כפתור קטן בשביל הפרוייקט, ואני מאמין שבעתיד הקרוב נקבל משהו (אהם אהם). גם אתם, כמובן, מוזמנים לתרום עיצובים משלכם. לחלופין, אפשר להסתפק גם בקישור טקסטואלי שיבהיר שהבלוג שייך לפרוייקט הבלוגנובלה. שימו לב: זה משחק, לא מתיחה. אנחנו לא מנסים לגרום לאנשים לחשוב שהדמויות הן אנשים אמיתיים או שהארועים המתוארים קרו באמת. המטרה היא לשחק משחק תפקידים, הגם שכזה החשוף לקהל צופים רחב מהרגיל.

כל מיני

מן הסתם תתעוררנה בעיות של מגיבים שלא מבינים מה הקטע. אפשר להתמודד איתם במגוון דרכים - בין אם ברמיזה קלה לכיוון הקישור לעמוד הראשי של הפרוייקט, ובין אם בתור הדמות שלכם, מה שיכול להוביל למגוון שעשועים. מצד שני, שימו לב לסיפא של הסעיף האחרון.

שאלות, מענות, טענות והצעות אפשר פה בתגובות, או בדואל.

די עם זה. זה לא מצחיק. זה אף פעם לא היה מצחיק. למעשה, אפילו כשאמרו את זה ברצינות על קוקה קולה לא הבנתי את הקטע. מספיק ודי.

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו - וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

אני מכריז בזאאאאת על פתיחת קטגוריה חדשה בבלוג, רעיונות לתזה, בה אני אזרוק עליכם ללא רחמים רעיונות חצי אפויים ונטולי ביסוס מחקרי לנושאים שאולי יום אחד אני אהפוך לתזה, או אולי סתם למחקר. מטרת הקטגוריה היא, כמובן, לא כדי שאתם תדעו על הרעיונות שלי, אלא כדי שהם יהיו מרוכזים במקום אחד שאני אזכור לבדוק כשיגיע הזמן לבחון את הנושא לעומקו.

הרשומות בקטגוריה גם תזכינה לכל מיני כותרות מרובות ז'רגון כמו הכותרת הנוכחית (שבאמת נשמעת יותר נורמלי באנגלית: Habit Formation as a Bridge between Microfoundations and Macro Structures), ותכלולנה טקסט שלא מעניין אף אחד. לדוגמא:

שני הזרמים הגדולים שמגדירים את קצוות המחקר במדע המדינה הם זרם הבחירה הרציונלית והזרם המבני. הראשון מושפע מהכלכלה, ובוחן לעומקן את בחירותיהם של אנשים בודדים, מתוך הנחה מתודולוגית שרק הפרט הוא בעל אינטרסים ורק הוא יכול באמת לקבל החלטות: כל "החלטה" או "אינטרס" של גופים גדולים יותר כגון חברות או מפלגות הן בהכרח אגרגציה של האינטרסים וההחלטות של הפרטים שבהן (עם או בלי שקלול לפי עוצמה). הזרם השני מושפע מהסוציולוגיה (דורקהיים וחבר'ה כאלה^[1]) - אם הזרם הכלכלי מספר לנו איך אנשים בוחרים את הבחירות שלהם, הזרם המבני מספר לנו למה הם לא יכולים לבחור בכלל, כי הם "לכודים" בתוך מבנים חברתיים שמכתיבים להם התנהגות.

בין שני הקצוות הללו מסתובבים רוב החוקרים במדע המדינה ולוקחים קצת מפה וקצת משם, מרכיבים מבני-ביניים (כמו ה"מוסדות" שהם סוג של מבנה, אבל כזה שמושפע מהחלטות של בני אדם), ומנסים להסביר בבת אחת גם למה דברים הם יציבים וגם למה הם משתנים. לרוב, מי שמנסה להסביר יציבות גומר עם תאוריה שלא מצליחה באמת להסביר שינוי, ולהפך.

הרעיון שלי (שאני מניח שהוא לא לגמרי מקורי, אם כי טרם נתקלתי בניסוח שלו בצורה הזו - אבל זו לא הוכחה לכלום כי גם טרם חיפשתי) מתבסס במידה מסויימת על המחקר שכתבתי בתואר השני על המודל הדו-שלבי של החלפת מפלגה בבחירות. מה שטענתי שם הוא שאנשים מפתחים הרגלים, והנטייה שלהם היא לא לשנות אותם אלא אם עולה סיבה טובה לעשות כן. בהקשר של החלפת מפלגות, המשמעות היא שאנשים לא משווים כל הזמן את כל המפלגות הזמינות. כל עוד אין להם סיבה טובה שלא להמשיך לבחור במפלגה שלהם, הם פשוט יניחו שההחלטות הקודמות שלהם עדיין מוצדקות, וינהגו בצורה הרגלית. אבל כאשר יש איזשהו הלם במערכת - גילוי מטריד לגבי המפלגה שלהם, או שינוי מהותי במערכת המפלגתית כמו לפני הבחירות האחרונות - הם יתעוררו ויתחילו לבחון מחדש בצורה "רציונלית" את כל האפשרויות. אבל אחרי שהם בוחרים מחדש במפלגה, מיד מתגבשת הבחירה שלהם ל"הרגל" חדש - חלש יותר, בהתחלה, אבל חזק יותר ככל שעובר הזמן. הרגלים, כמובן, מחזקים את עצמם בהנתן שאין הפרעות חיצוניות^[2].

עד פה באמת שאין חידוש, ואפילו תאוריות של בחירה רציונלית (למשל פיורינה, בתחום התנהגות הבוחרים) יכולות לקבל תיאורים כאלו. מה שאני טוען הוא שההרגל משפיע מעבר לבחירה הספציפית הזו - ברגע שביצענו בחירה אחת שנובעת משיקולים א' ו-ב', אנחנו בעצם מקבלים יחד איתה מערכת של "ערכים" שכוללת את א' ו-ב', אבל גם ג' ו-ד'. בחירה במפלגה, למשל, עשויה להיות משיקולים של עמדות בטחוניות, אבל אנחנו בוחרים יחד איתן גם עמדות כלכליות ודת-מדינתיות. וכאן מתעוררת הבעיה: כמי שבחר במפלגה עם עמדות א'-ד', אבל רק בגלל עמדות א' ו-ב', מה היחס שלי כלפי ג' ו-ד'? האם אני פשוט מתעלם מהן? המחקר מראה שאנשים שאין להם עמדות חזקות לגבי נושאים מסויימים נוטים לחפש סימנים (cues) אצל המפלגות שלהם (או מקורות זהות אחרים) בנושאים הללו. למשל, אם אין לי מושג אם אני אמור לתמוך במס הכנסה שלילי או לא, אני אסתכל אל המפלגה שלי, שאני סומך עליה באופן עקרוני, ואראה מה הם אומרים. אם הם תומכים - אני אתמוך גם, ולהפך.

המשמעות היא שהבחירה שלי ב-א' ו-ב' תגרום לי, ברבות הימים, לאמץ את עמדות המפלגה גם לגבי ג' ו-ד'. אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנשים רוצים להיות עקביים, ולכן הם עושים רציונליזציה של המעשים שלהם: אני בחרתי במפלגה X, מפלגה X תומכת ב-ג' ו-ד', ולכן אני תומך ב-ג' ו-ד'.

העניין הוא שההסבר הזה יכול להתרחב גם מעבר לבחירת מפלגות. אנשים מבצעים בחירה ראשונית על בסיס האינטרס הרציונלי שלהם, אבל הבחירה הזו לעיתים קרובות כוללת מערכת של ערכים שחורגת מהאינטרס שהביא לבחירה הזו. מכיוון שאנשים מפתחים הרגלים ושואפים להיות עקביים, הם יאמצו את מערכת הערכים השלמה גם אם היא אינה נובעת מתוך האינטרסים שלהם (למרות שהם עשויים להתנגד לתהליך אם בבירור המערכת נוגדת את האינטרסים שלהם). תחום המחקר שלתוכו הרעיון הזה משתלב הכי טוב הוא המחקר הרעיוני (ideational). תחום זה מנסה לבחון כיצד רעיונות משפיעים על תהליכים פוליטיים. דוגמא קלאסית היא הקיינסיאניזם - אותה תורה כלכלית שהתפשטה בעולם המערבי בשנות ה-30 ונפלה ברעש גדול אחרי משבר הנפט בשנות ה-70 - האם מדובר, בדומה לאמירתו המפורסמת של קיינס עצמו, על פוליטיקאים שהושפעו מרעיון של כלכלן, או שמא הרעיון של הכלכלן הוא מקרי ושולי, ושימש בסך הכל כתירוץ למערכת של מדיניות שהייתה עוברת בכל מקרה משום שהיא שירתה את האינטרסים של קבוצות בעלות עוצמה באותה תקופה?

המחקר הרעיוני מתאים במיוחד לרעיון שלי, משום שרעיונות הם מקרה קלאסי של דבר שאנחנו יכולים לקבל משום שחלק ממנו מתאים לאינטרסים שלנו, אבל מרגע שקיבלנו אותם, הם משפיעים עלינו בצורה כזו שעצם תפיסת האינטרס שלנו משתנה. הרעיונות, במובן מסויים, הם לבני אדם מה שה"מוסדות" הם לחברה: חוקרים מוסדתניים (institutionalists) יאמרו שהסיבה שמוסדות חורגים מהאינטרסים של האנשים שיצרו אותם היא שמוסד הוא יצור קשיח, שקשה לשנות או להזיז מרגע שהוא נוצר. כלומר, המוסדות הם שריד של ההחלטות שבעלי העוצמה קיבלו בעבר, על בסיס האינטרסים שלהם דאז. אבל ההחלטות הללו עדיין "מתקבלות מחדש" כל הזמן, מעצם קיומו של המוסד, גם הרבה אחרי שאותן קבוצות איבדו את כוחן או שהאינטרסים שלהן השתנו. כך גם הרעיונות: אדם מקבל על עצמו רעיון מסויים בנקודה מסויימת בחייו משום שהרעיון הזה נראה לו מתאים לאינטרס שלו באותו הרגע^[3], אבל בכך הוא בעצם מתחייב לרעיון הזה, ויהיה קשה מאוד להשתחרר ממנו בלי איזשהו הלם חיצוני. יתר על כן, מרגע שקיבלתי על עצמי רעיון מסויים, הוא יכלול בתוכו את כל אותם הערכים האחרים שכלל לא תכננתי לקבל, אבל באים איתו בחבילה אחת. אם אני לא אתנער מהרעיון מהר, עצם ההרגל שבקבלת הערך עלול לגרום לי להסכים לקבל גם את אותם הערכים החדשים, ובכך לשנות את עצם תפיסת האינטרס האישי שלי.

מה שחשוב כאן הוא שברגע שמתגבש הרגל, כלומר, ברגע שקבוצה של אנשים שהיה להם אינטרס משותף בנקודה מסויימת בזמן (נגיד, מעמד הפועלים) מקבלת על עצמה (כל פרט בפני עצמו) רעיון מסויים (נגיד, סוציאליזם), אפשר להתחיל דבר על הקבוצה כקבוצה, ואין צורך יותר לדבר על הפרטים והאינטרסים האישיים שלהם. האינטרס שלהם (במשמעות הבחירה-רציונלית של המושג) מספיק להיות גורם מכריע, ומה שמשפיע מעכשיו ועד להלם החיצוני, הוא הגורם המבני (מעמד). פתאום אני לא צריך להסביר כבר למה כל פרט ופרט פועל בצורה מסויימת: הסיבה נעוצה ברעיון המשותף שהם חולקים, שכופה על כולם מערכת ערכים משותפת גם אם הסיבות של כל אחד לקבל את הרעיון המקורי היו נעוצות בערכים שונים מתוך המערכת הזו. כך אפשר לגשר בין המיקרו-יסודות הכלכליים לבין מבני מאקרו חברתיים (או כל דבר באמצע).

עכשיו נשאר רק הקטע הקטן והמעצבן הזה של לסקור את הספרות הקיימת, לבנות מערך מחקר ולנסות להוכיח את התזה. שטויות.

–

רעיונות קודמים: אזרחות, מדינה, לאום

1. נדב, אל תהרוג אותי [↩]
2. שחר כתב לי, בתכתובת אישית, על פיתוח מעניין שלו לרעיון שהעליתי בהקשר הזה בבלוג השני שלי, אבל אני לא יודע מה עלה בגורלו של הרעיון הזה [↩]
3. והשוו כאן את מסך הבערות של רולס, שמבקש לנטרל את האינטרסים של הפרטים בדיוק כדי שיוכלו לבחור ברעיונות בלי המגבלה הזו [↩]

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) - בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים - אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.

אי אז בעבר פתחתי חשבון ביוטיוב - אני באמת לא זוכר למה. אולי רציתי לעקוב אחרי מישהו, או שרציתי להוסיף תגובה, אני באמת לא זוכר. היום החלטתי לעשות משהו בנידון.

אז אם תמיד דמיינתם לעצמכם אותי כאליל מין סקסי ומסוקס, או כאדם רהוט ומעניין שכל מילה שיוצאת מפיו היא מבדרת ומחכימה באחת, אני גאה להרוס לכם את הפנטזיות.

פני ארקייד כתבו על המשחק הזה, שעדיין לא זמין למחשב האישי אלא רק ל-Xbox360. בבלוג של המשחק כללו רשימה של שירים בפס הקול של המשחק, עם הפניות לאתר הזה, שאתם חייבים להכנס אליו. מאגנאטון הם אתר עם כל המוזיקה שלא ידעתם שאתם רוצים, מאת מגוון רחב של יוצרים עצמאיים. מאגנאטון הם גם המודל לעתיד של תעשיית המוזיקה. באתר מאגנאטון אפשר:

1. לשמוע מיקסים רנדומליים מתוך מאגר השירים לפי ז'אנר;
2. להאזין לאלבומים שלמים בחינם;
3. לשלם כמה שרוצים עבור הורדת אלבומים בפורמט מפ3 או wav, תוך ידיעה שמחצית מהסכום המשולם מועברת ישירות ליוצר;
4. כל האפשרויות נכונות.

אני חייב להודות שאני די נפעם מהאתר, ובינתיים לא חרגתי מהאופציה הראשונה ברשימה. כל החומר באתר מופץ תחת רשיון Creative Commons, כך שהשימוש בהן בפרוייקטים לא מסחריים, כמו נגיד פודקאסט אישי או סרטי סטודנטים, הוא חינמי לחלוטין, שזה גם די מגניב.

הנה דוגמא רנדומלית:

Open Window by Robert Rich

סתם, שתדעו.

מכיוון שהמחשב שלי לא בא עם בלוטות' בילט-אין, אני צריך לחטט בקופסת ההפתעות שלי כדי למצוא את מתאם ה-USB שלי כשאני רוצה להעביר תמונות מהסלולרי למחשב. זו הסיבה שאני עושה את זה בערך אחת לחצי שנה. וזו הסיבה שאני מפיל עליכם עכשיו כמה תמונות שצילמתי בחודשים האחרונים.

את הראשונה אתם יכולים לראות בכותרת של הבלוג. היא באיכות גרועה, אבל זה שעשע אותי נורא, אז לפחות לבינתיים זה מה יש. בסוף אולי אני אחזיר את הפרפרים היפים, או שנשים משהו חדש יותר.

השניה צולמה באולם הספורט שבו שמרתי על בחינה. כפי שאתם רואים, התנאים נוחים ביותר ואין שום דבר מרתיע בלעשות בחינה עם עוד 700 איש.

התמונה הבאה היא של אחד ממבני האוניברסיטה, שמעל הכניסה שלו מופיעה כתובת מוסתרת חלקית על-ידי צמחיה. בחלק החשוף כתוב "… משחררת". הממ…. (קליק להגדלה)

קו הרקיע של טורונטו בלילה (קליק להגדלה).

מכיוון שאני לומד בימינו למבחן, ומכיוון שאשתי לא אוהבת לנהוג ברחובות הדאונטאון של טורונטו, הגענו להסדר שאני מסיע אותה לסופר ואז יושב באזור בית קפה שבתוך הסופר ללמוד. הנה תמונה של הנוף הנשקף מהחלונות שם.

זהו.

אגב, לא קשור, אבל הידעתם כי אפשר להוריד את פס הקול הנפלא של המשחק הותיק The Longest Journey מאתר האינטרנט של המשחק? חבל שאני לא מוצא בשום מקום את הפסקול של מקס פיין…