לא שומעים!

(אזהרה: ספוילרים לספיישל חג המולד האחרון של דוקטור הו ועוד כמה פרקים ישנים יותר)

הסייברמן (cybermen) הם, כנראה, המפלצת עם סיפור הרקע הכי מעניין בדוקטור הו, גם בעולם של הסדרה, וגם מבחינת ההשראה של התסריטאים. למרבה הצער, שני סיפורי הרקע הללו הלכו והפכו בלתי רלוונטיים עם השנים, והסייברמן, עקב כך, הפכו למפלצת המיותרת ביותר בסדרה: הם נעשו גרסא חיוורת של הדאלקים, סתם עוד גזע של יצורים שהרגש נעקר מתוכם כדי שיוכלו להיות יותר מוכווני-מטרה ולוגיים, וכך הפכו למפלצות חסרות מוסר, בלה בלה בלה. לפחות לדאלקים יש את המלחיות שלהם. מה יש לסייברמן? ידיות על הראש? אל מול הדאלקים שמאז ומתמיד היו בנויים על בסיס המודל של הנאצים, הסייברמן הלכו והפכו למעין מפלצת קומוניסטית. הבורג של מסע בין כוכבים נוצרו בהשראתם, אבל עשו את זה הרבה יותר טוב.

אבל בואו נחזור להתחלה. כדור הארץ היה פעם פלנטה בינארית - יחד במסעו סביב השמש רקדה איתו פלנטה בשם מונדאס. מונדאס הייתה מאוכלסת גם היא בבני-אדם (או לפחות יצורים דמויי-אדם), אבל מסיבה לא ברורה מונדאס סטה ממסלולו והחל מפליג החוצה ממערכת השמש, אל מעמקי הגלקסיה. תושבי הפלנטה נאלצו להתמודד עם התנאים הקשים שנוצרו עם ההתרחקות מהשמש. הפתרון שמצאו המדענים המונדאסיים היה תכנונם של איברים מלאכותיים שיוכלו לעמוד בתנאים הקשים יותר. יותר ויותר מאיבריהם של בני-מונדאס הוחלפו בחלקי חילוף מתכתיים. לבסוף, גם המוח טופל באמצעים קיברנטיים. כדי לשמר אנרגיה ולשפר את שרידותם, בני-מונדאס הסירו את הרגשות ממוחותיהם. הם הפכו למין חזק, חכם, רציונלי, וקר. בניגוד לדאלקים ששאפו לשלוט בעולם, למונדאסיים הייתה שאיפה אחת: לשרוד, וכדי לשרוד, הם היו צריכים להמיר אנשים אחרים לסייברמן - זו דרכם להתרבות.^[1]

בעולם האמיתי, בשנות ה-60 החלו רופאים לנסות טכנולוגיות חדשות של השתלת איברים ויצירת איברים מלאכותיים שנועדו להארכת חיים. היו שהאמינו שניתן יהיה להחליף את הלב במכונה שאדם יכול לשאת איתו, במקום לב שכשל. קיט פדלר, מי שהמציא את הסייברמן, דאג מפני מצב שבו אנשים יחליפו איברים רבים כל כך ב"חלקי חילוף" עד שהם יהיו דומים יותר למכונה מאשר לאדם. הוא מימש את הפחד הזה בדמויות שיצר. אבל הפחד הזה היה קצר טווח. בשנות ה-70 הוא כבר הפך לבלתי רלוונטי בעליל, אך במקום לזנוח את הסייברמן בעקבות זאת, שינו יוצרי הסדרה את המהות שלהם. הם נתפסו על מוטיב ההמרה והשרידה באמצעות כיבוש, והפכו את הסייברמן למטאפורה לאימפריה הסובייטית. בד בבד איבדו הסייברמן את חוסר-הרגשות שלהם (למרות שבסדרה הם עצמם ואחרים סביבם המשיכו להתייחס אליהם כחסרי-רגשות), ופעמים רבות ניתן היה לראות סייברמן מפחדים, כועסים ובעיקר - מרוצים מעצמם. אולי המילה שהכי מתחברת לדמות הסייברמן היא "EXCELLENT" תוך דחיפת אגרוף אחד לתוך כף יד פתוחה. וכן, זה נראה פאתטי כמו שזה נשמע.

אובדן הדרך של הסייברמן השתקף גם בעיצוב החיצוני שלהם. בהופעה הראשונה שלהם, "הפלנטה העשירית", הסייברמן נשאו על חזם מכשיר עצום מימדים ששימש אותם בין השאר כנשק. ה"ידיות" שהפכו לאיקוניות כל כך בעיצוב שלהן היו מחוברות לפנס ענק מעל ראשם, והם כולם עטו בד כסוף על כל גופם. אבל מה שהיה הכי מפחיד בהם, וזה פועל אפילו היום, הוא הדיבור שלהם: בלי אפקטים קוליים, השחקן פשוט עיוות את הקצב והמשקל של דיבור רגיל (בטונים גבוהים), ויצר משהו שנשמע בלתי אנושי בעליל. לכך הצטרף האופן שבו הם הפיקו דיבור: הסייברמן נראה פוער את פיו לעיגול מושלם, ואז בקע הקול המתנגן המוזר מבלי שהשפתיים יזוזו. כשסיים לדבר, הוא סגר את הפה.

הסייברמן המקורי

ככל שהתקדמה הסדרה הלכו הסייברמנים והפכו מאנשים עם חלקי חילוף למשהו שנראה כמו סתם רובוטים. כבר במופע הבא שלהם, צורת הדיבור הוחלפה בסתם קול מטאלי יותר, ואת הפה החליף "פתח דיבור" שנפתח כדי להשמיע קול ונסגר כשהסתיים המשפט. אבל האפקט המצמרר של פעירת הפה אבד. גם המכשיר על החזה נעשה קטן ונוח יותר.

סייברמן קצת יותר "מתקדם"

סייברמן מאוחר בסדרה הישנה

–

הסיפור של הסייברמן הוא מרתק, אבל הוא מסובך מדי כדי להסביר בחצי משפט. לכן בסדרה הישנה, כשהחליטו להחזיר אותם, עשו להם "ריבוט". בדרך כלל ריבוט עושים לעולם שלם (ראו, למשל, הריבוט שעשו לעולם של באטמן עם "באטמן מתחיל"). לעשות ריבוט רק ליצור אחד בלי להרגיז את המעריצים הנאמנים זה קשה. בדוקטור הו עשו זאת בטענה שהדוקטור הגיע ליקום מקביל, שם הסייברמן הרגילים מעולם לא היו, ובמקום זאת, הדוקטור מעורב בסיפור היווצרותם של סייברמנים חדשים לגמרי, על-גבי כדור הארץ (המקביל). הסייברמן הללו דומים יותר הן מבחינת מראה והן מבחינת התנהגות לסייברמן המאוחרים יותר (אם כי הם בהחלט נראים הרבה יותר טוב). הם גם מוצר של חברה מסחרית (סייבוס תעשיות), ולכן יש להם לוגו על החזה.

הסיפור החדש שלהם, לכאורה, אמור היה להחזיר אותנו למקור שלהם: איש עשיר אך חולה שחושב שהוא יצליח להשיג חיי נצח אם ישתיל את המוח שלו לתוך חליפה רובוטית. אבל הרעיון הזה אובד כמעט מיד, והסייברמן חוזרים להיות סוג של דאלק קצת פחות מוצלח.^[2] מכיוון שאפילו איום קומוניסטי כבר אין בימינו, באמת שאין סיבה הגיונית לקיומם של הסייברמן בעולם הסדרה. אם היו מחזירים אותם לפרק אחד בשביל הנוסטלגיה ושוכחים מזה, ניחא, אבל יוצרי הסדרה מתעקשים להחזיר אותם שוב ושוב ושוב, למרות שלכאורה הם סגורים ביקום מקביל.

הסייברמן החדש

וככה אנחנו מגיעים לספיישל חג המולד האחרון. לראסל ט. דיוויס, מי שאחראי להחזרת הדוקטור למרקע, יש נטייה לעשות סיפורים עצומים, בהם הדוקטור משמיד מאות ואלפי ומיליוני דאלקים/סייברמן/מה שלא יהיה בבת אחת, ולכן שמחתי לראות שהשנה הסיפור הוא הרבה יותר קטן, הרבה יותר ממוקד ופחות גראנדיוזי (למרות שהרובוטריק סייברמן היה מגניב לאללה). ההתרכזות בפסיכולוגיה של הדוקטור היא כיוון מאוד מעניין שאשמח לראות בהמשך עונת הספיישלים הזו. אבל הסיפור רק הדגיש את אובדן הדרך של הסייברמן כדמויות. בעין הדג היו קוראים לזה "טוסטר" - זה היה יכול להיות כל דבר. זה שהמפלצת הייתה סייברמן ולא טוסטרמן לא הוסיף דבר וחצי דבר לפרק, בגלל שחוץ מזה שהם סייבורגים שצועקים "דיליט!" (במקום "אקסטרמינייט!") ורוצים להמיר אנשים (במקום סתם להרוג אותם), אין בהם שום דבר מיוחד או מעניין שהופך אותם לשונים ממפלצת גנרית. אפילו הדיבור שלהם - שעכשיו מתבטא סתם בנורה כחולה שנדלקת ב"פה" שלהם, בדומה לנורות הראש של הדאלקים, לא יחודי יותר. הם לא מתנהגים אינטליגנטיים במיוחד. הם אף פעם לא מפתיעים - הדאלקים פיתחו עם השנים טכנולוגיות שהפתיעו את הדוקטור כל פעם מחדש. כשהדוקטור השביעי נתקל בהם לראשונה, הוא ברח במעלה גרם מדרגות וסיפר בעליצות לאייס שהדאלקים לא מסוגלים לעלות במדרגות - ואפשר היה לחוש באימה שלו כשראה שהדאלק מסוגל לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע ולעלות במדרגות אחריו. אצל הסייברמן אין את זה. המקסימום שהם יודעים לעשות זה לשרוד, לא להתפתח.

היה אפשר לנצל את הריבוט כדי לקחת אותם לכיוונים מעניינים. העובדה שהם תוצר של חברה מסחרית, ושיש להם לוגו על החזה, גרם לי לחשוב בהתחלה שהם יהפכו למטאפורה לחמדנות קפיטליסטית, או לצרכנות משולחת-רסן, אבל אני לא רואה את זה בינתיים.

הספיישל האחרון של הדוקטור הוא סיפור נפלא, הוא ממשיך לבנות את דמותו של הדוקטור ביד אמן. חבל רק שאיש לא טורח לבנות את דמותם של הסייברמן. לכל הפחות, תעזבו אותם בשקט ביקום המקביל שלהם, אל תתנו להם להחליד לנו על המסך.

1. ההשראה לבורג, כן? גם המשפט "התנגדות היא חסרת תועלת" מגיע מהם, למרות שבמילים אחרות מהגרסא הסטאר-טרקית. [↩]
2. התחושה הזו רק החריפה בסיפור שבו הדאלקים והסייברמן נפגשו לראשונה ונלחמו אלו באלו - הדאלקים לקחו אותם בגדול. [↩]

לאחרונה בדקתי משהו כמו 80 עבודות שונות שעסקו במדינות אירופאיות למיניהן. היו כמה טענות שנטו לחזור על עצמן. כל עבודה שעסקה במדינה מזרח אירופאית טענה שבמדינה הזו התחיל תהליך התפרקותה של ברית המועצות, למשל.

אבל מה שיותר הפתיע אותי הוא מספר המדינות לגביהן נטען שהן כונו "האיש החולה של אירופה". הביטוי הזה נאמר במקור לגבי האימפריה העותמאנית, וללא ספק התאים לה. אז בדקתי בוויקיפדיה, והנה הרשימה השלמה של מדינות שלגביהן נעשה שימוש בקלישאה הזו:

• בריטניה
• ספרד
• אירלנד
• פורטוגל
• רוסיה (ומדינות מזרח אירופאיות אחרות)
• גרמניה
• איטליה
• צרפת

אני חושב שהגיע הזמן להוציא את הביטוי הזה לפנסיה.

בום.

מטומטמים.

(מעניין, אגב, אם זו הייתה הפצצה הזו).

אחרי מאמצים מרובים ודחיית דדליינים אינסופית (אבל עם תרוצים טובים!), הטיוטא הראשונה של הצעת המחקר שלי, שעל הדרך היא גם עבודת סיום של הקורס שהיה לי בסמסטר הקודם, הושלמה ונשלחה למרצה של הקורס. עוד אין לי מנחה לתזה, שזה די אדיוטי, אבל אני מקווה לשכנע את המרצה המועדף עלי לעשות את זה בשבוע הקרוב, אם אני אגייס את החוצפה הדרושה כדי לספר לו שבחצי שנה האחרונה לא עשיתי שום דבר מתוקף תפקידי כעוזר המחקר שלו.

בכל מקרה, להלן הטיוטא. אני מזהיר אתכם שזה משהו די ראשוני, וחסרה כמות אדירה של ספרות שם, תיאורטית ופרקטית, וכל התיאור של ישראל שם הוא די מופלץ, ואין לי ממש מתודולוגיה, אבל חוץ מזה, אתם מוזמנים לספר לי שאני אדיוט ושזה בושה שמישהו שמסוגל לכתוב דבר כזה איום הצליח לסיים תיכון, שלא לדבר על להתקבל לדוקטורט.

לא, באמת, אני רוצה שתגידו לי את זה.

(לא, סתם. אני רוצה שתגידו לי שאני פורץ דרך וגאון, אבל קיוויתי שאולי פסיכולוגיה הפוכה תעבוד פה).

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" - החל מהסכמי אוסלו - או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל - הטעות הייתה מתוכננת.

–

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה - כן, הסכסוך עודנו עימנו - הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

גרסא מוקדמת של הפוסט הזה הייתה אמורה להכתב אתמול, אבל נרדמתי מוקדם. מאז קרו כמה דברים, והפוסט השתנה בהתאם, אבל המסר העקרוני נשאר כשהיה.

אני באמת לא מבין למה מבצע "עופרת יצוקה" עדיין נמשך. אני, בניגוד לרבים וטובים, תמכתי במבצע הזה בתחילת דרכו. ראיתי את התועלת שבו, וחשבתי שהוא נעשה בזמן הנכון ובצורה חכמה. אבל המבצע הזה היה צריך להסתיים לפני חמישה ימים, פחות או יותר. לצה"ל הייתה כמות לא מבוטלת של מזל על עכשיו, בכל הנוגע לצמצום הפגיעה באזרחים, אבל המזל הזה לא ימשך, ועם הכניסה הרגלית לעזה הסיכויים להמשך ההמנעות מקטסטרופה רק קטנים.

אני לא רואה תועלות שניתן להפיק מהמשך המבצע. אין שינוי בשטח שניתן להשיג ושלא הושג במספר ימים הראשונים של הפגזות מהאוויר. הכניסה הרגלית לעזה מתפרשת כאילו ישראל חושבת באמת ובתמים שתצליח לרסק את החמאס בכח צבאי, ולא הוא.

אבל זה יותר גרוע מזה. גם אם נתעלם מהטרגדיה האנושית האדירה שב"פאשלות" דוגמת כפר כנא, המשמעות האופרטיבית של הרג המוני של אזרחים היא הפסקת התמיכה המזערית שאנחנו עוד זוכים לה מהעולם המערבי. אין דבר גרוע יותר שישראל יכולה לעשות עכשיו, מבחינה אסטרטגית^[1] מאשר לסגת בגלל לחץ בינלאומי בעקבות "תאונה" שכזו. המשמעות של כניסה של כוח רגלי לתוך עזה היא אחת: שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה גם אחרי שכל שביב של הסכמה בינלאומית נעלם לחלוטין. שישראל מוכנה להפוך לשרץ מוקצה בקהילה הבינלאומית, ובלבד שתסיים את המבצע כפי שתוכנן - וכיום, ממש לא ברור לי מה המטרות של המבצע, ואם הן מה שאני חושב שהן, אני די בטוח שהן לחלוטין לא ריאליות בלי כמה פשעים נאים נגד האנושות.

כניסת כוחות הקרקע לתוך עזה היא טעות, והיא כמעט בוודאות אסון. הסירוב של ישראל לכל אותם גורמים שהסכימו "להחזיק אותה" היה שגיאה, אבל חוסר הנכונות של ישראל להפסיק את המבצע לפני שיהיה מאוחר עשוי להפוך לקטסטרופה לאומית. חלאס, גמרנו.

1. לא מבחינה מוסרית, מבחינה מוסרית יש הרבה דברים הרבה יותר גרועים שהיא יכולה לעשות. [↩]

1. לקרוא את המאמרים שאני אמור ללמד בתרגולים שלי שבוע לפני השיעור, לא שעה.
2. לסכם לעצמי כל מאמר או ספר שאני קורא לקורס או לתזה, במקום להניח שאני אזכור את מה שחשוב חרף הסניליות המתקדמת שלי.
3. לבחור לכתוב עבודות על דברים שרלוונטיים לתזה שלי, לא על דברים שכבר כתבתי עליהם עבודה בעבר.
4. להפסיק להשתלט על דיונים בכיתה ולחכות לתורי, בדיוק כמו שאני מקפיד עם הסטודנטים שלי.
5. להפסיק לכתוב פוסטים כאמצעי השהייה יום לפני הדדליין להגשת עבודה.

האינטרטנט כמרקחה, אמרו בYנט (והביאו על הדרך משהו כמו 300 מבקרים חדשים לבלוג, לא כולל עוד מאתיים מבקרים ממקומות אחרים - מלחמה זה אפילו יותר טוב מפיצה!), ויש הרבה דברים שנאמרים וצריכים להאמר. אני אנסה לרכז כאן את מה שיש לי להגיד על הרבה מהטיעונים שהועלו ברחבי הבלוגוספירה בעד ונגד המתקפה הנוכחית. תסלחו לי על עצלנות הלינקים, באמת שאין לי כוח לחפש את הכל עכשיו.

1. מדובר בפעולה פוליטית לקראת הבחירות. (למשל: יונית) קשה להגיד על עמדה כזו שהיא אמת או שקר - זה בעיקר לא רלוונטי. ברור שזו פעולה פוליטית, כי כל פעולה של פוליטיקאי היא פוליטית. קשה גם להגיד את מי בדיוק הפעולה הזו משרתת. בטח שלא את אהוד ברק, שמאבד את קולות המתלהמים ימינה ואת קולות המתנגדים שמאלה, ויוצא קירח מכאן ומכאן. צריך להזכיר גם שהמשך ההבלגה היה יכול להוביל בדיוק לאותה טענה מימין.

2. ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי למנוע את סיום הרגיעה. אמת. אפשר היה להמנע מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וכולי תקווה שממשלות ישראל תדענה להבא לנהוג בצורה הנכונה כדי שלא להצריך פעולות צבאיות. אבל בהנתן שאנחנו מצויים במצב הקיים, פעולה צבאית בעזה היא הפעולה ההגיונית היחידה. אין זה אומר שכל מתקפה היא מוצדקת. אין זה אומר שהשתוללות משולחת רסן בעזה היא מוצדקת. דווקא בגלל זה אני חושב שיש לשבח את הפעולה המדוייקת, החכמה והמתוכננת היטב של צה"ל, נכון לעכשיו, בעזה. אין בכלל מקום להשוות פעולה שתוכננה לאורך זמן ובוצעה באופן מדוייק והכי קרוב למושלם שאפשר, למה שהתחולל בצפון לפני שנתיים: אז צה"ל איבד את עשתונותיו ופעל בלי שום הגיון ובלי להשיג שום הישג סביר בשום שלב - החל מכניסת הטנק בעקבות החטופים וכלה במהלך הקרקעי זמן קצר לפני סיום המלחמה.

3. אי אפשר לסמוך על צה"ל, כי הוא נכשל לפני שנתיים. נו, מה אומר ומה אגיד. אם אתם מאמינים באמת ובתמים שלישראל לא עומדת אופציה צבאית אף פעם, המשמעות האופרטיבית של זה היא שסוגרים את הבאסטה והולכים הביתה. אינני מעורה במערכת הבטחון, ואינני יודע עד כמה הופקו הלקחים מהמלחמה הקודמת. הם טוענים שכן. הם טוענים שמזה שנתיים צה"ל עוסק באינטנסיביות בשיפור מערך האימונים, במילוי המחסנים ובתכנון לוגיסטי. אני מוכן לתת לצה"ל את להנות מהספק שהם דוברים אמת. יתר על כן, צריך לזכור שהמערכה עכשיו שונה לחלוטין מהמערכה אז, מבחינה לוגיסטית. אין קווי אספקה ארוכים לתחזק. משיכת הכוחות לאחור והחלפתם באחרים היא קלה ופשוטה יחסית למצב בלבנון.

4. צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה. זוהי תגובה אינסטינקטיבית כמעט של חלקים מהשמאל הישראלי. זו שטות גמורה ואין הרבה טעם לדון בה. צה"ל פועל כנגד ארגון טרור חמוש, בפועל בתוך ישות שהיא אולי לא ריבונית, אבל היא בהחלט עצמאית, והיא במצב מלחמה מתמשך מול ישראל. אם השלטון בישות הכמו-מדינית הזו לא רק שאינו מסוגל להגן על אזרחיו אלא אף משתמש בהם כמחסה מפני חיילי הצבא נגדו הוא נלחם, אזי ליבי ליבי על האזרחים הללו, וצריך לעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הפגיעה בהם במהלך הפעולה הזו, אבל זו באמת לא הבעיה שלנו. האזרחים אינם מטרת הפעולה הצבאית הנוכחית. אין מדובר במדיניות טרוריסטית של הפעלת לחץ על האוכלוסיה כדי שתכריח את השלטון להכנע. מדובר בפעולה ברורה כנגד השלטון בעזה. צבא אויב שהיה תוקף את הקריה בתל-אביב היה, מבחינתי, מבצע פעולה לגיטימית במהלך מלחמה, גם אם הדבר היה מביא לאבדות קשות לאזרחים בישראל. אשמתנו שהסכמנו לקיים בסיס צבאי באמצע עיר.

5. ישראל תתקפל ברגע שיתחילו אבדות בקרב החיילים. לצערי, יש סיכוי שזה נכון. זה מטומטם, ואני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי לסיים את הפעולה רק בגלל שנהרגים חיילים, בדיוק כשם שאני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי שלא להפסיק את המבצע כאשר התועלת שלו תסתיים אבל תחושת הנקמה של חלק מהציבור לא תגיע לידי סיפוק.

6. המבצע לא יביא להפסקת ירי הקסאמים. כמובן. המבצע הוא רק ההתחלה של מהלך שבסופו, אולי, יפסק ירי הקסאמים. זהו צעד הכרחי במהלך כזה. אף אחד (חוץ אולי מיונית) לא מופתע מכך שמספר הקסאמים המשוגרים לעבר ישראל רק עלה מתחילת המבצע. איש לא טען ליכולת מבצעית להפסיק את ירי הקסאם. הפעולה הזו נועדה ליצור קונטקסט חדש להסכמות העקיפות של ישראל עם השלטון החמאסי, לשנות את כללי המשחק לפיהם ישראל מחויבת לאיזו "מידתיות" אדיוטית בתגובה שלה לירי הקסאמים על ישראל.

7. המבצע לא יגרום לכניעת החמאס. נכון. זה די אדיוטי מצד לבני לטעון שהממשלה מבקשת להפיל את שלטון החמאס באמצעות מבצע צבאי. זה לא יקרה. החמאסניקים לא יפלו על ברכיהם ויתחננו להכנע לנו. מה כן עשוי לקרות? אם ישראל תשכיל לטפח במקביל מודל חלופי בגדה, באמצעות מתן הישגים לאבו מאזן, יתכן שחלקים בציבור העזתי יסתכל על אחיהם בגדה וירצה גם. האחיזה של החמאס בציבור תחלש, ויהיה קל יותר להשיג הישגים דיפלומטיים מולם עם שוך הקרבות.

8. לחימה מביאה רק לעוד קיצוניות. (למשל: נמרוד) הבלים. אם זה היה נכון, ישראל מעולם לא הייתה נכנסת להסכם אוסלו, ההתנתקות מעולם לא הייתה מתבצעת, וכל המפה הפוליטית בישראל לא הייתה זזה כמה קילומטרים שמאלה כמו שקרה לה בעשוריים האחרונים. האינטיפאדה לא גרמה לנו, הישראלים, להקצין את עמדותינו ימינה. להפך. להאמין שדווקא הפלסטינים אינם מסוגלים להסתכל על המציאות ולהבין אותה לאשורה, זה הצד השני של הדמוניזציה של הפלסטינים: הם כולם רוצים להיות שאהידים, אי אפשר לשכנע אותם בהגיון. הימין מבין מזה שהפתרון הוא רק הקצנת האלימות לכדי רצח עם. השמאל, שאינו מסכים לפתרון מדמם שכזה, מבין מזה שהפתרון הוא הרמת ידיים. אבל שתי הדרכים הללו נובעות מאותו ניתוח בדיוק של המציאות בצד הפלסטיני - ניתוח שמציג את הפלסטינים כחיות דו-רגליות, נטולות בינה ותבונה.

9. צריך לצאת משם כמה שיותר מהר. נכון. היעדים הסבירים של הפעולה יושגו תוך יומיים-שלושה מתחילתה, וכבר צריך להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה משם - אסטרטגיה תקשורתית יותר מאשר צבאית, יש לציין. כמו שדרוקר מציין, זה לא יהיה קל. הכי טוב היה אם הממשלה הייתה יכולה להגיד שמיצינו את בנק המטרות המתוכנן, ואנחנו מפסיקים את הפעולה באופן זמני כדי לבצע הערכה מחודשת של המצב, תוך שישראל שומרת לעצמה את האופציה לפעול כנגד משגרי קסאמים או מחבלים אחרים. בעולם אידיאלי, החמאס היה מבין את הרמז, נותן יום אחד אחרון של ירי קסאמים ויוצא משם להפסקת אש דה-פקטו ולשיחות עקיפות להשגת הבנות בין ישראל לבין השלטון בעזה. באותו עולם אידיאלי, ישראל הייתה מנצלת את המצב החדש הזה כדי לעשות סוף סוף את כל אותן הפעולות שהייתה צריכה לעשות כבר שנים כדי לקדם את השלטון בגדה ולתת אלטרנטיבה אמיתית לעזתים לשלטון החמאס.

אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אז סביר להניח שזה לא יקרה. סביר להניח שישראל תצא דווקא אחרי שתספוג מכה חזקה, או - גרוע מכך - שישראל תסרב לצאת אחרי שספגה מכה חזקה כדי שלא להראות כאילו היא מתקפלת, וכך להגרר לתוך עימות ארוך בתוך עזה. יתכן גם שברק דובר אמת וישראל אכן מתכננת מבצע של שבועות ארוכים בתוך עזה, ושיש תוכנית אמיתית למה לעשות עם עצמנו במשך כל הזמן הזה, כולל התמודדות עם כל התקלות שלבטח תהיינה. אני בספק אם זה המצב. הדיבורים על מבצע ארוך טווח הם מחוייבי המציאות בסיטואציה הקיימת, אבל אין באמת מה לעשות שם כמה שבועות. עזה היא כמו לאס-וגאס, מקום לביקור של יום יומיים, אבל אין טעם להשאר מעבר לזה: בסוף תמיד תפסיד יותר ממה שהרווחת.

–

צריך להגיד: טוב שיש בישראל מתנגדים למהלך. טוב שהייתה ההפגנה ההיא, הגם שאינני מסכים איתה. טוב שתהיה אופוזיציה כאשר כל סיעות הכנסת ה"ציוניות" הביעו תמיכה במהלך, פשוט משום שרע שתהיה אחדות דעים כזאת לגבי כל דבר במדינה דמוקרטית. דווקא בגלל זה ההפגנה הזו אכזבה אותי, הטיעונים שהושמעו היו רפים וחסרי הגיון, ההאשמות כנגד הממשלה, צה"ל, הציבור הישראלי, כולן היו תגובות אינסטינקטיביות ולא תוצאה של ניתוח אמיתי של המצב. ישראל זקוקה לאופוזיציה למלחמה הזו, אבל היא ראויה לאופוזיציה מוצלחת יותר מזו שהופיעה בהפגנה המדוברת.

איך פספסתי? סמואל הנטינגטון נפטר. גם כן דוקטורנט למדע המדינה.

(תודה לגל מור)

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל - משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון - סביר להניח שלא - אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין - בעברית! - איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.