לא שומעים!

הנה פריט מידע מעניין: גוגל שינו את האלגוריתם שלהם כדי להתמודד עם "פצצות גוגל" דוגמת "miserable failure". זה אמנם עבד בשביל בוש, אבל חיפוש אחר "כשלון חרוץ" עדיין מציג את אולמרט כתוצאה הראשונה. האם גוגל באמת שינו את האלגוריתם שלהם, או שאולי בכל זאת, למרות ההכחשות, מדובר בתיקון "ידני" של התוצאות לגבי הפצצות מוכרות?

הכוסית עם אובססיית שואה הלכה ועשתה תחקיר קטן וגילתה (הפתעה!) שהקמפיין האחרון של הרשות לבטיחות בדרכים מפספס את המטרה בכמה עשרות שנים. אללי.

(ויש שם גם קישור לכתבה מעניין על ננסי פלוסי, העומדת בראש בית הנבחרים האמריקאי, ומה היא חושבת על בלוגרים. שווה קריאה).

בימים האחרונים עקבתי בדאגה אחר משחק התיוגים שמתרוצץ בבלוגיאדה. על שום מה בדאגה? משום שאני מודע לכך שאף אחד כמעט לא סובל אותי פה, עם הצורה שאני בדרך כלל מתנהג, וחששתי שאף אחד לא ירצה לתייג אותי. לשמחתי, ערן עדיין זוכר לי חסד נעורים. חבל שלא ניצלתי את הזמן כדי לחשוב על חמישה דברים שהרבה אנשים לא יודעים עלי. או, פור ת'ט מטר, חמישה אנשים שאני יכול לתייג.

1. במשך שנים רבות, עד לא מזמן, למעשה, היה תלוי על דלת חדרי בבית הורי שלט שגזרתי מתוך מודעת אבל שמצאתי בעיתון. היא נפרסה על כרבע עמוד, ונכתב בה באותיות גדולות וידידותיות "דובי איננו" (וגם שהלוויה תערך בבית העלמין של הרצליה). תמיד פחדתי שיום אחד אני אביא איזו דייט הביתה ואגלה שהדובי האמור היה סבא שלה או משהו כזה.
2. כשהמאבחנת בצו הראשון ביקשה שאני אתאר לה את החדר שלי, סיפרתי בגאווה על השלט המשעשע. המאבחנת הנהנה בחיוך, ובינתיים רשמה לעצמה לזמן אותי לקב"ן. הקב"ן שלח אותי לפסיכיאטר, והפסיכיאטר קבע שאני בסדר גמור, רק עם חוש הומור קצת מורבידי. אבל זה כבר לא שינה. גורלי הצבאי כבר נגזר ואת שלוש שנותי בירוק ביליתי כשלם בבסיס שכוח אל. לא נורא, ככה היה לי מספיק זמן להקים את האייל.
3. לפני שהיה אייל, אני וכמה חברים רצינו להקים אתר או אף ארגון שבו נרעיף מהשכלתנו הנרחבת על ההמונים הנבערים כסוג של אלטרואיזם. עד שזה יקרה, אני התחלתי לפרסם את המאמרים חסרי השחר שלי באתר הבית הפרטי שלי. אלא שאז גיליתי שמעט מאוד אנשים מגיעים לשם. האייל הקורא היה הדרך שלי לגרום ליותר אנשים לקרוא את מה שאני כותב - פשוט מכניסים בין המאמרים שלי עוד מאמרים של אנשים אחרים, כך שאנשים יחזרו לעיתים קרובות. היום יש לי בלוג, ואני עוקב בקפדנות אחר מספר הכניסות היומיות. כזה אני, זונת תקשורת.
4. אני לא אוכל בצל. לא רגיל, לא ירוק, לא סגול. מטוגן זה בסדר. אם אני מגלה בצל בסלט, או שאני אדלה אותו החוצה, או שאני אוותר. בזמנו אמא שלי, שלא אהבה את זה שאני לא אוכל בצל, ניסתה לשכנע אותי שמה ששמו לי בסלט זו "חסה אמריקאית". אמא שלי מאוד מרוצה מעצמה עד היום על זה, אבל עד כמה שאני זוכר, אני טעמתי פעם אחת והכרזתי שאני לא אוהב חסה אמריקאית.
5. אני ואשתי הכרנו דרך אחותי ואמא שלה, שתיהן רופאות שעובדות ביחד. הסיבה היחידה שאשתי הסכימה להפגש איתי מלכתחילה הייתה סדרת שקרים שאמא שלה סיפרה לה עלי, משום שהיא לא ידעה עלי שום דבר ולא רצתה להודות בזה. מי אמר שכנות היא תמיד המדיניות הטובה ביותר?

הקורבנות הבאים: ניר, דב, ירדן, דרומי, ומקס הזועם (שבטח כבר תייגו אותו, אבל לא נורא).

(עדכון: הפוסט הזה הפך חביב משהו על איזה בוט ששולח אליו תגובות ספאם כל הזמן. אז החלטתי פשוט לסגור אותו זמנית לתגובות. אם יש לכם משהו להגיד בתגובה לפוסט, אפשר לשלוח לי דוא"ל ואני אפתח אותו מחדש. סליחה על הטרחה)

לפני כחצי שנה התקשרה אלינו מישהי שהציגה את עצמה בתור פקידת סעד והזמינה אותנו לשיחה דחופה.בשיחה התברר לנו שכמה ילדים סיפרו שהבן שלנו ביקש מהם להתפשט ולעשות כל מיני דברים לא יפים.

ברור שלא האמנו לו - נראה לכם שילד בן עשר יכול לעשות דברים כאלה? וחוץ מזה, גם אם היה משהו, לא צריך לעשות כזה עניין - ילדים משחקים במין כל הזמן. לא נראה לי שמישהו מהילדים סבל כל כך - עובדה, הם חזרו שוב ושוב. חבל שאיבדנו את האינטואיציה הטבעית - מי שלא נהנה, לא חזר. אבל ללכת ולהפיץ עליו שהוא “עבריין מין בפוטנציה”? השתגענו לגמרי!

(מתוך הבלוג של שמעון צביאל)

עכשיו עולה השאלה - האם זה סוג של טרול, או שהוא באמת חושב שהבן ה"מנהיג הטבעי" שלו לגמרי בסדר וכולם סביבו דפוקים?

אם יש משהו שמפחיד אותי כאב, זה פחות ילדים כמו הילד של שמעון, ויותר אבות לילדים כאלו, כמו שמעון.

סקרים כאלה תמיד נותנים לי הרגשה שהכותרת הייתה אמורה להיות הפוכה. הרעיון שיש עשרות עורכי דין בישראל שכלל אינם משתמשים במחשב וברשת נראה לי כל כך מופרך - כיצד זה יתכן? איך לעזאזל הם מסתדרים בימינו אנו? האם הם עוד כותבים בקולמוסים עם קסתות דיו? לא מבין את זה.

אתמול במהלך היום הייתה התקשורת מלאה בניבויים לגבי מה הנשיא יגיד בנאום שלו - משעה את עצמו, מתפטר, נבצר זמנית — בסוף, הנשיא הפתיע את כולם.

היום, העיתונים מלאים בניבויים לגבי מה יקרה היום בועדת הכנסת - תאושר נבצרות? לא תאושר? יחל מהלך להדחת הנשיא?

אם יש משהו שלמדתי מתקופתי כעורך באייל, זה שגופי תקשורת צריכים לדווח על מה שקרה, לא על מה שיקרה. העתיד הוא לא חלק מהמנדט של מדור החדשות. כן, אפשר לדווח על פגישות שנקבעו לעתיד, או על ישיבות שצפויות להערך, אבל תמיד צריך להיות כתוב שם שהן "צפויות". אין זה ראוי שכתבה בעיתון או בחדשות תכלול מילים כמו "מחר יפגשו" או "היום תתכנס הועדה". מדורי החדשות צריכים לדווח על מה שהם יודעים בוודאות, לא מה שהם מניחים שיקרה, או מצפים שיקרה.

ככל שהמערכת התקשורתית נהיית יותר מיידית, כך כלי התקשורת, ובראשם האיטרנט, מנסים להוציא ידיעות כמה שיותר מהר. המרוץ הזה, כך נראה לפעמים, הצליח להשיג את עצמו, והרבה פעמים כלי תקשורת מוציאים ידיעות על דברים עוד לפני שהתרחשו. כולם זוכרים את הפאדיחה של Yנט שדיווחו על נחיתת הקולומביה בשלום בעת שבשמיים עוד התחוללה הדרמה של התפרקות המעבורת. אבל לא כל הפאדיחות קולוסליות כל-כך. לפעמים הן בכלל אינן מורגשות.

למרבה השעשוע, ערוץ שתיים שמפמפמים לנו בימים אלו את העובדה שהם חשפו את פרשת הנשיא ראשונים, מדגימים לנו פאדיחה קטנה כזו: בפרסומת העצמית שלהם הם מראים את הפרשן אמנון אברמוביץ' מספר לנו שהנשיא צפוי להתפטר בקרוב (זמן קצר אחרי חשיפת הפרשה) כדי למנוע אי נעימויות. נו, איך זה נשמע לנו היום, ה"דיווח" החדשותי הזה?

הגיע הזמן שהעיתונאים ישאירו את העתיד למקום היחיד שבו הוא אמור להופיע על דפי העיתון ובמהדורות החדשות: תחזית מזג האוויר.

אני טרול!

אני יודע שהאישיות שלי כפי שהיא משתקפת בתגובות העצבניות והמתנשאות-לעיתים שלי היא לא משהו, אבל זו לא האשמה שציפיתי לה. קרציה נרגנת שכמותי - מצפה מאנשים לקרוא את מסעות גוליבר או לא לצחוק על מכתב שהם לא קראו עד הסוף…

נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז, הצליח להעביר היום חוק בפרלמנט שמאפשר לו שלטון מכח הכרזה למשך שנה וחצי - למעשה, החוק מנטרל לגמרי את הפרלמנט של ונצואלה. צ'אבז לא הסתיר עם בחירתו את כוונותיו לבטל את הסעיף בחוקה שמגביל את מספר הקדנציות שנשיא יכול לכהן - ויותר מכך, את כוונותיו להפוך לנשיא "לתמיד". בכך ונצואלה צועדת צעד ראשון לכיוון שלטון אוטוריטרי. הגל האדמדם משהו ששוטף את מדינות דרום אמריקה בעת האחרונה יכול להפוך לגל אנטי-דמוקרטי, ולהחזיר את היבשת הזו, שכבר ידעה מהפכים רבים מדמוקרטיה לטוטאליטריות וחזרה, לאחור.

אבל יתכן שמה שאנחנו רואים מולנו חורג מדרום אמריקה. יתכן שהמהלך של צ'אבז יסמן את תחילת סופו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה.

טיפת רקע:  את רעיון הגלים של דמוקרטיזציה העלה הנטינגטון בספרו "הגל השלישי". הוא תיאר שם שלושה גלים של דמוקרטיזציה שעברו על העולם, וביניהם תקופות של ריאקציה, חזרה לאוטוריטריזם. הגל הראשון החל במהפכה האמריקאית ונגמר בשנות ה-10 של המאה ה-20. השפל התאפיין בעליית הפאשיזם מחד והקומוניזם מאידך, והביא למלחמת העולם השניה. עם תום מלחמת העולם השניה החל הגל השני, שנגמר בראשית שנות ה-60. הגל השלישי החל באמצע שנות ה-70 ומבחינות מסויימות נמשך עד ימינו.

הצגה גראפית של שני הגלים האחרונים קיבלתי כמעט במקרה במסגרת עבודה שכתבתי על דמוקרטיזציה. אפשר למצוא אותה בעמוד 14 באיור 2 של העבודה הסמינריונית שלי The Democracy Disease.

מהגרף הזה אפשר לראות מה שנראה כמו תחילתו של שפל עם תחילת המאה ה-21, אך המגמה לא הייתה ברורה. אני מניח שהנשיא בוש קיווה שהמהלך שהוביל בעיראק יוביל לדמוקרטיזציה פורחת ברחבי העולם הערבי (זה, למעשה, הנושא של העבודה שלעיל). אבל למרות ניצנים ראשונים שהופיעו במדינות מסויימות באזור, עושה רושם שהעניין נגמר בלא כלום.

כעת, אולי, הרעה מתפרצת מכיוון הרבה פחות צפוי. האם פני מדינות דרום אמריקה מועדות למשטרים אוטוריטריים ואובדן הדמוקרטיזציה עליה עמלו זמן כה רב? ימים יגידו. אך ההיסטוריה מלמדת שברמה האזורית, יש נטייה להסחפות של מדינות אחרי מדינות אחרות בכל הקשור למידת הדמוקרטיות שלהן.

זוליש כתב פוסט מרגיז, מעצבן, מרתיח ומשעשע כאחד, אודות טיפול… בואו נקרה לו "מיוחד"… שקיבלה אישיות בכירה עלומה כלשהי כאשר אותה אישיות ביקשה ללמוד לתואר ראשון במוסד אקדמי בו עבד.

נסכם זאת כך: האישיות כיום מחזיקה בתואר ראשון, בעוד מערכת ההשכלה הגבוהה נפלה שדודה לצד הדרך. וגם יש מזכירה איפשהו בפנים.

אני אדם עצבני. לעיתים קרובות אני רואה אנשים שמעצבנים אותי, וקשה לי לשתוק. אבל לעיתים קצת פחות קרובות אני רואה מישהו שכל כך מעצבן אותי שאני חוזר שוב ושוב כדי להתעצבן מחדש. כזה הוא ולאדי, השכן מ"רייטינג רמזורים". האיש, אין לי דרך אחרת לומר זאת, קצת טראלה-לה-לה. יש לו שילוב מרתק בין תסביך רדיפה, תסביך נחיתות ותסביך גדלות. כל זה מתגבש לכדי פסיכוזה אחת שבאה לידי ביטוי בשנאה לישראל ולישראליות, ובתחושה של זוהמה תמידית - כאילו הוא צריך להתקלח כל פעם שהוא בא במגע עם מישהו שאינו נאמן למודל הרוסי (אוקראיני?) הנשגב שלו. רוסים שמנסים להטמע בתרבות הישראלית הם נאלחים בעיניו, והוא ספק-חושש אבל בעיקר מאיים מפני איזו "עננה" שתרבוץ על ישראל למשך עשרות שנים בגלל ה"התעמרות" של הישראלים הוותיקים בעולים מברה"מ.

אני רחוק מאוד מלהיות פסיכולוג, אבל אם נשחק קצת בפסיכולוגיה בגרוש, ולאדי מחלק את הישראלים לשניים לפי קווים עדתיים גסים - אשכנזים ומזרחים. על המזרחים הוא מסתכל בבוז. הם לא שווים את השנאה שלו, ומבחינתו מדובר בשווה ערך לערבים (וולאדי, למרות שזכה לכתוב בבלוג השמאלני "החברים של ג'ורג'", רואה בערבים משהו שבין ג'וקים ליתושים). את עיקר התיעוב הוא שומר לאשכנזים הוותיקים בישראל. את הרוסים הוא מכנה "האשכנזים החדשים", הוא נתלה בכל שביב קשר של מישהו שהוא תופס ממנו לאמא רוסיה (ריקי בליך היא "נצר לעדה הרוסית", למשל), ועל כל השאר הוא יורק בכל הזדמנות. ההרגשה המתקבלת היא שהוא מרגיש שהאשכנזים בגדו באשכנזיות של עצמם בכך שהם נהיו "ישראלים" (קרי: ערבים), ובכך הם בגדו ב"אשכנזים החדשים". שגעון הגדלות שלו מתבטא באיזו תקווה קומיקסית להפוך לשליט היקום, או לפחות לאליטה החדשה של ישראל - שתדאג להכניס קצת סדר וקולטורה במקום המיוזע הזה.

ולאדי מתלונן כל הזמן על ההצגה הסטריאוטיפית של הרוסים בהומור הישראלי (תוך התעלמות מוחלטת - אולי מתוך בורות - מכך שכל מגזר בישראל, כולל האשכנזים ה"ותיקים" זכו וזוכים לייצוגים הללו לאורך השנים. זה חלק מהקטע של הומור), אבל לא מודע לכך שהוא בעצמו קריקטורה של הרוסי המתבדל, מעין רוסי-פולני כזה, שבא לישראל מסיבה לא ברורה, חולם לחזור לאיפה שזה לא יהיה שהגיע ממנו, אבל במקום זה יושב לבד בפינה בחושך וממרר על האבוריג'ינים (כך כינה את הישראלים באחת הרשומות שלו, אבל מאז כבר תיקן) שדורכים לו על התרבות והורסים לו את השפה.

אם הוא כבר התייחס ליורי-רועי מארץ נהדרת, ולאדי הוא הסטריאוטיפ ההפוך - לא הרוסי שמנסה לשווא להיות ישראלי ולהתכחש לרוסיות הבולטת שלו (היה לי קצין כזה בבסיס - עניין די מכמיר לב משום שהישראלים הותיקים לא מקבלים בעין יפה נסיונות בוטים כל כך להיות ישראלי, והרוסים האחרים גם הם לועגים לנטמע-בכח), אלא הרוסי שבמאמציו להכפיש כל מה שיש סביבו בישראל, דווקא מתנהג כמו אחד הישראלי - כולל אמירת "רק בישראל" על דברים שיש בכל מדינה בעולם, כולל בוז ולעג לשונה ולאחר, וכולל חוסר היכולת המשוועת לקבל בדיחה כשאתה עצמך המטרה שלה.

אני לא לגמרי בטוח למה אני כותב את הדברים האלו. זה לא שזה יעזור. אני מניח גם שאני אספוג ביקורת על הדברים הללו. אבל כזה אני - כשמשהו מעצבן אותי, קשה לי לשתוק.

ישראלי, כזה.