לא שומעים!

לא שאני חובב גדול של ליברמן, אבל מצחיק לפעמים לראות איך אנשים ממהרים להחליט שהוא מתנגד לדמוקרטיה. ארז מ"בלוג זה לחלשים" (שלונקק ב"שמה") כותב כך:

די מדהים שההתבטאות העלובה הזאת לא יצרה עדיין סערה תקשורתית ופוליטית. שהרי מכל הסיפור העלוב של אסתרינה, נראה שהמשפט הזה, שחושף את עמדתו של ליברמן לגבי צורת השלטון בארץ, הוא הסיפור המרכזי כאן. ”התקשורת אשמה“ היא תירוץ מובהק של הימין הקיצוני בארץ כבר שנים רבות (והתקשורת אכן אשמה, פשוט בדברים שונים לגמרי). הטחת האשמה שבגלל אותה תקשורת אי אפשר להשליט כאן דיקטטורה - זה כבר דבר חדש.

מישהו בתגובות גם מיהר לתקן אותו לא נכון (בעקבות ציטוט שגוי ב"הארץ"):

זה לא מה שליברמן אמר. הוא זהיר וערמומי מכדי לפלוט שטויות כאלה. ב”הארץ“ הוא מצוטט כאומר ש”התקשורת הפכה לדיקטטורה בלתי-אפשרית“ ולא ש”התקשורת הפכה את הדיקטטורה לבלתי-אפשרית”.

(וגם בגלוב התלוננו על הציטוט).

רק שליברמן כן אמר את הדברים, ולא התכוון בכך להתלונן על זה שכבר אי אפשר לעשות פה דיקטטורה כמו שצריך במדינה, כמו שארז מיהר להסיק. ליברמן, למעשה, ציטט את שמעון פרס, באחת האמירות היותר שנונות שלו. כל בר דעת יצליח בקלות לראות שמה שפרס (וליברמן בעקבותיו) אומר הוא שאמנם בזכות התקשורת אין סכנה לדיקטטורה בישראל, אבל בגללם גם הדמוקרטיה היא בלתי נסבלת. לא צריך יותר מדי פרשנויות מתוחכמות כדי להגיע למסקנה הזו.

אז תרפו קצת מהגז, ותנו קצת לשכל לפעול לפני שאתם מניחים שמה שמישהו אמר הוא מטומטם כמו שאתם חושבים שהוא.

שתי הערות קצרות:

• לחברים של ג'ורג', ברכות על מעבר הדירה.
• אני לא נוהג לקשר לרשומות ספציפיות במשמר הכנסת, אבל אני חושב שכדאי שתקראו את זאת, גם אם אתם לא נוהגים לקרוא את המשמר.

אודיה קגן פרסמה טור ב-Yנט על פסיקת בית המשפט המחוזי לפיו יירוט של דוא"ל נחשב האזנת סתר. במאמר היא מצטטת פסיקה של בית המשפט הפדרלי לערעורים בארה"ב, וטוענת שבית המשפט שם קבע, בדומה לפסיקה החדשה בישראל, שאסור ליירט דוא"לים כי זה מנוגד לחוק (ספציפית, התביעה טענה שזה מנוגד ל-Wiretap Act). סקרנות שלי לגבי אופי העבירה שנעברה גרמה לי ללכת לחפש את הפסיקה המקורית, ובמקרה גיליתי משהו… מעניין. בית המשפט המחוזי שדן בתביעה המקורית קבע שלא נעברה עבירה. המדינה ערערה לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט הפדרלי תמך בעמדת בית המשפט המחוזי. כלומר, הוא קבע נחרצות שמותר ליירט דוא"ל (לפחות באופן שבו הדבר בוצע ע"י הנתבע).

סתם, עוד טעות אחת קטנה בעולם מלא הטעויות של אתרי החדשות הישראליים.

Yנט הביאו אותה ביציאה, שאם מתעלמים מהקונטקסט, היא מאוד משעשעת:

עידן מאנקדוטות התבקש על ידי הבוסים שלו להכין מצגת שמסבירה מה זה ווב 2.0 עבור ההנהלה. כראוי לנושא כה סבוך, הוא הכין מצגת בת 736 שקפים שנפסלה מיד. אז הסבירו לו את האמת הדילברטית המרה: הוא צריך להסביר מה זה ווב 2.0 במצגת בת שקופית אחת בלבד. בצר לו, הוא החליט לנצל את אותו הכלי שהוא צריך להסביר כדי למצוא הסבר מספיק ממצה במגבלות הקיימות, אז הוא פרסם הזמנה פתוחה לפרוייקט שיתופי - הוא פתח וויקי בן עמוד אחד כדי ליצור את ההגדרה האולטימטיבית של ווב 2.0.

גם אני נכנסתי ועשיתי כמה שינויים, אבל מכיוון שבמקום לסייע פגעתי במאמצים, כי הוספתי קרוב למאה מילים שכנראה ימחקו בשלב זה או אחר, אני גם אכתוב פה מה אני חושב הוא המאפיין היחודי והחשוב ביותר של הווב-שתיים-אפס הזה.

כשחושבים ווב 2.0, חושבים על "תוכן משתמשים", אבל האמת היא שתוכן משתמשים הוא לא באמת החלק החשוב. האינטרנט מראשיתו היה בעיקר תוכן משתמשים - עד שהגורמים המסחריים השתלטו על כל חלקה טובה. מה שהכי חשוב בווב 2.0, לדעתי, הוא הקישוריות הנושאים הצומחת מתוך ים התגיות והקישורים שיוצר תוכן המשתמשים הזה. אחת הדוגמאות הטובות זה התגים והקישורים הבלתי נגמרים של הבלוגוספירה - בלוגים לא היו מה שהם אם לא היינו מקשרים אחד לשני בכזו אובססיביות.

אחת הדוגמאות של ווב 2.0 שהוספתי למצגת ולדעתי היא יחודית לעומת המקרים האחרים, זה אמאזון - אמאזון הוא אתר "מסורתי" יותר שהצליח לשלב תוכן משתמשים לתוכו בצורה מבריקה כך שהוא מקדם את האינטרס הכלכלי של האתר (ואת האינטרס של המשתמשים עצמם, שיכולים למצוא ספרים שלא היו נתקלים בהם אחרת) - באמצעות ניתור הקניות של אנשים ויצירת תוכן כמו ביקורות ורשימות, אמאזון מנצלים את היתרון האמיתי שלהם - שטח המדף האינסופי שלהם, כדי ליצור יש מאין את ה"זנב הארוך" המדובר, וכדי להפוך ספרים שוליים להצלחות בין לילה בגלל קישור מעניין שנוצר בין ספר פופולרי לספר מוצלח שלא זכה להכרה.

בגלל זה גם הוספתי את דלישיוס ודיגג למצגת.

בלי קשר, לא יכולתי שלא להוסיף קצת על וויקי - ולו משום שכל הפרוייקט מתבסס על הרעיון הדי חדש הזה שהיה ממבשרי הווב 2.0.

אם יש לכם הערות, אפשר לכתוב פה, או שאפשר ללכת לפרוייקט של עידן ולתקן מה שדורש תיקון לדעתכם.

ועיקרן תחילה: שימפנזים ניצפו משתמשים ב"חניתות" כדי לצוד. תמיד חדשות משמחות לשמוע על תגליות חדשות לגבי יכולותיהם האינטלקטואליות של שימפנזים, ועוד יותר משמח לשמוע שהם חוזרים על אותם צעדים ראשונים שעשה האדם לפני כשבעה מיליון שנים (ירידה מהעצים ומעבר למגורים במערות, לפחות חלק מהזמן). אבל אני מציין את הגילוי הזה כאן כי יש בו כמה פרטים שחושפים אי אלו אי-אמיתות שטיפוסים מסוג מסויים שאני לא מחבב במיוחד אוהבים לספר:

• שימפנזים צדים. שימפנזים, קרובי המשפחה הקרובים ביותר של האדם (לצד הבונובו), אוכלים בשר. לא מעט, אפילו. כן, עיקר התזונה שלהם מתבססת על פירות, אבל זה בעיקר בגלל שלצוד זה די קשה. כשהם יכולים, הם אוכלים בשר.
• שימפנזים צדים פרימטים אחרים. לא רק שהם אוהבים לאכול בשר, יש להם נטייה להעדיף פרימטים ולא "סתם" חיות אחרות. לא דגים, לא ציפורים, אפילו לא "סתם" יונקים אחרים. שימפנזים מעדיפים לצוד פרימטים. זה לא שזה משהו חדש - שימפנזים ניצפו צדים קופים ממינים שונים כבר בעבר, אבל סתם חשבתי לציין את זה, כדי שלא יטענו נגדנו שאנחנו עושים משהו חריג. יחסית לשימפנזים, אנחנו ממש בסדר. יצויין שיש לשימפנזים גם חיבה כלשהי להתעללות בטרף שלהם לפני שהם מחסלים אותו סופית, כסוג של משחק. אבל זה לא קשור.
• למעשה, מי שפיתח את הנשק החדשני הזה הוא לא שימפנזים, אלא שימפנזות. כן, הנקבות הן שפיתחו את השיטה האכזרית החדשה לרצח גלגואים תמימים, קרובי משפחה של הלמור, שהם כל כך חמודים עד שהכינוי שלהם באנגלית הוא "bushbabies". הן עשו זאת מתוך צורך - הזכרים החזקים לא כל כך אוהבים לחלוק עימן את הציד המועט שהם משיגים. אז הן השתמשו בשכל שלהן כדי ליצור כלי משחית. שלא יספרו לנו שנשים יביאו את השלום או שנשים הן לא אלימות כמו הגברים. נשים הן רק פחות חזקות, אבל אם מצליח להן - הן יכולות להיות אכזריות כמו אחרון הרוצחים הפסיכופטים.

בלי קשר להקנטות המטופשות שלי, זה מרתק לראות איך תאוריית האבולוציה מתגשמת לנו מול הפנים: קבוצה מבודדת של מין מסויים נתקלת בקשיים חריגים, וכדי לשרוד מצליחה לפתח התנהגויות מיוחדות. הפרה-היסטוריה האנושית כנראה הייתה דומה למה שקרה לשימפנזים בסנגל. פיתוחה של ה"חנית" השימפנזית הוא מקרה מובהק של "תרבות" בקרב קופי-אדם: שימפנזה אחת המציאה את הרעיון, ורבות אחרות העתיקו ממנה, עד שזה הפך לחלק מהתרבות של אותה קבוצה. אם הן תצלחנה לצאת מהקבוצה ולהצטרף לקבוצות אחרות, התרבות תתפשט. איפריאליזם של קופים.

(והספרן של טרי פראטצ'ט היה אומר: Ook!)

(אגב פראטצ'ט, יצא לי להיות היום ב"צומת ספרים" בהרצליה פיתוח ליד מדרחוב ה"outlet", ויש להם, בקומה התחתונה, מבצע נפלא על ספרי פראטצ'ט: שלושה במאה שקלים. לצערי, לא זכרתי בדיוק איזה חסרים לי אז יצאתי רק עם שלישיה אחת, אבל כשחזרתי הביתה גיליתי שחסרים לי בדיוק עוד שלושה להשלמת הסדרה המלאה (חוץ מהספרים שקראתי מעותקים של חברים, אבל לא נורא. סתם, שתדעו).

אחרי שסיפרתי למישהו לפני מספר ימים בהתלהבות על משמר הכנסת, והסברתי לו כמה אני חושב שזה פרוייקט חשוב, וכמה חבל שאין דברים כאלו בעיתונות המיינסטרימית, הוא אמר "אה, אז אתה רוצה שאיזה עיתון יקנה אותך?". הצורה שהוא אמר את זה גרמה לי להרגיש קצת מלוכלך, כאילו יש משהו מגעיל בכך שאני מנהל בלוג בגלל שאני רוצה שמישהו יקח אותי לכתוב בעיתון.

אז דבר ראשון, אין לי שום התנגדות לעבוד בעיתון (תמורת שכר נאות, מה שכנראה שלא יקרה), ואם הצעה תגיע דרך הבלוגים שלי - מה טוב. אני לא רואה בעיתונות הישראלית משהו רע באופן אינהרנטי.

אבל זה לא רק זה. אני באמת חושב שהעקרון שמאחורי משמר הכנסת הוא חשוב, וצריך להופיע בעיתונות המיינסטרימית. אין שום דבר בפורמט הבלוג שתורם למשמר הכנסת (חוץ אולי מהעובדה שאני לא חייב להשקיע בכל חוק וחוק - לפעמים מותר לי לחפף עם איזה קצרמר). המקום הנכון של דברים כאלו הוא דווקא בתקשורת הממוסדת, עם חשיפה גדולה יותר ואפשרות לגרום לדיון ציבורי סביב הצעות חוק. עם כל הכבוד לחמישים אנשים שבאים לבקר שם כל פעם שיש עדכון, גם משמר הכנסת לא יביא את המהפכה.

אבל זה לא רק זה. אני לא חושב שמשמר הכנסת צריך להיות פרוייקט אישי שלי. אין לי שום זכויות יוצרים על הרעיון הכללי. אם מחר מוזס או שוקן או מי שלא יהיה יחליט שהוא לא רוצה לקנות אותי, אבל הוא רוצה להעתיק את הרעיון שלי לעיתון - אני עדיין אשמח. כמה שיותר מבקרי חקיקה ככה יותר טוב. כמובן שיכול להיות שיהיו לי השגות על אופן הפעולה של אותו מבקר חקיקה - יכול להיות שהוא יקבל הנחיות להיות ציני כל הזמן וללעוג לכל הצעות החוק המועלות, וזה די יפספס את הפואנטה. אבל עצם הרעיון שצריך להתקיים דיון ציבורי סביב הצעות חוק לפחות (לפחות!) כמו שמתקיים דיון ציבורי סביב כל תוכנית טלוויזיה מעאפנה שעולה לשידור - זה כבר משהו טוב שטור שכזה בעיתון יכול לעשות.

אז זהו. זה לא שיש שלט "למכירה" גדול על המשמר, אבל אם מישהו בג'יפ יוקרתי יעצור לידי, יסובב את ידו באקספרסיביות וישאל "מוכר?" - יש על מה לדבר.

(הערת שוליים - כשכתבתי את כותרת הרשומה, לא זכרתי את שמו של אותו אייל הון שכולם קיוו שהוא יקנה אותם אי אז בשנות השמונים. אז הרצתי חיפוש על "קנה אותי" יחד עם המילה "שלט". היו כל מיני תוצאות בלתי רלוונטיות, אבל במקום אחד הופיע הביטוי שחיפשתי. זה היה תגובה באייל הקורא. שאני כתבתי. הוי, כמה שאני רפטטיבי.)

עזבו את השטויות. לכו תראו את זה. אין לי מה להגיד שהתמונות לא יגידו יותר טוב (או גרוע).

(דרך החברים של ג'ורג')

זוכרים את המחקר שקבע שהבלוגים לא יביאו את המהפכה? אז זהו, שהוא עוד לא קבע את זה, מסתבר, אלא יקבע את זה, בלשון עתיד. על פי כרמל, מסתבר שהחוקרת עדיין לא התחילה ממש את המחקר. מה שלא הפריע לכל העולם ואשתו לכתוב בעיתוני האינטרנט מה המסקנות שלו. כרמל מעבירה את זה בשקט, אבל אותי זה מרתיח. אני רוצה לדעת מי שיקר למי - החוקרת לעיתונאים, או העיתונאים לי? איך יתכן שכתבות מתפרסמות על מחקר שעדיין לא בוצע? מדוע לא שמענו את מחאתה של החוקרת על הפרסום השגוי?

פשוט מרגיז.

בזמן שאנחנו כאן מתבוססים עם משטרה שמסתחבקת בגלוי עם משפחות פשע, אסף שפריר מספר איך ברובע ברונקאבוקיצ’ו של טוקיו המשטרה מצליחה לפגוע בעסקים של היאקוזה ולעורר מלחמות פנימיות במאפיה היפאנית העתיקה באמצעות פקחי חניה.

היפנים האלה וגו'.