אני לא אוהב רפורמות. יותר נכון, אני לא אוהב את המילה "רפורמה", ובמיוחד את שימוש היתר שעושים בה בימינו. לפני כמה זמן שמעתי ביקורת על שר לשעבר זה או אחר שהתלוננה על כך שבתקופתו לא הייתה אף "רפורמה". אבל שר לא נמדד ברפורמות שלו, אלא בתפקוד המערכת תחתיו. בכלל, למה תמיד צריך רפורמות, שנרמז מהן על שינויים כוללים ברמה המערכתית? מה רע בתיקון הדרגתי? שינוי? שיפור? שפצו"ר? במדינה שבה שרים מתחלפים כל שנה בערך, לדרוש מכל שר לעשות רפורמה זה לדרוש חוסר יציבות במערכות המדינה. אני הייתי רוצה לראות שר אחד שנכנס למשרד ואומר "בחנתי את החומר, ולא צריך רפורמה - צריך להגיע לרמת תפקוד גבוהה תחת המדיניות הקיימת". הוא יקבל את תמיכתי.
That said, יש לי חיבה בלתי נשלטת לרעיון העקרוני שמאחורי הרפורמה החדשה שמציעה השרה יולי תמיר במערכת החינוך, לפיה תלמידים ידרשו להציג הבנה וחשיבה בבחינות, ולא סתם לשפוך חומר ששונן על הדף. אין ספק שחלק מהחיבה הזו נובעת מכך שאני בעצמי סנילי, ולכן תמיד ראיתי בבחינות של שינון אפליה כנגד המגבלה האישית שלי. אבל זה יותר מזה: העובדה היא שגם מי שמצליח בבחינות שינון לא זוכר שום דבר לטווח ארוך. חומר הלימוד יחלחל ויספג רק אם התלמידים ידרשו להבין אותו, להפוך בו ולמצוא בו משמעות, סימנים ותבניות חוזרות.
המציאות הנוכחית היא שהמידע זמין. כן, יש רמה בסיסית של מידע שכדאי וראוי שיהיה לכל אדם ב"שלוף", בלי להזדקק לאינטרנט. אבל זה שכדאי לי להכיר את הדרך מהבית לעבודה לא אומר שאני צריך לזכור בראש מפה שלמה של גוש דן. כדאי לזכור מונחים בסיסיים בחקר הספרות, אבל אין שום הגיון שילד יצטרך לשנן לבגרות ניתוח של שיר. הניתוח אמור להתבצע על-ידי הילד, בהתבסס על מה שהוא למד. אם לא, אז מה הערך שלו?
אני תומך בעקרון שמערכת החינוך צריכה בעיקר ללמד ילדים ללמוד, כאשר לימוד ידע הוא רק בסיס ללימוד מיומנות למידה ויכולת עיבוד של ידע מורכב יותר.
הבעיה העיקרית שיש לי עם יישום הרפורמה המוצעת היא, כרגיל, רמת המורים הבעייתית בישראל. כדי שמורה יוכל ללמד ילד ללמוד, מורה קודם צריך לדעת ללמד, וצריך לדעת להעריך כראוי יכולות למידה, עיבוד וניתוח של הילדים. זה יפה מאוד שחלק מהרפורמה הוא צמצום מצבי הכתבה בכיתות, אבל מי יכול להבטיח לי שהמורות בבתי הספר הישראליים יצליחו להעריך בצורה ראויה את כישורי הניתוח של הילדים במבחנים שהן תכתובנה? מורות רגילות לדרוש מהילדים לחזור אחרי מה שהן לימדו בכיתה. את זה קל לבדוק, גם אם המורה עצמה לא ממש מבינה מה היא מלמדת. אבל ילד שינסה לחדש, או שיחשוב על דברים מכיוון אחר, עשוי להתקל בחומה של אטימות מצד מורה שפשוט לא מבינה שגם מה שהילד עשה הוא נכון, כי לא ככה זה כתוב בספר.
מאידך, יש חשש שהמורות תנקוטנה בגישה הפוכה, גישת "זו האמת שלו", שתהפוך כל תשובה לנכונה בהכרח, ושבמקום לתגמל תהליכים של חשיבה, פשוט תאפשר לכל ילד לחרטט משהו ולגמור עם זה. מורות רבות, ממה שאני יודע, פשוט לא מסוגלות להתמודד עם המשימה של להבחין בין חרטוט שלא הושקעה בו מחשבה, לבין עיבוד וניתוח חכם של החומר הקיים.
מה שמחזיר אותי למה שאני תמיד אומר: מקור הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינו בתוכניות הלימודים, אינו בתנאי הלימוד ואינו בתקציבים. המקור הוא איכות נחותה של חלק גדול מסגל ההוראה - איכות שנובעת, בין השאר, משלושת הגורמים הללו כמו גם גורמים אחרים. כל ניסיון לטפל בבעיה חייב להתחיל משם, ולנסות לבנות תיקונים במערכת הקיימת במטרה להשיג סגל הוראה איכותי הרבה יותר לילדינו. ברגע שנשיג את זה, שאר הבעיות תפתרנה מאליהן.
עדכונים ברסס
מריץ FireStats