לא שומעים!

נתראה בצד השני של האוקיינוס.

הנמען העיקרי של הדברים הללו לא תקרא אותם בזמן, אבל מה זה משנה.

אומרים שהשנה הראשונה של הנישואין היא הקשה ביותר. לנו השנה הראשונה עברה בקלות. בכיף, אפילו. השנה השניה (וחצי), לעומת זאת, היו קשות יותר. ההריון, הלידה, העובדה שהעיפו אותנו מהדירה חודש לפני הלידה, החצי שנה שהתגוררנו אצל ההורים (שני הזוגות, פעם פה פעם שם), ועוד עם ילד, העובדה שבגלל המגורים הלא קבועים הללו היא לא יכלה לחפש עבודה, העובדה שזמן קצר אחרי שעברנו לדירה קבועה פחות או יותר התקבלתי לדוקטורט בקנדה, ולא היא שוב לא יכלה לחפש עבודה, ובשבועות האחרונים - כל ההתארגנות והקשיים הכרוכים במעבר לארץ חדשה. זה לא היה קל, ואני אדם עצבני מאוד, במיוחד כשאני לחוץ.

את כל הקשיים הללו עברנו בלי פגע. הזוגיות שלנו עדיין יציבה וחזקה, ואני אוהב אותה לא פחות מאשר ביום שהצעתי לה להתחתן. אני מקווה שזה נכון גם לגביה.

אשתי היקרה לי מכל, אני לא חושב שאני הגבר המושלם בשבילך, אבל אני מתאמץ להיות. אני אוהב אותך, ותמיד אוהב, אשתי המושלמת עבורי.

כמו שכתבתי אתמול, על שולחן הכנסת הונחו שתי הצעות חוק, של אמנון כהן (ש"ס) ואורית נוקד (עבודה), שמציעות אותו דבר בדיוק: לחייב את הבנקים לתת ריבית עבור יתרת זכות בחשבון עו"ש. כצפוי, הבנקים מתנגדים. בנק ישראל בא בהצעת פשרה: לחייב את הבנקים להודיע ללקוח על יתרת זכות (אני מניח שמדובר על יתרה מעל סכום מסויים, ואחרי פרק זמן מסוים שהיא נמצאת שם, אבל נתעלם מזה) ולהציע לו לעבור לפק"מ נושא ריבית.

זה מאוד נחמד ויפה. כשבבנק שלי ישבו להם כמה עשרות אלפי שקלים בחוסר מעש אחרי החתונה ולפני שהחלטנו מה לעשות איתם, הבנק ידע להציק לנו יפה מאוד כדי שנעביר אותם לחסכון כלשהו. אבל האם ההצעה של בנק ישראל כדאית ללקוחות? בואו נחשב.

נניח שמדובר בסכום נאה של 5,000 ש"ח שיושב לי בעו"ש. נניח שיש לי חברים במקומות גבוהים, ואיכשהו הצלחתי לשכנע מישהו לתת לי עבור הסכום הזה בפק"מ שבועי ריבית של 5 אחוז שנתי. אני רוצה שהפק"מ יהיה שבועי כדי שהכסף יהיה פחות או יותר נזיל. כדי להבהיר: ריבית של 5 אחוז שנתי אני לא אקבל כיום גם על סכום גדול פי עשרים בתוכנית חסכון רב-שנתית, אבל בשביל הספורט, נניח שככה זה.

5 אחוז שנתי על 5,000 זה 250 ש"ח. 250 ש"ח לחלק ל-52 שבועות: כ-4.8 שקלים בשבוע. רגע, לא סיימנו. עמלות שורה: הפקדה לפק"מ 1.21 ש"ח. שחרור הפק"מ בסוף השבוע: 1.21 ש"ח - אבל זה רק הקרן. על יציאת הריבית נשלם עמלת שורה נפרדת: 1.21 ש"ח נוספים. הגענו ל-3.63 ש"ח, מה שמשאיר אותנו עם 1.37 ש"ח ריבית שבועית עבור סכום נאה של 5,000 ש"ח בריבית שנתית אסטרונומית. נהפוך חזרה, ו-1.37 ש"ח שבועיים הופכים ל-71 ש"ח, שהם ריבית נפלאה של 1.4% שנתי. מכיוון שמדובר בתקורה - כלומר, בסכומים שנשלם בכל מקרה עבור פק"מ שבועי, הרי שעם ריבית התחלתית סבירה יותר (משהו באזור ה-2 אחוז שנתי, דומני), יוצא שאנחנו משלמים כסף לבנק כדי שיואיל בטובו לתת לנו ריבית עבור הסכומים הפעוטים שיש לנו בעו"ש.

מה אנחנו למדים מזה? חסכון זה יופי: אם יש לכם סכום כסף נאה שאתם יכולים לשים אותו בצד לטווח ארוך, נגיד שנה, כדאי לכם מאוד להפקיד אותו לתוכנית חסכון או פק"מ. אבל אם יש לכם סכום קטן ואתם צריכים אותו פחות או יותר נזיל (נגיד, בהתרעה של שבוע-שבועיים), אין טעם להוציא אותו מהעו"ש. ההצעה של בנק ישראל, לפיכך, תפגע ב"בעלי ההון" הקטנים, אלו שלא נמצאים במינוס, במקום להיטיב את המצב.

מכיוון שהבנקים, במסגרת ה"תחרות" ביניהם, הגיעו כולם למסקנה שאין שום סיבה שבעולם שהם יתנו לנו כסף עבור הכסף שלנו, ומכיוון שבעולם הגדול דווקא כן מקובל לתת ריבית (קטנה, אבל קיימת) עבור יתרת זכות בעו"ש, מן הראוי שיתערב פה הרגולטור. למעשה, מן הראוי שבהצעות החוק האמורות יכלל סעיף הקובע כי על תשלום הריבית על יתרת הזכות לא יותר לגבות כל עמלה, כולל עמלת שורה - כדי למנוע מצב שהבנקים מנצלים את ההוראה כדי, בסופו של דבר, לגבות מאיתנו עוד כסף.

(היי, הרבה זמן לא השתמשתי בפורמט הזה של כותרת. ממש בתחילת ימיו של הבלוג היו לא מעט כאלה, ואז עברתי לפוסטים חד-נושאיים (או אף-נושאיים, בחלק מהמקרים). משעשע. אותי, לפחות).

בענייני השביתה, תגובה שכתבתי בבלוג של יונית:

היום גבי גזית דיבר על זה בתוכנית שלו ב-103 FM. הוא התלונן על העיתונים הגדולים שמדברים על השביתה במונחים של “אוי איזו זוועה, הלכה החופשה שלנו”, והעלה לשידור מישהו שעובד במועצה המקומית של קרית מלאכי. הראיון התחיל כמתוכנן עם תלונות על ההצעה המעליבה של האוצר והמשכורות הנמוכות של עובדי מדינה, אבל אז המרואיין הפתיע והתחיל לתקוף את עיני ואת השביתה והגדיר אותה כ”חרטא ברטא”, כי בכלל לא צריך לטפל בהעלאת השכר המזערית הזאת, שתגיע ברובה דווקא לעובדי המדינה שמרוויחים יפה (כי ההעלאה היא באחוזים ולא דיפרנציאלית - כלומר, היא רגרסיבית), ומה שצריך לתקן הוא בכלל דרגות השכר ושנות הותק הנדרשות לקידום בהן.
גזית הופתע מאוד, ולא ממש נתן לאיש לפרט בנושא, וחבל. הוא הזמין מרואיין צפוי והוא רצה לשמוע ממנו דברים מסויימים, אבל האיש הפתיע אותו והעלה משהו חדש, וגזית לא ידע איך להתמודד עם זה.

That said, אני אתחרע להסתדרות הזו על התחת אם השביתה תמשך שבוע והטיסה שלי לקנדה תתבטל.

רציתי גם לציין שנורא נעים לראות את עיני מדבר בטלוויזיה - ההשוואה הבלתי נמנעת שלו לקודמו בתפקיד (שר הבטחון שלנו לשעבר) עושה עימו הרבה חסד. אפשר כמעט להאמין שהוא אדם שקול שלא יצא למהלכים מרחיקי לכת בלי סיבה טובה.

---

בטוש היום יש ידיעה לגבי הצעת חוק של אורית נוקד שתכפה על הבנקים לתת ריבית עבור יתרת זכות בעו"ש. אין סיכוי שזה יעבור, כמובן, אבל אהבתי את הסיבה ההגיונית לגמרי שהבנקים נתנו להתנגדות שלהם: זה יפגע בתחרות. א-הא. כי כרגע כל בנק מחליט עצמאית ובאופן תחרותי איזו ריבית לתת עבור יתרת זכות (פשוט כולם מחליטים, עצמאית, לתת אפס), וכל אחד מחליט משיקולים עצמאיים לגמרי איזה עמלות לגבות (ובעקבות תחשיבים מסובכים שעורכים בכל אחד מהבנקים באופן נפרד ולוקחים בחשבון תשקיף ארוך טווח, עלויות, תקורה ואת מצב החסה בשטחים, לכולם יוצא 1.21 ש"ח לשורה).אין לי בעיה שירקו עלי, אבל בבקשה - שלא ינסו לגרום לי ללקק את זה אחר כך.

את קלווין רכשתי בסוף שנה א' ללימודי באוניברסיטה, אח קטן-גדול להובס, שרכשתי כבר בקנדה. הובס היה ת'ינקפד חביב אך מיושן ששירת אותי היטב בשיעורים באוניברסיטה (ובסופו של דבר הוחלף בהובס אחר. למעשה, לא קראו לו הובס אז - קראו לו רוקי, ולקלווין קראו בולווינקל, אבל זה עבר לי). את קלווין (בולווינקל) קניתי בשביל המשחקים. למעשה, עד שרכשתי את קלווין, כלל לא הייתי חובב משחקים. התחביב הזה נעלם לי אי שם בתיכון. אבל The Longest Journey ששיחקתי עוד במעונות על הלפטופ החזיר אותי לאהבה הישנה הזו. והלפטופ לא ממש התאים למשחקים, בגלל שהוא היה מיושן והעכבר לא נוח. אז קניתי את קלווין, מחשב שולחני. לא שיא הטכנולוגיה, אבל מספיק טוב כדי להריץ כל מה שהיה אז. יחד איתו קניתי את מקס פיין - עד היום אחד המשחקים האהובים עלי, והיחיד, אני חושב, שהתקנתי מספר פעמים כדי לחזור ולשחק בו לאורך השנים.

שדרגתי את קלווין פה ושם עם השנים - הוספתי זכרון, הוספתי כונן קשיח, החלפתי כרטיס גרפי - אבל עמוק בפנים, הוא נשאר אותו קלווין. גם כשהתחיל לזייף. גם כשהייתי צריך לכוון לו מלאכותית את הגאמה כדי שאני אוכל לראות את הזומבים ב-Half-Life2, גם כשאשתי התעצבנה על הרעש המחריד שלו — רעש שהיה סימן לאיום המרחף מעלי ומעל קלווין היקר שלי.

בתקופה שחיינו אצל ההורים, קלווין היה באפסון. במקור תכננתי שיחליף את המחשב של ההורים שלי, אבל משהו לא הסתדר כשניסיתי לחבר אותו, וויתרתי די מהר - זה לא היה שווה את הבלאגן, ובכל מקרה לא ממש היינו במצב שיאפשר לי לשחק משחקים. אבל אחרי שעברנו לדירה החדשה גיליתי שמשהו לא בסדר בקלווין. בשלב הזה כבר התרגלנו לעבוד על הלפטופ (החדש יותר) כל הזמן, והייתה לנו רשת אלחוטית. אז לא טרחתי יותר מדי על תיקונו של קלווין, ידידי הותיק.

חלפו החודשים וקלווין העלה אבק. מדי פעם הייתי מנסה להפעיל אותו, אך ללא הועיל. לא הצלחתי לאתר את התקלה. בין כה וכה לא היה לי זמן לפעילויות שהייתי עושה איתו בזמנו - משחקים, צפייה בפרקים ישנים של דוקטור הו. החיים הדיגיטליים שלי עברו מזמן להובס.

ואז התחלתי לעבוד במרץ על הזנת הנתונים עבור התזה שלי. ההזנה הייתה בלתי יעילה בעליל על הלפטופ, אז החלטתי להקדיש קצת זמן לנבירה בקרביו של קלווין כדי לגרום לו לפעול כראוי. התחלתי לנסות כל מיני דברים, ובסופו של דבר ניסיתי לשלוף החוצה את אחד מלוחות הזכרון. קלווין נעור לחיים! האח! במשך ימים ארוכים ורבים הוא ליווה אותי אז, מתאמץ ומתנשף, מחרחר וגונח, אבל שם, פועל, מאפשר לי להזין נתונים, ולאחר מכן לכתוב את התזה עצמה, בנוחות מירבית. הודיתי לו מקרב לב. וגם אשתי, שנהנתה מגישה בלתי מוגבלת להובס בתקופה הזו.

ורגע אחרי שסיימתי את התזה, כיביתי את קלווין ונתתי לו לנוח. בפעם הבאה שהדלקתי אותו, הוא החל לגנוח כה חזק עד שכיביתי אותו מיד, ולא נגעתי בו שוב.

ועכשיו, לקראת הנסיעה לקנדה, הייתי זקוק לו שוב. רציתי להעביר את הדיסקים שלי לפורמט MP3, אבל הלפטופ התעקש לעשות בעיות: הייתי צריך לאתחל את תוכנת ההמרה כל פעם שהחלפתי דיסק. זה היה מעיק ומייגע, ופניתי לקלווין לעזרה. והוא, קלווין קשישא, עזר בשמחה. הוא קלט את כל הדיסקים לקרבו ואחסן אותם במרחביו הוירטואליים הבלתי נדלים.

או אז החלה מלאכת הצריבה. לקלווין עצמו אין צורב, ולכן מדובר היה בשיתוף פעולה בין-דורי. קלווין והובס התאחדו למשימה, אך קלווין התקשה לעמוד בקצב. פעם אחר פעם הוא אתחל את עצמו באמצע הפעולה. אחרי כך וכך דיסקים שנצרבו, בדקתי מחדש את המצב, וראיתי שאת האלבומים שנותרו אני יכול לאכסן, ולו באופן זמני, ישירות על הובס - אבל לשם כך קלווין צריך לשרוד עוד מעט קט - כשעה וחצי, ליתר דיוק. בתחילה אפשרתי לו לרוץ בעצמו, מתוך תקווה שישרוד את מלוא השעה וחצי, אבל הוא לא הצליח.

אחר כך פצחתי בנסיונות להקל עליו. מקור הבעיה הוא במאוורר של המעבד: הוא אינו מצליח להסתובב במהירות סבירה, כך שהמעבד מתחמם יתר על המידה תוך זמן מה. אז פתחתי את המארז, השכבתי את קלווין על צידו והדלקתי את מאוורר התקרה שמעליו. בנוסף, הדלקתי את המזגן בסלון ופתחתי את הדלת, בתקווה שמעט מן הקור משובב הנפש יגיע גם לחדר. אך כל זה לא הספיק, וכעבור כעשרים דקות שוב קרס קלווין.

ניסיתי כל מיני דברים - כולל, אפילו (בעצת אשתי), להניח ישירות מעל המאוורר יחידת הקפאה של הצידנית שלנו. זה, כמובן, נגמר באסון לאחר שהמים שהתעבו על היחידה החלו לנזול על לוח האם. כיביתי שוב את קלווין והנחתי למים להתאדות מעצמם.

בסופו של דבר, את רבע השעה האחרונה של העברת השירים העברתי כאשר אני אוחז במברג שנשען על מרכז המאוורר ומפעיל לחץ קל - דבר שסייע לו, משום מה, לפעול כראוי. כך, כמו רופא שמעסה במו ידיו את ליבו של החולה, החזקתי את קלווין בחיים עד סוף ההעברה. ואז, כשנסתיימה המשימה, הודיתי לקלווין על חייו שהוקדשו להנאתי, שגם בנשימותיו האקלטרוניות האחרונות סייע לי להנות בעתיד מהמוזיקה שאני אוהב.

לא יכולתי פשוט לנתק אותו מהחשמל. הגיעה לו פרידה נאותה. בעוד שיד ימין עדיין אוחזת במברג, שלחתי את יד שמאל את המקלדת: סטארט, u ועוד פעם u - כיבוי. המתנתי אל מול מסך הכיבוי עד שנשמע קליק, המסך נכבה, המאוורר הראשי נכבה, ומאוורר המעבד חדל להשתנק מתחת למברג.

קלווין, 2001-2007. תהי מנוחתו עדן.

לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון ממחלקת המנויים של עיתון הארץ. הם שאלו אם אני רוצה את העיתון בחינם לחודש. אמרתי להם שאני אשמח, אבל אני נוסע עוד חודש לחו"ל לתקופה ארוכה, אז אני לא אוכל לחדש את המנוי עם תום החודש. הם אמרו שאין להם בעיה עם זה. אז הסכמתי.

"אחלה, תוך 14 ימי עבודה תתחיל לקבל את העיתון"[1].

מה? הרגע אמרתי לך שתוך חודש אני עוזב את הארץ. עכשיו את אומרת לי שרק עוד שלושה שבועות אני אתחיל לקבל את העיתון?

לא נורא, היא אמרה לי, מקסימום תוכל להעביר את ההטבה למישהו אחר.

וואלה?

טוב. אז הנה אני מעביר. הראשון שישלח לי הסבר סביר למה לוקח לעיתון הארץ 14 ימי עבודה להתחיל לשלוח למנוי חדש את העיתון (זה עובד ככה גם עם מנויים בתשלום, או רק בחינם?), פלוס כתובת למשלוח העיתונים יזכה בכשלושה שבועות של עיתון הארץ (שהתחלתי לקבל היום).

עזבו, לא צריך הסבר. הראשון ששולח לי כתובת (כולל מספר דירה) בתגובה או בדוא"ל, זוכה.

בינתיים, אגב, הספקתי לראות כמה דברים מעניינים בדה מרקר, שהסתבר כיותר מעניין משציפיתי. אולי אני אכתוב על זה עוד בהמשך.

[1] המונח הזה, 14 ימי עבודה, הוא מהנבזיים ברפרטואר של ספקי שירותים בישראל. הבחירה במספר 14 גורמת לך לחשוב שמדובר על שבועיים, כאשר למעשה מדובר בכמעט שלושה שבועות. פרט להטעייה שגורם המספר, אין לו שום סיבה הגיונית. שבוע עבודה הוא בן חמישה ימים, ולכן הגיוני יותר לקבוע טווחי זמן כאלו בכפולות של חמש.

זהירות! הפוסט כולל ספוילרים לספרים החמישי והשישי של הארי פוטר!

אתמול ניצלנו את שירותי הבייביסיטר חינם שבקרוב כבר לא יהיו לנו והלכנו להארי פוטר החדש. לידי ישבו שניים (טוב, ערסים), שלשעשועי הרב הופתעו מכל מה שהתרחש על המסך. כשקריצ'ר הופיע לרגע קט על המסך הם אמרו "אה, זה החמוד ההוא מהסרט השני", אבל כשהחמוד החל לרטון כנגד המגעילים חצויי-הדם, הם הבינו "אה, אולי זה אחד אחר", וזו לא הדוגמא היחידה. התנהלו גם דיונים לגבי מה יקרה בסוף הסרט, ואחד מהם הפגין ידענות כשהצהיר שדאמבלדור הולך למות.

נורא מצחיק אותי שאנשים נהנים מהסיפור, רוצים לדעת מה קורה הלאה, אבל אינם מהינים לקחת את הספרים שכבר תורגמו ופשוט לקרוא אותם במקום לחכות עוד שנה-שנתיים לסרט הבא בסדרה.

בשירותים אחרי הסרט חבורה של ילדים אחרים הפגינו תופעה דומה. "הסרט האחרון יהיה הכי יפה מכולם!" הצהיר אחד, והאחרים השיבו שהוא בכלל לא יודע מה יקרה בו. "בטח שאני יודע! הארי ימות!" הוא ענה, והם צחקו. אחד אחר אמר "לא נכון, דאמבלדור ימות!", והם התלהבו מהאופציה. חשבתי לספיילר להם את הסרט הבא, אבל ויתרתי.

הפוסט הזה הוא (סוג של) במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של אח"י דקר.

עשר מחשבות לקראת הטיסה לקנדה, בעוד עשרה ימים.

1. אחרי שהעברתי את רוב הדיסקים שלי ל-MP3, היום צריך לצרוב את התוצר לדיסקים חדשים שילקחו איתנו. אשתי הקציבה לי 10 דיסקים שמותר לי לקחת. אני אדחוף עוד כמה עודפים לתוך הכונן של המחשב הנייד, והשאר ישארו על הכונן הקשיח של המחשב השולחני, שילקח גם הוא איתנו. שאר המחשב הזה, שמלווה אותי מאז שנה ב' של התואר הראשון, הולך לפח.

2. ביום ראשון, אם לא תהיינה הפתעות, נמיר את הכסף שלנו לדולרים קנדיים. הדילמה היא אם להמיר רק 10,000 דולר (הסכום שמותר להכניס במזומן לקנדה בלי להצהיר כלום), או את כל מה שיש לנו. הגורם המשפיע הוא שער הדולר. בשלושת החודשים האחרונים הוא עלה בלמעלה מ-10 אחוז, וזה הרבה כסף. היום התחיל לרדת קצת, אבל אי אפשר לדעת אם זה שינוי מגמה או תיקון.

3. לפי התחזית, יום שני צפוי להיות חם למדי בטורונטו - כ-30 מעלות. הממוצע הרב שנתי של הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת של יולי הוא 22 מעלות. אוגוסט - 23 מעלות. בישראל 22 מעלות זה משהו שרואים רק בלילה, אם בכלל. רק בשביל זה היינו צריכים להקדים את הטיסה.

4. כשנסעתי לקנדה בפעם הראשונה, בשנת 2000, לקחתי איתי את הארי פוטר הראשון והשני, שקניתי זמן מה לפני זה. קראתי אותם במהלך הטיול, וכשסיימתי קניתי את השלישי והרביעי (שיצא באותו הזמן), אבל קראתי אותם רק הרבה אחרי שחזרתי, כשהיה לי זמן. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לקנות את הספר החדש בארץ, או כבר לחכות עד שנגיע לשם ונחסוך הרבה כסף. כנראה שנחכה - בכל מקרה אין לנו איפה לדחוף אותו.

5. בשנה השניה של התואר השני שלי גיליתי ברשימת הקורסים קורס על הפדרליזם בקנדה, בהנחיית מרצה אורח מאוניברסיטת טורונטו. כל כך שמחתי שמיהרתי להרשם מיד, פן יתמלא הקורס לפני שאזכר. הקורס היה מעניין, והמנחה היה אדם נחמד ואדיב. נהגתי לבוא כמה דקות לפני תחילת השיעור ולשוחח עם המרצה על עניינים שונים. סיפרתי לו על כוונתי להגר לקנדה והוא המליץ לי לבוא לעשות דוקטורט באוניברסיטה שלו. בשיעור האחרון של הקורס הוא אמר לי שאם אני אכן אבוא ללמוד שם, הוא ישמח לתת לי המלצה. כשהתחלתי סוף סוף לאסוף את המסמכים כדי להרשם, שלחתי לו דוא"ל ושאלתי אם הוא עדיין מוכן לתת לי את ההמלצה, והוא הסכים. הסברתי לו שהמחלקה דורשת שהוא יעביר את המכתב במעטפה חתומה ישירות אליהם, והוספתי שאני מקווה שזו לא טרחה רבה מדי עבורו. רק אחרי שהתקבלתי, כשעברתי על כל מיני דברים באתר של המחלקה, גיליתי שהוא עומד בראשה…

6. לא קל לארוז את כל החיים שלך לתוך חמש מזוודות (שתיים לי, שתיים לאשתי, אחת לילד, פלוס שני תיקים למטוס). אחרי בירור מקיף שעשינו הגענו למסקנה שהכי זול, למרבה הפליאה, זה להביא מזוודות נוספות ולשלם עם כבודה חריגה. יותר זול מלשלוח בדואר, ולפעמים אפילו מוותרים על זה. באל-על לא ממש מסכימים לתת פרטים לגבי הקנסות על כבודה חריגה, כי הם לא רוצים לעודד את זה, אבל אם כבר הגעת עם המזוודות העודפות, לפעמים הם פשוט מחליקים את זה וזהו. סתם שתדעו, אם יוצא לכם.

7. טיסה של 12 שעות עם ילד בן 11 חודשים זה סיוט בפוטנציה. הטיסה יוצאת באמצע הלילה, מה שנותן לנו איזה 4-5 שעות עד ליקיצה הטבעית שלו, ואז צריך להעסיק אותו במשך עוד שלוש שעות עד שהוא ירדם לתנומת הבוקר, יתעורר שוב, ועוד 4-5 שעות עד לשינה הבאה שלו. בשאיפה בשלב הזה כבר נהיה אחרי הנחיתה. אם יהיה לנו המון מזל הוא יישן בעגלה בזמן שאחנו נאסוף את המזוודות ונעבור דרך פקידי ההגירה והמכס. קנינו ערימה של צעצועים חדשים, בשאיפה שהם יספיקו כדי לעניין אותו. זה כמובן לא יספיק, כי הוא לא יסכים לשבת במקום חצי יום. אני צופה יופי של כיף ברדיפה אחרי ילד שזוחל לשאר הנוסעים בין הרגליים. אני מקווה שהם יקבלו את זה בהבנה, כי החלופה היא ילד צורח במשך כל הטיסה. חוץ מזה הוא ממש חמוד וחברותי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, אז אני מקווה שיסלחו לו.

8. בסוף השבוע הבא יבואו האנשים שקנו את מכונת הכביסה שלנו ויקחו אותה. אבא של אשתי יבוא עם רכב גדול ונעביר את המזרון שלנו ועוד דברים אליהם לאפסון זמני. בהמשך הם צפויים להשתמש בהם בחדר החדש של גיסי. בשלב הזה הבית שלנו יוותר ריק לגמרי פרט למה שנשאר לדיירים הבאים. את שלושת הימים האחרונים שלנו בארץ נעביר בבית הוריה של אשתי. סוג של פרידה הולמת.

9. עוד דבר שנעשה בימים האחרונים הללו זה מסיבות פרידה - מהמשפחה שלה, מהמשפחה שלי. אני מניח שגם כמה חברים יבואו להפרד, למרות שבינתיים איש לא נענה לקריאות שלי. מישהו רוצה לבוא להגיד שלום? לא חייבים. סתם, אם מתאים לכם.

10. אני נוהג להגיד שאני איש של הרגלים. זה נכון. שינויים זה לא משהו שעובר לי בקלות (למרות שהתרגלתי כבר למעברי דירה תכופים - גם סוג של הרגל), ואני כמעט אף פעם לא יוזם אותם. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להזיז את התחת ולהגיש את המסמכים להגירה. בגלל זה כמעט פספסתי את הדדליין להגשת המועמדות לדוקטורט. המעבר הזה לקנדה הוא הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיים שלי, וההשפעות של זה עלי יכולות להיות אסטרונומיות. דווקא בגלל זה טוב שאני נוסע בראש ובראשונה בשביל ללמוד - ככה יש לי תרוץ, יש לי משהו שמכריח אותי להגיע בתאריך הזה, ויחזיק אותי שם חמש שנים. משהו שימנע ממני לברוח חזרה לארץ כי לא קל למהגרים. ואני בטוח שלא יהיה קל בהתחלה. אבל בעוד חמש שנים - עם אזרחות בכיס והשכלה ועבודה מכניסה פוטנציאלית - זה כבר יהיה משהו אחר. ואז נצטרך לחשוב אם אנחנו רוצים לחזור או לא. ושוב אני אאלץ להחליט אם אני רוצה לשבור את כל ההרגלים החדשים שלי ולחזור לארץ, או שאני מעדיף את האינרציה שאני אוהב כל כך. אבל זה עוד רחוק כרגע. בינתיים, נשארו לי עשרה ימים לטיסה, והטיסה היא אופק האירועים שלי. אחרי זה - אללה הוא אכבר.

עיתון הארץ מדווח (אין לינק, כי ככה) שמישהו העלה לרשת טורנט עם צילום של כל עמודי הספר החדש של הארי פוטר, שיוצא לחנויות מחר בלילה. עד כאן, דיווח חדשותי לגיטימי ומעניין, והם אפילו נתנו קישור לפיירט ביי למי שמעוניין לחפש. אבל אני כבר התחלתי להריח את הספוילר כשהיה כתוב שבספר האחרון הארי פוטר … (פה הפסקתי לקרוא). אשתי, חסרת סבלנות וכבוד לספרים שכמותה, המשיכה לקרוא עד הסוף, כולל טבלה של מי חי ומי מת. אלוהים אדירים - אין לאנשים האלו שום התחשבות באנשים שלא רוצים שהעיניים שלהם יפלו במקרה על הכתבה למרות שלא רצו לדעת את המידע הזה?