לא שומעים!

יום הולדת שמח כרמל!

אני אוהב אותך יותר מהכל. אני מקווה שאתה לא זקוק לפוסט בבלוג כדי לדעת את זה.

(פוסט זה באדיבות אשתי, שהרשתה לי לפרסם תמונה אחת של הילד).

קצת קשה לי לעקוב בעניין אחרי הפוליטיקה בישראל מפה. אחרי שגיליתי עם איזה בעיות מתמודדים הקנדים*, קצת קשה לחשוב שיש אפילו טעם לדון בבעיות של ישראל: הן כל כך אדירות ובלתי נתפסות, ויש סיכוי כל כך קטן לשיפור, כמו שזה נראה כעת, שהייאוש אוחז בי כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה.

מה שגרם לי לכתוב על זה הוא טור של גבי שפר שהתפרסם בYנט. לא סביר להניח שהייתי קורא את הטור הזה אלמלא ההיכרות האישית שלי עם פרופ' שפר - אחד המרצים החביבים והמעניינים ביותר שהיו לי באוניברסיטה. קראתי את הדברים, בעיקר בעניין הפגיעה הצפויה במדינת הרווחה הישראלית (מה שנותר ממנה) אם ביבי יעלה לשלטון שוב, ועלתה בי תהייה: ידוע, הרי, שעיקר המצביעים של הליכוד וש"ס הם מהשכבות הנחשלות, בעוד שעיקר מצביעי השמאל הם דווקא מהעשירונים העליונים (שאלה למתקדמים: למי מצביעים רוסים עניים? לליברמן, לליכוד?). אז האם אין כאן מצב נפלא שבו הדמוקרטיה מענישה בדיוק את מי שמגיע לו שיענש על הטמטום שלו? האם לא הגיע הזמן להרים ידיים בפני האיוולת המתמשכת של רוב עניי הארץ ולהגיד להם: אתם יודעים מה? שתרקבו. לכו לעזאזל אתם והזנופוביה המרופטת שלכם שגורמת לכם שוב ושוב ושוב להצביע לימין כדי לדפוק את הערבים, כשבינתיים מי שהכי נדפק זה אתם.

רוצים ביבי? קבלו אותו. בגדול, מכל הלב. תבלו. ואנחנו אפילו נתמוך בכל הגזרות שהוא יבקש להטיל עליכם, כי מגיע לכם. כל סעיפי חוק ההסדרים הבא של ביבי, כולל כל העיזים, יעברו חלק ובלי ויכוחים. למה? כי אתם רציתם אותו, ומי אנחנו שנגזול מכם את ליטרת הביבי שלכם.

תנו לי סיבה אחת טובה למה, בהפוך על הפוך על כל התומכים הכי גדולים של ביבי, לא צריך לתמוך באיש הזה ולקדם אותו ולתת לו לעשות כל מה שהוא חפץ.

* כרגע, למשל, עיריית טורונטו מנהלת קרב כנגד הממשל של אונטריו בדרישה לתוספת תקציב של עשרות מיליוני דולרים, כי אם לא, לא יהיה מנוס מפגיעה בשרותים הבסיסיים ביותר שניתנים לאזרח. למשל, קיצוץ אחד מרכזי שמאיים על תושבי טורונטו התמימים הוא שהספריות הציבוריות(!) תסגרנה(!!) אחרי הצהריים בימי שני(!!!).

כן.

לאט לאט גוגל הולכת וצוברת אנשים שאוהבים לשנוא אותה. משהו לגבי גוף כל כך גדול שמחזיק בכל כך הרבה ידע עלינו (אמנם הכל ניתן להם בהסכמה, אבל מה זה משנה), גורם לאנשים מסויימים אלרגיה. והפוזה הזאת, של "אל תעשה כל רע", זה גם לא עוזר. זה מעודד פראנויה, אם לומר את האמת.

אבל אני אוהב את גוגל. אני אוהב אותם כי למרות שהם ענקיים ויודעים עלי יותר דברים ממה שאמא שלי יודעת עלי (למעשה, הם יודעים עלי יותר דברים ממה שאני יודע עלי…), הם גם חמודים להפליא.

לפני זמן מה גוגל הודיעו שהם מבטלים את שירות מכירת/השכרת תכני הוידאו שלהם. מכיוון שכדי להפעיל את התכנים שנרכשו צריך לאשרר את זכויות ההפעלה על השרת של גוגל, המשמעות של הורדת השרת הייתה שכל מה שנרכש שם עד כה לא יעבוד יותר. גוגל יצרו קשר עם כל מי שרכש מדיה מהם והודיעו שהם יתנו זיכוי דרך גוגל צ'ק-אאוט, מעין שירות ארנק אלקטרוני שגוגל מקדמת מול פיי-פל של איביי.

ההודעה של גוגל עוררה גל מחאות בכל רחבי הרשת (למעשה, אני אפילו לא מצליח למצוא איפה מצאתי את הקישור המקורי לפוסט הזה של ערס טכניקה). עכשיו, מה שיפה זה שגוגל הייתה יכולה לנפנף אצבע משולשת בפני כל הביקורת הזאת. בסופו של דבר, לא מדובר בשירות סופר-פופולרי של גוגל (אחרת לא היו סוגרים אותו), ואם גוגל הייתה מחכה מספיק זמן, כולם היו שוכחים לה את זה. וגם אם לא, מה הם יעשו? ישתמשו במיקרוסופט לייב הצולע? פחחח.

אבל לא, גוגל יצאה היום בהודעה חדשה: טעינו. הם נותנים איזה תירוץ צולע לכך שהזיכוי ניתן מלכתחילה בצ'ק-אאוט, אבל מכירים בכך שההרגשה שמתקבלת היא שגוגל מנסה לקדם את שירות התשלום האלקטרוני שלה על חשבון אנשים שקנו מוצרים אחרים מגוגל, ובעצם מענישה אותם פעמיים. וזה לא הכל. גוגל גם הודיעו שהם יחזירו, הפעם בכסף מזומן, את כל הכסף ששולם עבור וידאו בחנות שלהם, ומבקשים ממי שרכש אצלם משהו לוודא שפרטי כרטיס האשראי שלו מעודכנים נכון אצלם. וזה לא הכל: הם אמרו שגם הזיכוי שכבר ניתן בצ'ק-אאוט ישאר בידי המזוכים, ככה, כפיצוי על הפאשלה של הזיכוי הראשון. וזה לא הכל: כדי לצמצם למינימום את הפגיעה בצרכנים, גוגל הודיעה גם שאמנם חנות הוידאו תסגר במיידי, אבל השרת שמאפשר אשרור של הבעלות והצגת הסרטים ישאר מקוון עוד חצי שנה, כך שכל מי שלא הספיק להנות מהמדיה שהוא רכש (וקיבל עליה החזר כפול), יוכל לעשות זאת בחצי השנה הקרובה. וככה, בשביל הסיומת, הם גם התלוצצו שאפילו כשהם עושים טעות, מדובר בטעות חדשנית ומקורית.
תראו לי בהזדמנות עוד תאגיד, לא בגודל של גוגל, סתם תאגיד קטן וחביב, שלא רק שיכיר כך בטעות, אלא שיצא מגידרו לתקן אותה, למרות שהפגיעה שתגרם לו מבחינת יחסי ציבור היא, כנראה, מזערית. אין כאלו.

יש משהו בגוגל האלה שהוא יוצא דופן, לא רק ביכולת השיווק שלהם, אלא בעצם תפיסת העולם העסקית שלהם, וזו אחת הסיבות שגם כשהמוצרים שלהם אינם הכי טובים בשוק, הרבה פעמים כדאי בכל זאת לעבוד איתם ולא עם המתחרים.

אומרים שכשלקוח קונה משהו ואין שום בעיה, הוא מרוצה, אבל מה שיהפוך לקוח לפרסומאי בהתנדבות של המוצר הוא שמשהו לא ילך כשורה, ונותן השרות או המוצר יצאו מגידרם כדי לתקן ולפצות את הלקוח. גוגל הפנימו את הלקח הזה כמו ששום תאגיד אחר לא הצליח.

או, זהו. מצאתי את יעודי בחיים.

אם אתה סופר שחי במדינה המנוהלת על ידי אדם שאינו מתעניין באמנות, ובהחלט לא מתקצב אותה (לא, לא מדובר בישראל), איך תוכל לשנות את המצב ואת דעתו של המנהיג? [...] יאן מרטל, מחבר "חיי פיי" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) חשב על רעיון מקורי ביותר – מדי שבוע הוא שולח לראש הממשלה הקנדי, סטיבן הארפר, ספר חדש. אם ראש הממשלה לא בא אל הספרים – הספרים יגיעו אליו בדואר.

לא מדובר בסתם ספרים. שכן, מר הארפר הוא אדם עסוק, ולכן הוא מקבל ספרים "קצרים ותכליתיים": טולסטוי ודומיו. לדעת מרטל, הספרים יכולים לסייע לראש הממשלה להירגע והם בדיוק מה שמנהיג פוליטי צריך אחרי יום עמוס.

התכלית שלי עכשיו היא להפוך לראש ממשלת קנדה, ואז לשכנע את הציבור (או לפחות כמה סופרים חשובים) שספרים לא מעניינים אותי בכלל, כך שאני אוכל לקבל ספרים בחינם. כן, זו בהחלט נשמעת לי הדרך הקלה ביותר לבנות את הספריה שלי לתלפיות.

אני תוהה אם אני אקבל דיסקים חינם אם אני אשכנע מוזיקאים שאני לא סובל מוזיקה…

(דרך כינבלוג)

עדכון ותיקון: טמבל שכמותי, סמכתי על הבלוג של כנרת שלא יעשו טעויות בתרגום. כמובן שהם עושים! הספרים נשלחים מדי שבועיים (כל יום שני שני, למעשה). יש קישור לידיעה המקורית בציטוט שהבאתי. דלגו ישירות לשם.

אגב, אם אני כבר פה, רציתי לדווח בסודיות שהמודיעין הקנדי עשה היום כברת דרך משמעותית, כאשר הצלחנו לשתול חפרפרת במכון פתח-תקווה להיתוך קר - מוסד כל כך סודי וחשוב שהוא ממוקם בעיר שכלל לא קיימת. בקרוב, אינשאללה, עוד נפיל את משטר העריצות הישראלי.

היי. רק רציתי לספר למי מכם שקורא אותי פה ומתעניין בקורותינו בקנדה, שיש לי בלוג אחר, באנגלית, בלייבג'ורנל, שמכיל פוסטים לגבי דברים שאני מחשיב יותר "פרטיים". זה לא שהבלוג ההוא פרטי או משהו, אלא פשוט שיצרתי הפרדה כלשהי - הל"ג בשביל דברים פרטיים, והבלוגלי בשביל דברים יותר "ברומו של עולם". מכיוון שבימינו אני לא קורא עיתונים בכלל, אני מניח שרוב מה שיהיה לי להגיד יכנס לשם. שלשום, למשל, כתבתי פוסט על איך אכלתי מרק חלזונות, כולל הבטחה לנסות בפעם הבאה שאני במסעדה הזאת את הצפרדע בגריל. (באמת). ממש עכשיו כתבתי פוסט קצת פחות אקזוטי על קרנבל סוף הקיץ שביקרנו בו היום. בקיצור, דברים חביבים לפרקים.
אז אם זה מעניין אתכם, הבלוג שלי באנגלית נמצא כאן.

אגב עניינים שברומו של עולם, קראתי על ההחלטה להחזיר 50 פליטים מדארפור ושאר אפריקאים שהסתננו לישראל לתחומי מצרים. הייתי אומר על זה משהו, אבל זה באמת מיותר - אני בטוח שהרבה אחרים כתבו על זה הרבה יותר טוב ממה שאני אוכל להגיד. אבל בכל זאת: אלוהים אדירים. אני יודע שיש המון דברים חשובים בארץ, וכל יומיים קורה משהו שאנשים אומרים עליו שצריך לעורר מהומת אלוהים בגללו, אבל, חברים, בבקשה - תעוררו מהומת אלוהים שם על החרפה הזאת. הייתי מציע תלאי שחור כסמל המאבק, אבל יש לי הרגשה שזה לא יתקבל בברכה ע"י עדות הגודווין.

בקצה הרחוב בו גרתי כל ילדותי ונערותי הייתה תחנה של מד"א. אחת לכמה ימים הייתי שומע ניידת חולפת משם ליעד לא ידוע, דרך הרחובות הסמוכים. אני מניח שיצאו עוד ניידות לכיוונים אחרים, או שמצבם הבריאותי של תושבי הרצליה טוב להפתיע.

איפשהו לא רחוק מהדירה הנוכחית שלנו יש תחנת משטרה. אחת לכמה שעות (במקרה הטוב), גם באמצע הלילה, אנחנו שומעים ניידות פורצות ביללות מחרידות ונוסעות במהירות ליעד לא ידוע. זה מעצבן בעיקר כי יש להם חיבה מיוחדת לעשות זאת בזמן שכרמל ישן.

אבל התהיה שלי היא כזו: האם אני צריך לשמוח על כך שהמשטרה כאן פעילה ומבצעת את תפקידה ורודפת אחרי עבריינים (יום אחרי שהגענו החדשות התמלאו בדיווחים על שוטר מצטיין שנהרג במהלך מרדף אחרי גנב מכוניות), או שמא אני צריך להיות עצוב על כך שיש פשיעה ויש אחרי מי לרדוף? אני מניח שבהנתן שיש פשיעה, כצפוי מכל עיר גדולה, אני צריך להיות שמח. זה הרבה יותר טוב, למשל, מהמצב בישראל, שם אפשר להתקשר למשטרה כדי לדווח על פשע שמתבצע והם יבקשו ממך לשלוח דיווח בפקס.

הפעם היחידה שניסיתי להעזר בבחורינו הטובים מרצוני החופשי (ולא, נגיד, בגלל שהם עצרו איתי לצד הכביש) הייתה כשמישהו פרץ לאוטו שלי בעת שזה היה בחניון וגנב משם תיק של ידידה, שהייתי עימי במועדון בסביבה. האנשים הנחמדים אמרו לנו שאין מה לעשות, ושנסור לתחנת המשטרה שבכתובת כזו וכזו ביום ראשון כדי למסור תלונה שתתוייק אחר כבוד במגרסה. שאלתי אם אפשר להגיש את התלונה בהרצליה, במקום לנסוע שוב לתל-אביב, ואמרו לי שלא, כי הפריצה בוצעה בתחומי התחנה האמורה ושם צריך להתלונן.

איש נחמד שגם רכבו נפרץ הציע לנו לחפש בחצרות שבסביבה, כי הפורצים בדרך כלל מחפשים רק מזומן ופריטים בעלי ערך וזורקים את השאר. אכן מצאנו את התיק, sans כמה שטרות שהיו בארנק ומכשיר סלולרי. את התלונה כבר לא הגשנו, כי זה לא ממש הצדיק את הטרחה - התשלום עבור החלפת החלון השבור בכל מקרה היה בתחומי ההשתתפות העצמית, אז לא היה טעם להגיש תביעה נגד הביטוח.

אז נראה לי שאני מעדיף שירעישו בשתיים לפנות בוקר כדי לתפוס פושעים בשעת מעשה, ולא שיגידו לי לבוא להתלונן מחרתיים, ואם אפשר לא בזמן הפסקת הקפה שלהם, תודה.

חשבתם שאני נודד עד קנדה הרחוקה רק כדי לעשות לביתי? מה פתאום! אני אלטרואיסט! אני פה, בקנדה, בשבילכם. הנה, הסבר:

In Saudi Arabia, net users can't get access to websites of opposition groups. Jordan and Bahrain both briefly banned Google Earth, citing security concerns. The Chinese government doesn't let netizens get to the BBC site in any language.

So what's a curious Web surfer to do in these Net-filtering countries?

They should get to know a kind-hearted soul using Psiphon (http://psiphon.civisec.org/), a software tool created by researchers at the University of Toronto's Citizen Lab. By downloading this piece of software, someone in a free-thinking country like Canada can let a person in a restrictive society gain safe access to a portal to the uncensored Web.

בקרוב אצלכם.

אוקיי, זה לקח הרבה יותר מדי זמן. אחרי עשרה ימים בערך בלי אינטרנט, סוף סוף אנחנו מחוברים ולי יש מספיק כח לכתוב פוסט מסכם על השבוע וחצי הראשונים שלנו בקנדה. ניסיון קודם לעשות את זה בסדר כרונולוגי עלה בתוהו, אז ננסה את זה בסתם מקטעים, בלי סדר הגיוני.

ובכל זאת, נתחיל ב-

להמשך קריאה »