לא שומעים!

אזהרה: הפוסט הזה הולך לעסוק בשני נושאים כל כך לא דומים אחד לשני, שאפשר להאשים אותו בחוסר רגישות קיצוני. אני מבטיח לכם שהסיבה היחידה לכך היא הרצון לחסוך פוסט. זה למען הסביבה. באמת.

אז היום, לרגל היום-שאחרי-בוקסינג-דיי, יצאתי לאזור שבו יושבות מספר חנויות של משחקים כדי לחפש לי גיבור גיטרה III ל-ווי, או, למצער, בקר קלאסי כדי שאני אוכל לשחק משחקים ישנים דרך הקונסולה הוירטואלית. כמובן שבשום מקום לא היה GH3. אבל מה שכן מצאתי הוא את ה-Wii Zapper. למי שלא מכיר, מדובר בחתיכת פלסטיק ששני הבקרים של הווי נכנסים אליה כדי ליצור משהו שנראה בערך אבל בעצם ממש לא כמו רובה. הזאפר המקורי זכור לחלקכם כאותו רובה אור נפלא שבא עם הנינטנדו המקורי, ואיתו שיחקנו את "Duck Hunt" האגדי. הזאפר החדש התחיל את דרכו גם הוא כמשהו שנראה כמו רובה, אבל שוועת הדבילים עלתה השמימה, ונינטנדו, שרוממות הבידור המשפחתי הבלתי מזיק בגרונה, שינתה לו את הצורה.

כדי לתרץ את השינוי הזה, הם הוסיפו משחק לזאפר שמסביר מה זו הצורה הזו: זו קשת מוצלבת (crossbow). המשחק המצורף, אימון הקשמ"צ של לינק (באנגלית זה נשמע יותר טוב), כמקובל בנינטנדו במקרים של משחקים מצורפים, הוא חמוד, כיף, ונטול סיפור לחלוטין: כפי ששמו מרמז, כל מה שיש כאן הוא פשוט אימון קליעה למטרה, שנועד להרגיל אותנו להשתמש בזאפר, על רקע הנופים של הזלדה האחרון.

מה שמבריק בזאפר, כמו גם בקונספט הכללי של הבקר של הנינטנדו, הוא שזו דרך נפלאה להרחיב באופן אינסופי את חווית המשחק (וגם להרוויח לא מעט כסף בדרך), בצורה שהקונסולות האחרות יתקשו יותר לעשות. הראשונים לחשוב על הרעיון היו היוצרים של Guitar Hero שהבינו שלפעמים שווה ליצור בקר מיוחד בשביל המשחק, ולו כדי ליצור חווית משחק יחודית. אבל נינטנדו לקחו את זה למקום רחוק הרבה יותר. כבר היום אפשר למצוא בחנויות המשחקים כמות אדירה של הרחבות לבקר שנועדו לתת חווית משחק ריאליסטית יותר. רובן סתמיות לגמרי - מחבט טניס מפלסטיק עם שקע בשביל הבקר, או הגה כנ"ל - ואלו גם בדרך כלל הרחבות שלא זכו לחותם של נינטנדו עצמה. הזאפר עצמו דורש קצת יותר, ולו משום שהמשחק צריך להיות מותאם עבורו (למשל, הגישה לכפתור ה-A של הבקר לא נוחה עם הזאפר, ולכן פעולות בסיסיות של אישור צריכות להתבצע ע"י ה"הדק" של הזאפר, כלומר כפתור B). הרחבות אחרות שיצאו או שצפויות לצאת, או שעדיין לא צפויות לצאת אבל יצאו ללא ספק, מרחיבות עוד יותר את אפשרויות המשחק. דוגמא בולטת, כמובן, הוא המשטח שבא יחד עם Wii Fit, שמוסיף את הרגליים ואת שיווי המשקל של השחקן לחגיגה שהייתה מוגבלת לידיים עד כה. מה שבאמת מעניין הוא כמה מפתחים חיצוניים יטרחו להמציא לא רק משחק בשביל הווי, אלא גם הרחבת בקר משלהם. מצד אחד, אפשר לדרוש יותר כסף עבור משחק שכולל בקר, מצד שני - זו הרבה יותר טרחה, ויש כאן גם סיכון לא קטן בשביל המפיץ. שלא לדבר עלינו, הצרכנים, שעשויים למצוא את עצמנו עם ערימות של פלסטיק מיותר אחרי שסיימנו את כל המשחקים האלו עם הבקרים המיוחדים שלהם.

היחודיות של הזאפר, עם זאת, הוא שהוא לא באמת מהווה הרחבה - הוא פשוט מנצל את התכונות הקיימות של הבקרים הקיימים בצורה חדשה, והוא נתמך על ידי מספר משחקים.

אבל אני סתם מקשקש הרבה, כל מה שרציתי באמת זה להשוויץ קצת בזאפר שלי.

הנה בני היקר זוכה לחינוך נאות באמצעות סדנת ירי:

והנה עבדכם הנאמן בפוזיצייה קרבית. שימו לב בעיקר לבגדי ההסוואה שמאפשרים לי כמעט להעלם על רקע חדר השינה שלי. תודתי לאשתי היקרה שסיכנה את חייה בעת שכיוונתי ישירות אליה את כלי המשחית:

–

ולמשהו שונה לגמרי:

חלי גולדנברג ציטטה בהרחבה מכתבה בטמקא אודות גבר שאנס עובדת זרה. העניין המרכזי בסיפור, אם זאת, הוא לא האנס ולא האונס, אלא פרקליטו של האנס, אחד חיים רובינשטיין, שטען את הדברים הבאים בבית המשפט, על פי פסק הדין:

"רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה קצר ביותר, מאכזב, מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה".

כן.

אני מצטרף לזעזוע של חלי מהדברים. חלי גם פרסמה דרכים ליצור קשר עם החלאה/אדיוט, למקרה שבא לכם לספר לו מה אתם חושבים על הטיעון המשפטי לו.

רוצים ללמוד באחת האוניברסיטאות המכובדות ביותר בעולם, אבל אין סיכוי שתתקבלו, וגם אם הייתם מתקבלים, אין לכם כמה עשרות אלפי דולרים לזרוק בשנה על תואר ראשון?

אז רק בשביל שתוכלו להרגיש כאילו אתם שם, ייל פתחו "אוניברסיטה פתוחה": קורסי שנה א' שזמינים באינטרנט כטקסט, קובץ אודיו או כסרטים. בשביל הספתח, נתחיל עם קורס מבוא לתאוריה פוליטית.

–

ומהצד השני של האינטליגנציה האנושית, קיבלתי הרגע דוא"ל בזה הלשון:

להזכיר לגב שלא יכאב
חווית עיסוי תלת מימדית
להשתחרר מהכאב
לחץ עכשיו

מייל זה נשלח במטרה טובה ולעזרה לסובלים באים הינכם מעונינים להסרה מרשימת הדיוור הקשו על המעטפה

אני באמת לא יודע איך להגיב על זה…

א. מדהים כמו מהר הגוף מסתגל לטמפרטורות שונות בעליל. היום יצאתי החוצה מהבית עם סווטשרט סטנדרטי, מכנסיים רגילים ומעיל. אפילו כובע לא טרחתי לשים. לבוש של יום חורפי נעים. הטמפרטורה בחוץ: 2 מעלות. אבל זה מעל לאפס, אז יחסית זה חמים. רק לפני חודשיים התחלתי להתעטף בגטקעס וצעיף כשהטמפרטורה ירדה קצת מתחת ל-10. אבל אחרי שהגענו מתחת למינוס 10, כנראה שהפרספקטיבה משתנה.

ב. אננס טרי זה הרבה, אבל הרבה יותר טעים מאשר אננס בקופסא. דאא.

כן, כן, עוד פיצ'ר חדש של גוגל. זה מתחיל לחזור על עצמו. אבל היום יש ערך מוסף לפוסט.

הפיצ'ר הוא בוטים שמאפשרים תרגום מכונה סימולטני לשיחות בגוגל טוק (דרך טק-קראנץ', דרך המומלצים של שרון). עכשיו אפשר לצרף לכל שיחה בגוגל טוק אחד (או יותר, לתרגום דו כיווני) ממגוון רובוטים שיתרגמו מיד כל מה שאתם כותבים בשפה אחת לשפה אחרת. יופי של יישום לטכנולוגיית התרגום היחסית מתקדמת שגוגל מציעה. תוך זמן קצר, יש להניח, יצוצו אלו שישאלו איך זה ומדוע גוגל לא מציעה תרגום לעברית, ומה זה האנטישמים האלה, ולמה ערבית כן ועברית לא וכל הג'ז הזה. לכן, ראוי להקדים תרופה למכה ולהסביר למה גוגל לא מתרגמת וכנראה גם לא תתרגם מ- ולעברית.
תרגום המכונה של גוגל בנוי על לימוד "עצמי" של המערכת שלהם באמצעות מה שמכונה "תרגום סטטיסטי". מה שגוגל עושים זה בעצם לקחת מאגר גדול של "אבני רוזטה" - טקסטים שתורגמו למספר שפות - ולתת למערכת לגלות באמצעים סטטיסטיים איזה מילה או ביטוי נוטים לשמש לתרגום מילה או ביטוי בשפה מסויימת. אחד המקורות העיקריים לטקסטים רבי תרגומים כאלו הוא האו"ם, שמפרסם את כל המסמכים הרשמיים שלו במספר גדול של "שפות רשמיות". כידוע, העברית אינה אחת השפות הללו (אבל ערבית כן, ולכן גוגל יודעים לתרגם מערבית ולערבית). למעשה, בגלל שיש כל כך מעט דוברי עברית, יש, בהתאם, כמות קטנה מאוד של מסמכים שקיימים גם בעברית וגם במספר שפות אחרות בתרגומים אמינים, ועוד פחות מכך טקסטים שתורגמו בצורה אמינה מספר פעמים. לכן, לא סביר שגוגל ישלבו את העברית במנוע התרגום שלהם בעתיד הנראה לעין.

–

עידן זיירמן כותב נכוחה על הכתבה האדיוטית ששודרה בחדשות ערוץ 2 על החיילים ששיחקו בנשק (נו, אז?) בהשראת משחקי מחשב (הו הזוועה! להוריד את הדברים האלה מהמדפים מיד!). כדאי להדגיש משהו, בעניין הטענה שדווקא דום, ולא אף אחד ממליון הפירסט-פרסון-שוטרז האחרים שיצאו מאז, הוא הוא ההשראה לסרט: דום יצא ב-1993. הוא אמנם נשאר פופולרי במשך שנים רבות מאוד (היה עותק של המשחק על המחשב בבסיס שלי, למעלה מחצי עשור לאחר יציאתו), אבל דחילק, החיילים האלה נולדו איפשהו בין 1987 ל-1990. אתם באמת חושבים שהם שיחקו הרבה בדום כשהם היו בני שש? לא, כי אם כן, אז זה בהחלט יסביר הרבה.

אם תכנסו לגוגל ותחפשו מידע על משמר הכנסת, התוצאה הראשונה תהיה משמר הכנסת. לפני וויקיפדיה, לפני אתר הכנסת, לפני הכל. בלוג. ועוד כזה שמעודכן לעיתים רחוקות מאוד, עם רמת סמכות 8 לפי טכנורטי.

כאן בדיוק האלגוריתם של גוגל נכשל. ההעדפה שהוא מקנה ליצורים חובבי לינקוק כמו בלוגים יוצרת נישה ביולוגית מסויימת שמאפשרת ליצורים הללו לגבור על מה שהוא, בסופו של דבר, המידע שבאמת מחפשים. זה קצת כמו אצה שמנצלת מערכת אקולוגית קיימת (נגיד, אקווריום), משתלטת עליה ובסופו של דבר מכסה אותה כולה, עד שלא ניתן יותר לראות (או לקיים) את הדבר שלשמו המערכת הזו נוצרה. כרגע זה נוח לרוב המעורבים, אבל יום אחד גוגל תצטרך למצוא דרך להוריד בכוח את הדירוג של בלוגים ושאר יצורים החיים על לינקוק הדדי.

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות - סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת… וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית - אין מדע בלי תאוריה - אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה"מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות - מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי - למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות "מתפתחות", ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

–

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב"רשימות", תחת הכותרת "מיצוי". אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים - יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ"מקום פנימי" כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא "תגובה" בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי - אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש"שיחה עם הנשמה שלי" לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) - תגובות זה חלק מהעניין.

1. לא, לשלוח לי "מזל טוב" בפייסבוק זה לא מספיק. גם לשלוח מתנות פייסבוק זה לא נחשב. לעזאזל, אנשים, במינימום תשלחו דוא"ל נורמלי. שלא לדבר על זה ששיחה פעם בשנה לקנדה זה לא כזה עסק יקר. זה יותר זול מלהתקשר לסלולרי!
1.5 בנערותי, כשלמדתי תכנות בבית ספר, אחת התוכנות הראשונות שבניתי הייתה לוח שנה פרימיטיבי, שידע לזכור כל מיני סוגים של ארועים (שנתיים, חד פעמיים וכאלה) ולהודיע לי כשמשהו כזה מתקרב. שילבתי את זה עם תוכנת השעון המעורר שיצרתי בעצמי (תוכנה, עאלק. קובץ באץ' ששולח הוראה לנגן דיסקים להפעיל שיר ספציפי בשעה היעודה - מאוד שימושי. לקח לי שנים למצוא משהו שעושה אותו דבר בחלונות), וכך כל בוקר התעוררתי ועל המסך היו הודעות על ארועים שצפויים לי בקרוב. הדבר הראשון שהכנסתי לשם היה רשימת ימי ההולדת של כל הילדים בכיתה שלי. אני סנילי, אז אני אף פעם לא זוכר כשיום הולדת מתקרב, וכך יצא שלעיתים קרובות שכחתי לגמרי מימי הולדת של חברים. בהתחלה ניסיתי להקפיד להביא מתנה קטנה, או לפחות להגיד מזל טוב לכל מי שהיה לו יומולדת באותו יום. עם הזמן גיליתי שהסניליות שלי עברה אבולוציה והתאימה את עצמה למצב החדש: עכשיו יכולתי לשכוח דברים חשובים בין שבע בבוקר, כשהתעוררתי, לשבע וחצי, כשהגעתי לבית הספר.

סתם, נזכרתי.

2. בשאר אל אסאד חבר שלי בפייסבוק. באמת. טוב, כנראה לא באמת, אבל זה זיוף מאוד משעשע (יש עוד אחד, אבל הוא לא אישר אותי). מה שמשעשע זה הסורים שחושבים שזה באמת הוא:

Omar Amer (Syria) wrote
at 1:42pm on December 11th, 2007

hi ..mr. president
nice to see u here ,and we are very proud of you ..and i wish you agood health.. . thank u

 

 

Wissam Alyazji (no network) wrote
at 5:21pm on December 4th, 2007

alf tahiyeh toPresident Doctor Bashar Alassad. We are very proud of you and your accomplishments. You really put our heads up. I wish u a good health and we will all stand behind you in order to make Syria one of the best places in the world.

Thanks for accepting me as a friend…..

 

 

Omar Kirklar (Syria) wrote
at 7:19pm on November 23rd, 2007

Let the God watch all over you my president and we r all as syrians glad to have o man just like you.
nations will be proud to have a president like you but no one will did and and we r glad of being with ya.

 

 

ויש עוד ישראלי שאסאד קיבל אל תוך רשימת החברים שלו:

 

Peleg Pegleg Maimon (Israel) wrote
at 3:40am on November 27th, 2007

dude,wats the story with the golan?everybody know's that we wont give up for it,so why cant u give up for it?

 

נכון לעכשיו אני מחכה שהוא יאשר שהבסיס להכרות בינינו היא שנלחמנו אחד בשני ב-73. (פייסבוק לא נתן לי לבחור את השנה הזו רק בגלל שעוד לא נולדתי. אז כתבתי בחלון הטקסט בעצמי. פפפפפט!).

 

בעיסוקים המועדפים עליו אסאד כותב שהוא אוהב לבלות עם האישה והילדים, מגוון פעילויות ספורט, ו"לנהל את סוריה". קטעים עם הערבים האלה.

גוגל הודיעו היום על פיצ'ר חדש בקורא הרסס המקוון שלהם: עמודי המומלצים של החברים שלכם מגוגל טוק/צ'אט יופיעו עכשיו אוטומטית ברידר שלכם, וכך תוכלו להתעדכן בפוסטים מעניינים שהם מצאו.

לכאורה, יופי של דבר. באמת שאין הרבה ערוצים נוחים ל"שיווק" המומלצים שלי כיום. מדובר כאן גם על מהלך נוסף להפיכת השירותים המקוונים של גוגל ליותר "חברתיים".
אבל יש בעיה: כל מי שיש לו חשבון ג'ימייל ואני שולח לו דוא"ל נכנס לרשימת ה"חברים" שלי אוטומטית. זה מספיק מעיק כשמדובר על הטוק עצמו (למרות שאפשר לחסום אנשים ספציפיים מלהופיע ברשימה שלכם ולמנוע מהם לראות אם אתם מחוברים), אבל עכשיו ברידר, אפילו האופציה הזו נלקחת מידי המשתמש. על פי העמוד הרלוונטי בשו"ת של הרידר, הדרך היחידה לגרום למישהו לא להופיע ברשימת החברים שלכם ברידר היא למחוק אותו מרשימת אנשי הקשר שלכם.

בואו ניקח אותי, לדוגמא. יש לי כמה עשרות סטודנטים שאני משמש להם עוזר הוראה. הם שולחים אלי דוא"ל מדי פעם, ואני שולח לפעמים דוא"לים אליהם בתפוצה כללית. אני רוצה שהם יהיו באנשי הקשר שלי, אבל ממש לא מתחשק לי שרשימת הפוסטים המעניינים שלי תקפוץ להם אוטומטית ברידר, או, למעשה, שהם יופיעו ברידר שלי. ממש לא אכפת לי מה מעניין אותם.

תגידו, "כן, אבל בכל מקרה מדובר בדף פומבי, מה אכפת לך שזה מופיע להם אוטומטית?" אז זהו, שזה מופיע להם אוטומטית. הם לא צריכים לחפש את הדף הזה. בלי שהם יבקשו בכלל קופץ להם קישור שמראה שאני חשבתי שהפוסט "קנדים הם חלאות קטנות ומסריחות" בבלוג "מוות לנוצרים!" הוא מומלץ. מדוע ולמה? איפה השמירה על הדיסקרטיות של המשתמש ולא להפיץ את המומלצים שלו לכל עבר?
העניין הוא שגוגל יודעים שיש כאן בעיה - בגלל זה הם נותנים אופציה של מחיקת כל המומלצים עד היום. אבל ברור לכל שזו אופציה די עלובה. אני לא רוצה לוותר על כל מה שסימנתי עד היום - אני רוצה לשמור את זה, אני פשוט לא רוצה שזה יופיע לסטודנטים שלי מחר בבוקר בקורא הרססים שלהם.
נכון לעכשיו הם מכנים את זה "בתהליך עבודה", שזה סוג של מונח יפה יותר ל"בטא". הייתי אומר שאני מקווה שזה יתוקן עד להפצה הרשמית, אבל זה לא באמת יעזור לי אז - הנזק נגרם עכשיו, על ידי הבטא, ואין לי שום שליטה על זה. אם תשאלו אותי, פאשלה רצינית של גוגל.

אחד הדברים הטובים בזה שהיהודים שולטים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע האמריקאית, זה יציאות כאלה:

[gv data="40qTXlNJj9s"][/gv]

מסתבר שרץ במיילים עכשיו קישור לבלוג של מקדונלדס, על תקן של בדיחה מפדחת (דרך ג'רונימו). אין ספק שמדובר בתוצר פרסומי מזעזע, באזור של "אכן תמונות קשות, יונית" (כבר אומרים את זה, עכשיו שאין גדי? מה קורה עם זה באמת?). אבל יש דברים מזעזעים מעצם הפוסטים הקלושים עד פאתטיים שאמורים לחקות את קהל היעד של הבלוג. למשל, העובדה שלפחות אחת האנשים שחתומים על הדרעק הזה היא בחורה בת 32. אני מנחש שזו מי שמתחזה ל"טלטל" בבלוג עצמו ומשימה עצמה כאילו היה מדובר בטינאייג'רית ממוצעת (היינו, מפגרת). עושה רושם שהיא לא צריכה להתאמץ יתר על המידה כדי להוציא מעצמה את הסגנון הזה. בא לה בטבעיות.

(אלוהים אדירים, אם אחת מהן היא באמת סטודנטית ליחב"ל, אני חושב שרק הפוסט הזה על תומס פרידמן הוא עילה מספקת לגרש אותה מהקמפוס לעולמי עד! "ניסיתי לבדוק קצת בעצמי והבחור צודק". WTF?)

הדבר השני שמעיק במיוחד הוא התגובות שמגיעות לבלוג. יש שתי אפשרויות: או שאנשי הבלוג עצמם כותבים את התגובות (גם השליליות, כדי לשמור על אמינות), מה שלא יפתיע אף אחד; או שילדים באמת נכנסים לשם וממש מגיבים. אם זו האפשרות האחרונה, אז נציין לטובה שיש מידה של ביקורתיות בתגובות, שזה יופי (אני בודק עבודות של סטודנטים שנה א'. ביקורתיות זה לא דבר מובן מאליו כרגע). אבל - אלוהים, ילדים, אתם כותבים תגובות בפריקינג בלוג של מקדונלדס! אין לכם שירים גרועים לגנוב ממישהו או משהו יותר מוצלח לעשות עם הזמן שלכם? ואם כבר ביקורתיות כדבר שאינו מובן מאליו, אני מתחלחל לעצם המחשבה שהטקסט הלז: "חח… די ברור שהבלוג פרסומת, אבל זה נחמד כזה… אוירה נעימה כזאת ואמיתית…" יכול להכתב על ידי אדם בלי ששילמו לו על כך. "אווירה אמיתית"? באמת? בבלוג שהקרטוניות שלו מתחרה רק בקרטוניות של המזון שמוכרים במקדונלדס עצמו? אללי.

---

נשימה עמוקה, ונעבור הלאה. איכשהו, אל תשאלו איך, הגענו היום, אני ואשתי, לאתר הזה, שעוסק בענייני חלות.אני זקוק לעזרכתם כדי להבין את הערך שבסיפור שבראש העמוד. אולי כדאי להתחיל דווקא מסוף העמוד, שם כתוב המשפט "הפרשת חלה מגנה, ושומרת על האשה מכל גזירות קשות, ומגנה עליה בעת לידתה". אז מה, הסיפור הזה בהתחלה בא כדי להוכיח את הטענה הזו? כלומר, הם מנסים להגיד "להוכחה, ראו את הסיפור שלמעלה שאנחנו אפילו לא מנסים לטעון שהוא אמיתי"? מה הקטע? מה הערך של הסיפור האווילי הזה? אני יכול להבין את הרעיון של משל כדי להעביר בתחכום מוסר השכל כלשהו, אבל מוסר ההשכל נבנה על בסיס לוגיקה מסויימת, וגם השלכה מסויימת מהמקרה המתואר לרעיון כללי יותר. אני לא למדתי שאסור לי להתגנב לכרמים ולאכול יותר מדי ענבים כי אני אהיה שמן מכדי לברוח דרך הפירצה בגדר. אני למדתי שגרגרנות היא סגולה רעה. וגם שאסור לגנוב, אני חושב. אני כבר לא זוכר את המשל הזה כל כך. בכל מקרה, אני מבין את הלוגיקה של הסיפור, ומסוגל להשליך אותה על מצבים סבירים יותר.אבל בסיפור הזה, במקום שיהיה נמשל למשל, הם חושבים שהמשל עצמו הוא הוכחה של אמירה כלשהי.

אין לי משהו חכם יותר מדי להגיד על זה, פשוט עצבן אותי להפליא.

חוץ מזה, הפוסט הזה יותר טוב מאשר הפוסט האחר שהייתי כותב, שבו אני מסביר למה רוב הסטודנטים שלי הם אידיוטים מהמעלה הראשונה. (תקציר מנהלים: מקור ראשוני, מקור משני, סטטיסטיקות, גרפים, ציורים, ידוענים, and etc.). הוף.