לא שומעים!

מישהו, אני כבר לא זוכר מי, נתן קישור לכתבה המרתקת הזו מהניו-יורקר, אודות "העקצוץ". הכתבה מתארת גילויים ורעיונות חדשים בתחום הנוירולוגיה, שקושרים בין התופעה המוכרת של פאנטומים בקרב קטועי גפיים לבין אנשים שסובלים מעקצוץ כרוני, כאבי גב כרוניים ושאר תופעות שבדרך כלל נוטים לשייך אותם לבעיה עצבית. על פי הכתבה, חוקרים משערים כיום כי הבעיה היא בכלל לא בעצבים, אלא דווקא במוח עצמו. אצל קטועי הגפיים למשל, ההנחה עד כה הייתה שקצות עצבים שנחתכו ממשיכים לשגר שדרים אל המוח, וכך נוצר הפאנטום. על פי התאוריה החדשה, ההפך הוא הנכון: מכיוון שהמוח הפסיק לקבל שדרים מהעצבים באזור שנקטע, הוא משלים את התחושות בעצמו על פי "ניחוש" שמתבסס על כל מיני דברים, כמו השדר האחרון שהתקבל מהאזור, סימנים ויזואליים ועוד.

כל הכתבה מרתקת, אבל משהו שתפס אותי במיוחד הייתה העובדה שרוב העצבים שנכנסים אל תוך האזור במוח שמעבד מידע ויזואלי כלל אינם מגיעים מהעין, אלא דווקא מאזורים אחרים במוח, כמו מרכז הזכרון. כלומר: רוב התמונה שנבנית אצלנו במוח כלל אינה מתבססת על השדרים (הדלים למדי) שמגיעים מהעין, אלא על הזכרון שלנו של הדברים שאנחנו יודעים שנמצאים מולנו. רובנו מכירים את הטריק המגניב שמכסים עין אחת ומניעים אצבע מול אזור מסויים בעין השניה - בשלב כלשהו קצה האצבע "נעלם" ובמקומו מופיע מה שיש מאחוריה (גרסא אחרת של אותו טריק אפשר למצוא כאן): זהו המקום שממנו יוצאים העצבים מן העין אל המוח, משמע אין שם קולטנים, אז המוח ממציא מידע לפי מה שנראה לו סביר וממלא את התמונה. התאוריה החדשה טוענת שהמוח עושה הרבה יותר מאשר להשלים חור אחד קטן ולא חשוב בתמונה שמפיקה העין: הוא ממלא את רוב התמונה הזו.

הסיבה שזה עניין אותי הוא בגלל הקשר להתפתחות של ילדים. אצל ילדים קטנים מאוד, לא קיים קבעון העצם, כלומר, כאשר כדור מתגלגל מאחורי הספה, הם אינם יודעים שהוא עדיין נמצא שם, פשוט לא בטווח הראיה שלהם. הם חושבים שהוא נעלם לחלוטין. בעת שקראתי את הכתבה תהיתי האם יתכן שמה שגורם לחוסר הזה הוא פשוט שאזור הזכרון לא יודע לשדר למרכז עיבוד התמונה את המשמעות של להיות מאחורי משהו. אינני יודע אם המכניזם שמאפשר את התפתחות קבעון העצם ידוע כבר בספרות המקצועית (אני אשאל את אשתי כשהיא תתעורר), אבל אם לא, בהחלט נראה לי הגיוני להסתכל לכיוון הזה.

מחר (היום, עבורכם, אם לא טעיתי בשעות - יום שלישי, בקיצור) נחגוג בשמחה רבה את יום קנדה (לציון יום ההולדת ה-141 של קנדה. לא, זה לא לציון 141 שנות עצמאות. עניין רגיש, בואו נעזוב את זה). הפגינו גם אתם את אהבתכם הרבה למדינה הנפלאה הזו ופרסמו בבלוגכם ברכה קצרה לקנדה ביום חגה.

מה כל כך נפלא כאן? למשל הארוע המסכם של שבוע הגאווה שהתרחש אתמול - כמיליון וחצי איש, על פי ההערכות, צפו במצעד שבו השתתפו, בין שאר המשתתפים הסטנדרטיים יותר, גם חיילים של צבא קנדה.

התלונה היחידה ששמעתי הייתה באחת מתחנות הרדיו, על כך שבתהלוכות של הגייז יש תמיד לנשים על מה להסתכל, אבל איכשהו בתהלוכות של הלסביות הרבה יותר משעמם לגברים סטרייטים.

אז איך היה אצלכם?

אצל הבלונדינית כתבתי שאני לא שותף לציניות הכללית האופפת רבים בתקשורת ובבלוגוספירה לגבי אולמרט ועסקת השבויים. אבל יש משהו שמטריד אותי בבחירה לקבוע שהחטופים הם חללים בישיבת הממשלה במהלכה הוכרע גורל העסקה. בלי להכנס לעובדה שאכן רוב הסיכויים הם שהחיילים מתים, לא ברורה לי התועלת של ההכרזה הזו.

נדמיין לעצמנו לרגע שהחיילים חיים. העסקה התקבלה וכעת עומדת בפני החיזבאללה דילמה מעניינת: הם יכולים להחזיר שני חיילים חיים תמורת חמישה אסירים לבנוניים פלוס כמה גופות, או שהם יכולים לקבל את אותו המחיר בדיוק עבור שתי גופות חיילים. בהנחה שהחבר'ה מצפון הם לא בדיוק אנשים מוסריים במיוחד, וששום אמנה בינלאומית לא מחייבת אותם, ושאין לנו מושג מה שלום החיילים, איזו סיבה הגיונית יש להם שלא להוציא את החיילים להורג ממש עכשיו (ואם אפשר גם להעביר את הגופות איזה טיפול כימי שיזרז את הרקבון כדי שלא ישימו לב), ובכך למנוע יצירת תקדים בעייתי מבחינתם לשוויו של חייל ישראלי חטוף?

מדוע לא הוכנס לעסקה סעיף תנאי שמשנה את המחיר בהתאם למצבם של החיילים? ואם כבר לא הוכנס, למה לעשות לחיזבאללה את החיים קלים יותר ולצאת מתוך ההנחה שהמחיר המוסכם משולם תמורת גופות?

אריזות ביסלי גריל המשווקות לחו"ל נקראות, משום מה, ביסלי ברביקיו. לביסלי ברביקיו קוראים ביסלי סמוקי. אין לאנשים שום כבוד למותג.

אז האייל הקורא, מחמל נפשי, הבייבי הראשון שלי, פרסם זעקה לעזרהמודעת דרושים לעורכים מתנדבים, מה שמסמן כנראה את סופו של הדבר הכי גדול ומשמעותי שעשיתי אי פעם. לא שלא ראו את הסוף - סקירה של ארכיון האתר תראה תמונה ברורה של שקיעה איטית ומייסרת, מקצב לא שפוי של מאמר ליום בחודשים הראשונים לקיומו של האייל (כשהייתי עורך יחיד!), עם הירידה הבלתי נמנעת למאמר ליומיים ואחר כך לשלושה, עבור במאי 2007 שבמהלכו פורסמו רק שני "מאמרים" - אחד במסגרת מדור השירה ואחד במסגרת מדור הטריוויה ועד דצמבר של אותה שנה, שהיה החודש הראשון (אך לא האחרון) במהלכו פורסם מאמר אחד בלבד. בכל הנוגע לאיכות התגובות (או המאמרים, למעשה) אינני יכול להעיד - זה מספר שנים שאינני קורא אפילו את רוב המאמרים, שלא לדבר על הדיון.

אני לא מאשים אף אחד, כמובן. צוות העורכים שנשאר לטפל באייל כשאני התחלתי להתנדף ולבסוף עזבתי סופית עשה מאמצים הרואיים - אפשר לזהות בארכיון את אותם חודשים בהם העורכים התעוררו מלאי עזוז והתאמצו להכניס חיים חדשים באתר. אבל הבלתי נמנע הוא בלתי נמנע: עקומת הסטנדרטים הלכה ועלתה, ועקומת הזמן הפנוי והמרץ הלכה וירדה עם השנים, והתוצאה היא סטגנציה. זה מה שקרה לי, זה, ללא ספק, מה שקרה גם לשאר.

בחודשים הראשונים לחייו של האייל, כאמור, הצלחתי לפרסם מאמר חדש כמעט מדי יום. את הפעם הראשונה שבמשך שבוע שלם התפרסמו מאמרים רק אחת ליומיים אני זוכר היטב: זה היה השבוע שיצאתי לאבט"ש, והספקתי להכין רק שלושה מאמרים מראש. אני גם זוכר איך ממרום מגדל השמירה שלי כתבתי בעט מאמר על סאות' פארק - מאמר שנשלח בפקס לטל, שהקליד ופרסם אותו בעת שלי כלל לא הייתה גישה לרשת.

כדי לעמוד בקצב הזה, ובהנתן הרגלי העבודה הגרועים שלי, הקורבן הראשון היה איכות העריכה: מאמרים פורסמו בדרך כלל רגע אחרי שסיימתי לערוך אותם, בלי לעבור הגהה אצל איש, כמובן שבלי לעבור תהליך של אישורם מול הכותב. מאמרים שכותביהם ביקשו לאשר אותם לפני הפרסום התעכבו זמן רב: אם אני לא יכול להשתמש בהם כדי למלא את החור של היום, תמיד אמרתי לעצמי, אני יכול לערוך אותם מאוחר יותר. מאמרים שאני עצמי כתבתי - והיו רבים מהם, 2-4 בחודש בשנה הראשונה - פעמים רבות לא עברו עריכה כלל.

אתם יכולים להבין שככל שעבודת המערכת נעשתה ביורוקרטית יותר וארוכה יותר, עם הליכים של הגהה ואישור הכותב ועריכה על ידי עורך שני וכו', וככל שהקשר בין עריכת מאמר לבין הדדליין לפרסומו הלך והטשטש, כך ירד הסיכוי שאני אעשה משהו במערכת, חרף גערותיו המתמשכות של טל. בסופו של דבר ירדתי מכס העורך הראשי והפכתי לעורך בין שווים. לרבות הימים נבנתה היררכיה אחרת בתוך המערכת, ואני לאט לאט התפוגגתי לגמרי. כשטל סירב להוציא אותי מרשימת הדיוור של המערכת הוריתי לג'ימייל לסנן את הדוא"ל ממנה ישירות לפח האשפה. לבסוף טל נכנע והוציא אותי לגמרי. ועכשיו זה.

אני לא בטוח שיש לאייל זכות קיום באינטרנט של ימינו. כשחשבתי לראשונה על הקמתו, הייתה לי סיבה אגואיסטית לחלוטין: רציתי שאנשים יקראו את המאמרים שלי, אבל ידעתי שעם קצב פרסום המאמרים הדלוח שהנפקתי (אחד לכל כמה חודשים), אין סיכוי שאנשים יכנסו בתכיפות לאתר כדי לבדוק מה חדש. האייל הקורא - עוד לפני שידעתי שאפשר להוסיף לו תגובות - היה הדרך הזדונית שלי לרפד את החורים בין המאמרים שלי במאמרים של אנשים אחרים, כדי לגרום לקוראים פוטנציאליים לבקר לעיתים קרובות. זה עבד טוב מהמצופה, כמובן. אבל כיום יש בלוגים, ויש קוראי רססים ועדכונים אוטומטיים בדוא"ל והמלצות בגוגל רידר ואגרגטורים מקוונים ועוד דברים טובים, ומספיק אנשים קוראים את הבלוג שלי. אני בטוח שהרבה אחרים חושבים אותו הדבר.

הצעתי בעבר רפורמות באייל, שגם אם לא נדחו על הסף, הרי שמעולם לא הועברו לשלב היישום. הצעתי להפוך את האייל לסוג של אגרגטור אנושי משופר - לא סתם מקבץ קישורים מומלצים כמו שהיה ב"שמה" ז"ל, אלא להפוך ל"עורכים של האינטרנט": פרסום מחדש של פוסטים משובחים במיוחד לאחר שעברו עריכה. יצירה של אינטגרציה משופרת עם הבלוגוספירה הישראלית שתפעל לטובת כל הצדדים. אני חשבתי שההתעקשות של המערכת על העקרון של חומר מקורי בלבד (התעקשות שהייתי שותף ואחראי לה בראשית דרכו של האייל, אך שלדעתי מיצתה את עצמה לפני זמן מה) פוגעת ביכולת של האייל להשאר רלוונטי. אבל גם הגרסה המרוככת של ההצעה שלי הוטבעה בים של ביורוקרטיה מערכתית ומעולם לא הגיעה לידי ביצוע.

קחו דוגמא: בעברו הרחוק של האייל ניסינו להתחיל מדור חדש: כנסת האייל, בו נציע לדיון הצעות חוק חדשות שהועלו בכנסת. המדור היה כשלון היסטרי מסיבות טכניות ונגנז. לימים הקמתי את "משמר הכנסת", ובאתי למערכת (שכבר לא ממש הייתי חבר בה) בהצעה להחיות את המדור עם פוסטים מתוך הבלוג. הדרישה של המערכת הייתה לאותו סיכום עם כל כותב אחר: פרסום ראשון באייל, ורק לאחר שבועיים יותר פרסום מחדש בבלוג - להמתנה הזו, כמובן, צריך להוסיף את ההמתנה עד שהמאמר יעבור עריכה, מה שיכול לקחת, כפי שידעתי, חודשים מספר. הבלוגרים שביניכם כבר בטח העוו את פניהם, אבל אני ידעתי שזה המצב, ולכן הסכמתי. ההסדר החזיק מעמד לשני סיפורים בדיוק. המאמר השני מביניהם כבר לא פורסם בבלוג אחרי הפרסום הראשוני באייל. הרגשתי שאין בזה טעם, והחלטתי להתמקד בבלוג עצמו בלי פרסום "מקביל" באייל. מובן שאם האייל היה מסכים לקבל לפרסום פוסטים מתוך הבלוג ההסדר היה יכול להמשך ולקדם גם את האייל וגם את הבלוג, אבל הדבר לא יצא לפועל.

שוב, אני לא מאשים איש. אני מבין את הרקע לרוב ההחלטות הללו, והייתי שותף להחלטות דומות בעבר. אבל אני מאמין שהתנאים השתנו ברשת, ושהאייל לא יצליח להמשיך להתקיים בלי שינוי מהותי במדיניות המערכתית שלו.

יהיה לי מאוד עצוב לראות את האייל נעלם, מרחק נגיעה מהשלמת עשור שלם על גבי מסכי המחשבים של אינספור קוראי עברית בארץ ובעולם. אני מקווה שגם אם יוחלט לסגור את האתר, ימצא מי שיסכים לממן לפחות את שימורו באוויר, לא רק כאנדרטה אלא גם כמאגר מכובד מאוד של דברי טעם ודיונים מרתקים.

ממרחק השנים, כמו גם מהמרחק הנפשי של מי שיצא מהמערכת ואינו שותף לה יותר, אני מביט על גוויעתו של האייל בצער רב, אך במידה של הבנה שכך הם פני הדברים ושזהו טבעם של אתרים, במיוחד אתרים בלתי מסחריים. היה שלום, ילדי היקר, ותודה על כל שנתת לי.

(ניסיתי לכתוב כותרת יצירתית יותר, אבל כל מה שיצא לי היה קלישאה, מה שכמעט הביא אותי להשתמש בכותרת "כרוניקה של כותרת ידועה מראש", אבל בסוף החלטתי שלא).

רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על אחת הפינות האפלות של התקשורת הישראלית:

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה.

מה זה אוף דה רקורד? המשמעות הרשמית של המושג, כפי שהוא משמש בעולם שמחוץ לישראל, היא שמה שנאמר בשיחה אינו יכול לשמש את העיתונאי. עד כדי כך האיסור הזה חזק, שאם עיתונאי מקבל מידע קודם ב"אוף דה רקורד" ואחרי זה ממקור אחר, זה עדיין בעייתי לחשוף אותו. אוף דה רקורד משמעו מעין טובת הנאה לעיתונאי: הנה משהו שרק אתה יודע, ואסור לאף אחד אחר לדעת. זה טוב ליצירת אינטימיות וסולידריות בין העיתונאי לבין המקור, אבל זה לא טוב לקוראי העיתון. ישנם עיתונים ועיתונאים רבים בעולם שפשוט אינם מוכנים לקיים שיחה תחת תנאי של "אוף דה רקורד". אם אתה מוכן לדבר רק אוף דה רקורד, אין לי, כעיתונאי, טעם לקיים את השיחה הזו. אלך למצוא את המקורות שלי במקום אחר.

ישנו מגוון של תנאים לקיום שיחה עם עיתונאי - החל מ"און דה רקורד" פשוט (מותר לצטט, מותר לייחס), עבור ב"לציטוט, אבל לא לייחוס" (אפשר להגיד "לפי מקורותי", או "לפי גורם בכיר" - בדרך כלל הכינוי הספציפי של המקור יוסכם בין העיתונאי למקור בעת קיום השיחה; הדוגמא הקלאסית היא "מקור מדיני בכיר במטוסו של מזכיר המדינה", שהיה הקוד הלא ממש סודי להנרי קיסינג'ר - אבל מספיק כדי שיוכל להכחיש במקרה הצורך) ועד "שיחת רקע", שמשמעה שמותר להשתמש במידע שניתן, אבל אסור לייחס אותו לשום גורם ואסור לתת ציטוטים ישירים. תחת התנאי הזה מתקיימים הרבה תדרוכים של צה"ל לעיתונאים: הם מקבלים את המידע לגבי מה צה"ל טוען שהתרחש בארוע כלשהו, אך אסור להם לייחס את המידע הזה לשום מקור. הם יכולים פשוט לחזור על המידע כעובדה, או לנסות להשתמש בו כדי להגיע למקורות מידע אחרים.

בארץ, כמובן, המושג אוף דה רקורד מוסמס לחלוטין. כפי שמתאר דרוקר ברשומה שלו, בעצם אוף דה רקורד הוא מצב נזיל שניתן לשיקול דעתו של העיתונאי, כולל ניחוש של הסנקציות שהמקור יפעיל בעתיד אם בכלל במקרה של הפרת התנאי. הרעיון ש"אוף דה רקורד" הוא הנחת היסוד וצריך לקבל אישור מיוחד כדי לייחס ציטוט למקור הוא מגוחך למנוגד לכל האתיקה העיתונאית. שיחה עם עיתונאי, אלא אם הובהר אחרת מראש, היא תמיד "און דה רקורד". אחרת, המקור אינו נותן לעיתונאי אפשרות להכריע מראש אם הוא לא מעדיף ללכת לחפש את המידע שלו במקום אחר, שלא יגביל אותו בפרסומו. זה, כמובן, במיוחד חשוב בנוגע ל"אוף דה רקורד" המוחלט.

דרוקר מספר שלעיתים קרובות אהוד ברק היה מתחיל תדרוך לעיתונאים בהצהרה שהשיחה היא "אוף דה רקורד אמריקאי" (רוצה לומר - אוף דה רקורד נורמלי, לא הגרסא הישראלית). במדינה נורמלית עם עיתונות נורמלית ופוליטיקאים נורמלים, ברגע שברק אמר דבר כזה כל העיתונאים צריכים לקום ולעזוב את החדר. אין שום ערך לתדרוך הזה - להפך, הוא יגביל את העיתונאים. אבל מדובר פה בארץ הישראבלוף, ולכן הוא כאילו אומר שזה אוף דה רקורד והעיתונאים כאילו לא ישתמשו בזה, ואחרי זה הם יעשו מה שבא להם ולו זה לא יפריע.

זה מצחיק כי אנחנו, משתמשי האינטרנט, כל הזמן דנים בסוגיית האנונימיות, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו שאנחנו לא יודעים מי בצד השני והצד השני לא יודע מי אנחנו. ערן נהג לדבר על עניין המוניטין שצוברת זהות אינטרנטית, ועל כך שעיקר החשיבות הוא לא בשימוש בשם האמיתי של הכותב, אלא בשמירה על כינוי אחד קונסיסטנטי ברחבי הרשת. אבל הנה דווקא מקרה שבו העיתונות הממוסדת משתפת פעולה עם הסתרה מכוונת של זהויות הדוברים, בדיוק כדי לאפשר להם להגיד דברים שהם לא מוכנים לעמוד מאחוריהם. תשוו את זה לאזהרות שכתבה אילנה תמיר ליחצ"נים כשהזמינה אותם לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים המעוניינים בכך:

הניחו מראש שכל דבר שתשלחו יכול להתפרסם. אל תסמכו על הבלוגרים ש”יוציאו אתכם טוב”.

(ומאידך: "כבדו את אלמוניותם של הבלוגרים שבוחרים לכתוב שלא בשמם האמיתי" - היפוך משעשע של המצב מול עיתונאים רגילים). כלומר, מול הבלוגרים הנחת היסוד חוזרת להיות מה שהיה צריך להיות המצב בתקשורת המיינסטרימית: מה שנאמר יכול להתפרסם (מכיוון שמדובר בהודעות לעיתונות, אין כאן אפשרות של הסכמה מראש על תנאים אחרים).

זו בסך הכל עוד סיבה לכך שהעיתונות הישראלית רופסת וחסרת כח: כל עוד הנחת היסוד היא שהכל "אוף דה רקורד", כל עוד ההגדרה של "אוף דה רקורד" תהיה נזילה (ומכאן שהיא מובילה לצנזורה עצמית מחשש לפגיעה במקור חשוב), וכל עוד עיתונאים יסכימו לשתף פעולה עם אנונימיות של מקורות בלי שום סיבה מוצדקת, לא תתכן עיתונות ביקורתית ומשפיעה, ואנחנו נשאר עם עיתונאים שמנסים להוציא טוב אפילו את היחצ"נים…

מישהו המליץ בגוגל רידר על טור שהופיע בהארץ, מאת בראדלי בורסטון, תחת הכותרת "הכחשת שואה נוסח ישראל". בהמלצה צוטט הטקסט הבא:

אסון דארפור, ובעיותיהם של אפריקאים הבורחים מאסונות ומלחמות אינם סוגיות שישראל אמורה לפתור. מדינה כה קטנה, שיש לה לא מעט בעיות קשות משל עצמה, אינה יכולה לפתוח את שעריה לאלפים רבים מני ספור של פליטים. אבל ישראל יכולה לשמש כמודל, כמקדם - כן, כמצפון - של מאמץ הומניטרי שהעולם המפותח כולו אמור להשתתף בו. הסופר והעיתונאי גרשום גורנברג הציע שישראל תכריז בפומבי על מחויבותה לקלוט מספר מסוים של פליטים שבהם תוכל לתמוך, ותזמן ועידה בינלאומית ב"יד ושם", המקום שבו נציגי האומות "יידחקו לפינה ויתמלאו ברגשות אשם, עד שיסכימו להתחייב לקליטת מספר מסוים של פליטים".

שזה פחות או יותר מה שאני אמרתי (עם הרבה יותר פירוט והרבה פחות פאתוס) רק לפני שנה שלמה. אני עדיין חושב שהתוכנית שלי מוצדקת, צודקת וחשוב מכל - מוסרית הרבה יותר מהזוועה שמכונה "חוק וילנאי". לנוחותכם, להלן התוכנית:

א. אין "בעיית פליטים". הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו"ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו"ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו"ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור - על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

על החתום,

דובי.

אגב, כדאי (במובן הרע של המילה) לקרוא את התגובות המחפירות לטור הזה. מישהו צריך לטלטל את האנשים האלה.

אח"י דקר תרגמה תבנית חדשה לוורדפרס, בשם seashore. מיד כשראיתי את התבנית אהבתי אותה - מצד אחד היא בגוונים בהירים שתמיד מועדפים עלי, ומצד שני היא לא לבנה עד כדי ספרטניות כמו הקובריק ריוומפד שהשתמשתי בו עכשיו, וכל זאת תוך שימור צמד העמודות החביב עלי כל כך. כבונוס, הכיווניות של התבנית החדשה (פוסטים מימין, עמודות משמאל) הרבה יותר הגיוני עבור הקורא העברי. אז תודה לחנית.

התמונה הנפלאה (לטעמי) שבהדר צולמה על-ידי אשתי במהלך הביקור שלנו לפני כשבועיים בקונסרבטוריום הפרפרים שבאזור הניאגרה. מקום יפהפה ולדעתי הרבה יותר מהנה מאשר המפלים עצמם כיעד לתיירים. בכל מקרה, הפרפרים נועדו לסמל את האביב שהגיע אלינו באיחור. אם כי ברגעים אלו ממש משתוללת סופת ברקים אימתנית מחוץ לחלון עם גשם והכל. אני מקווה שעד מחר בבוקר יתבהר, כי דווקא תכננו לנצל את האוטו החדש לטיול לאחד האגמים הקטנים באזור.

במסגרת עבודתי הנוכחית אני קורא ספרות פמיניסטית. הרבה ספרות פמיניסטית. לקרוא ספרות פמיניסטית זה מאוד מדכא, כי אין שני מאמרים שמסכימים על משהו, כולל ההגדרה של פמיניזם, פטריארכליות או אפילו "אישה".

אבל לא על זה רציתי לכתוב. במאמר שאני קורא עכשיו, מאת מישל בודיג, מתוך ה"Blackwell Companion to the Sociology of Families" (2004) היא כותבת כך:

In old English common law, "rule of thumb" meant a man could legally beat his wife with a stick no larger than his thumb.

הטענה הזו נשמעה לי חשודה, בלשון המעטה. לשמחתי, ממש מולי היה מונח הלפטופ שלי, דלוק ומחובר לרשת דרך האוניברסיטה. אז גיגלתי את המונח "כלל אצבע" ונכנסתי לשלוש התוצאות הראשונות. כצפוי, מדובר בפיקציה. לא סתם פיקציה, אלא פיקציה שנחשפה ככזו כבר ב-1994, בספר Who Stole Feminism מאת כריסטינה הוף סומרס. לא מדובר בחוכמה שלאחר מעשה - יש מספיק עמודי אינטרנט ישנים מאוד (כמו זה, משנת 2000) שדנים בסוגיה כבר בגיגול ראשוני כך שגם בשנת 2003 או 2004 ניתן היה בקלות למצוא את האמת. אבל, כמו שטענה סומרס בספר המקורי שלה (שנמצא איפשהו באמצע ערימת הספרים שאני צריך לקרוא על פמיניזם), אנקדוטות כאלו כל כך נעימות לאוזן הפמיניסטית שהן זונחות את הספקנות שכל כך מאפיינת את הקריאה שלהן בכל טקסט אחר, והולכות שבי אחרי טענות חסרות שחר בלי בדיקת עובדות מינימלית.

הוף.

נשיא קובה הנפלא והנערץ ראול קסטרו מנסה לצאת מצילו של האח הגדול על ידי רפורמה מבריקה שתראה לעולם המערבי הקפיטליסטי המסריח מאיפה משתין הדג. כן, קסטרו הגה מתודה כלכלית חדשנית שתביא לשיפור משמעותי בתפוקה תוך שמירה על שיוויוניות סוציאליסטית: שיטת השכר השווה מבוטלת, ומעכשיו עובדים יקבלו שכר לפי התפוקה שלהם. הטיעונים שעומדים בבסיס הרפורמה הם כאלו שקשה להתווכח איתם, כפי שאומר סגן שר ה(שקר כלשהו) קרלוס מאטיו: "הרעיון של השוויון המלא אינו נוח יותר… זה מזיק לשלם לעובדים פחות ממה שמגיע להם, וזה מזיק גם לשלם לעובדים את מה שלא הרוויחו".

אבל כמובן שהקובנים לא יודו שהניסוי הסוציאליסטי שלהם נקבר סופית עם המהלך הזה. כמיטב המסורת הניוספיקית, מאטיו מצליח לטעון שהיפוך מדוייק של הנוסחא הסוציאליסטית איכשהו שומר על "העיקרון הסוציאליסטי של החלוקה". שימו לב להסבר: "כל אדם משתכר בהתאם לתרומתו, או במילים אחרות, מקבל שכר לפי קריטריונים של איכות וכמות". לאלו שאיכשהו הניסוח נשמע מוכר מסוציאליזם, אזכיר שהנוסחא המקורית הייתה "כל אחד (נותן) לפי יכולתו, ולכל אחד (יינתן) לפי צרכיו". הנוסחא של מאטיו, לעומת זאת, היא השיטה המריטוקרטית הישנה והטובה של הקפיטליזם המערבי.

אבל האמת היא שאין סיבה טובה לרדת על ראול היקר. בזמן הקצר מאז החליף את אחיו הוא העביר מספר רפורמות שזוחלות לכיוון מדינה ליברלית, ובהחלט יתכן שהשיח הסוציאליסטי עאלק דרוש מסיבות פוליטיות בלבד. אולי אם נעזוב אותו בשקט (כלומר, נמשיך לגנות את המשטר הקומוניסטי הקובני) הוא יצליח להמשיך לקדם את מה שנראה כמו השקפת עולם דמוקרטית מאשר זו של פידל.

לחלופין, אולי אני סתם אופטימי.

(דרך המקור המהימן ביותר ברשת העברית לחדשות חשובות)