אוג' 11 2008
פתפותי דובים (דובי עושה ניסויים בעולם הוידאו המקוון)
אי אז בעבר פתחתי חשבון ביוטיוב - אני באמת לא זוכר למה. אולי רציתי לעקוב אחרי מישהו, או שרציתי להוסיף תגובה, אני באמת לא זוכר. היום החלטתי לעשות משהו בנידון.
אז אם תמיד דמיינתם לעצמכם אותי כאליל מין סקסי ומסוקס, או כאדם רהוט ומעניין שכל מילה שיוצאת מפיו היא מבדרת ומחכימה באחת, אני גאה להרוס לכם את הפנטזיות.
עדכונים ברסס
מריץ FireStats
דובי תעשה לי הערת שוליים!!!!!1
דובי, 2 הערות:
1. או שהזכרון שלי לא מה שהיה פעם, או שהשנים פשוט לא נותנות עליך את אותותיהן, שזה דבר טוב.
2. "הערות השוליים הן ההיפר-טקסט המקורי"? הכוכבית היא ההיפר-טקסט המקורי. הערות השוליים זה כבר מודרנה.
אה, והערה שלישית:
זה נורא מזכיר את זה
כן, זה דובירולינג.
נמרוד: זה לא שאני לא מזדקן, זה פשוט שכבר בגיל 18 נראיתי כמו בן 30. הגיל הכרונולוגי שלי פשוט מדביק את המראה החיצוני שלי. זה הכל.
(חוץ מזה, קרחת מלאה מאוד עוזרת לשמר את אותו המראה לאורך שנים. אלא אם אתה עמי איילון, כמובן).
(סוג של) הערות שוליים בוידאו:
http://www.google.com/support/youtube/bin/answer.py?hl=en&answer=92709
Why don't you leave Dubi alone?
וחוצמזה, בפעם הבאה תתגלח לפני שאתה בטלוויזיה :)
שלום דובי. הבלוג הזה חדש לי, ואני מאוד נהנה לקרוא אותו.
בנוגע לווידאו, אם ככם גם נראות ההרצאות שלך - תרשה לי להעיר כמה הערות. אם זה מתחיל ונגמר בסרטון ליוטיוב - אנא אל תטרח לקרוא את התגובה:
1) תסמונת ה-'אה' של ישראלים (בעיקר כשהם מדברים אנגלית) היא נושא למחקר אנתרופלוגי. אם אתה כותב את הנאום תוך כדי דיבור, נסה לימנע מקולות הרקע.
2) דיבור מהיר תחת לחץ. אתה צריך לכסות עשרה סעיפים ברבע שעה? תאט את הקצב, ונסה לחייך. ממילא אף אחד לא יזכור מה אמרת.
3) תסמונת התנועה התזזית. כשתרגלתי, נהגתי לנוע ברחבי הכיתה בלי הפסקה. אהבתי לראות את המבטים של הסטודנטים נעים איתי בקצב אחיד (כמו חמניות). ע ד שראיתי הרצאה מצולמת שלי, וצר לי לספר שנראתי כמו אידיוט (איכשהו, דווקא זה בא לי טבעי). אני לא יודע אם המצלמה עושה את ההבדל, אבל כשמצלמים אותך בקלוז אפ - עדיף לצמצם בתנועות ראש, ידיים, וגוף.
4) מבט. או שמסתכלים ישר למצלמה, או שלא. אבל ממש לא כדאי לערבב. אם אתה מסתכל ישר למצלמה וחייב, אבל ממש חייב, למצמץ - עדיף להסוות את זה בהפנית המבט למטה (תוך כדי התעסקות בנירות עלומים) וחזרה למצלמה. אם אתה מדבר לאנשים (מראיין או קהל), עדיף להסתכל להם ישר בעיניים ולהימנע בעקשנות מהצלם.
בהצלחה, תודה, סליחה, ושליחה.
א. חלק מהבעיות שזיהית קיימות אצלי גם במהלך הרצאות - בעיקר עניין ה"אה". אני מודע לזה, ומנסה להתגבר, אבל לא יודע ממש איך. יש המלצות?
ב. כשצילמתי את הקטע לא ממש תכננתי שזה יגיע לבלוג. הוא צולם כדי לבדוק שהכל עובד כראוי. אחר כך העליתי אותו ליוטיוב כדי לראות שזה עובד כראוי. ואז אמרתי, נו, אם זה כבר שם, נשים בבלוג שלי. הטקסט מאולתר, יש אפס תשומת לב לאיך אני זז ואיזה העוויות חולפות על פני. ככה זה בבלוג שלי: אני מקפיד על פרטים, בשבילכם.
ג. דיבור מהיר: לא רק תחת לחץ. תמיד. ככה אני. אני מדבר כמו מתן וילנאי על ספיד.
ד. בהרצאות אני משתדל לשבת כשאני לא כותב על הלוח, בין השאר כדי להגביל את התנועה שלי.
ה. אני פשוט לא מסכים איתך, אפשר להסית את העיניים מהמצלמה מדי פעם, זה לא פוגע בכלום. זה, כמובן, בעיקר נכון אם יש נייר או מסך מחשב להציץ בטקסט מדי פעם. למרות שכאן, כמובן, לא היה טקסט. אבל כן היה מסך שהציג את התמונה המצולמת.
אני לא מתימר להיות מומחה לנאומים, אבל ספרון חביב להגיה אמריקאית[1] עזר לי מאוד בהרצאות באנגלית[2].
מכיוון שלכל אחד יש סגנון יחודי משלו, יהיה קשה להסכים על נכון ולא נכון. אבל הסטת המבט לצדדים[3] מראה על פעילות מוגברת של האונה התקשורתית, פעילות האופינית, למשל, לטווית שקרים זהירה. הרבה אנשים יפרשו את זה כחוסר אמינות[4].
—
1 - הספרון הזה:
http://www.amazon.com/Pronounce-Perfectly-English-Audio-CDs/dp/0764177494/ref=sr_1_1?ie=UTF8&s=books&qid=1218602379&sr=8-1
2 - ה'אה' נעלם אחרי שלמדתי את הספרון לעומק, אבל העדות היא נסיבתית, אישית, ועלולה להיות מקרית. (קיים, מן הסתם, מתאם גבוה גם לוותק, תרגול, ובטחון עצמי). במקרה שלי, הנסיון לשמור על חוקי ההגיה משפר גם אספקטים אחרים בהרצאה. אם אתה דובר אנגלית כשפת אם, כדאי אולי למצוא פטנט אחר (תמיד אפשר לדמיין את הקהל בתחתונים, או לתפוס קרבן ולשחק איתו "מי ממצמץ ראשון" בלי ידיעתו).
3- בעיקר לצד ימין למטה, ושמאל למעלה - אצל 98% מהימניים ו60% מהשמאליים.
4 - נו טוף, הסטודנטים שלך לא ביניהם. אבל יהיה קשה לשנות את ההרגלים כשתמונה לשגריר ישראל באו"ם.
5 - אה, ולפני שנתיים נישקתי את האבן בבלרני. אם לא הועיל, אז בטח לא הזיק.
http://www.sacredsites.com/europe/ireland/blarney_stone.html
(בעוד כמה שעות אני נוסע לחופשה דלילת רשת, סליחה שאני קוטע את השיחה)
לגבי הדברים של יוסי: "אה" אומרים לא רק ישראלים. אמריקאים משתמשים בזה גם. קוראים לזה "meaningless utterances". הסינים, לעומת זאת, אומרים "נגה נגה". כלומר, בתעתיק לטיני, nega nega nega. וככה עד שהם מדיעים לנקודה. בדיוק כמו "אה" אגב, אם כבר סינים, אז במקום שבו אנחנו אומרים "בלה בלה בלה", הם, כשהם מדברים באנגלית, יגידו "what what what".
אז אני באמת מודע לזה שה"meaningless utterances" גרועות, וכמעט תמיד מצליח להימנע מלהשתמש בהם כשאני מדבר עם יותר משלושה אנשים בו זמנית, ובפרט כשאני מרצה.אני כן עושה תנועות תזזיתיות.
משהו שקשור לאי-ההסכמה בינך לבין יוסי הוא עניין קשר עין עם קהל. לדעתי, מומלץ. בכלל טוב, לבחור מישהו מהקהל (עדיף שיושב מאחורה), ולדמיין שמדברים איתו, ומדי פעם להחליף אדם. ככה נוצרת אשליה של אינטימיות עם הקהל כולו (זה כמובן עובד בתרגול מול 20 אנשים הרבה יותר טוב מאשר בהרצאה מול 200 אנשים). אתם דיברתם על וידאו, ובוידאו פחותברור. אני הייתי לפעמים יוצר קשר עין, לפעמים לא. כמו כשמדברים עם מישהו. אבל אין לי נסיון בנושא בכלל.
הרבה ממה שאני יודע על הרצאות למדתי ממאמר נפלא של Ian Parberry שנקרא "How to Present a Paper: A Speaker's Guide". הוא לא ממש רלוונטי לדיון, כי הוא מדבר על איך להציג מאמר בכנס של אנשי מדעים מדוייקים, אבל אולי בכל זאת אפשר למצוא בו דברים טובים, וגם הפניות למקורות יותר רלונטיים. הוא נמצא כאן. (ויש גרסאות נוספות כאן).
מרצה בריטי שהרצה לי באנגלית פעם היה אומר err אחרי כל מילה שניה. אבל זה בכלל לא מה שרציתי להגיד. נגד מי בדיוק אתם רוצים להסית את המבט? כי לדעתי התכוונתם להסיט אותו.