לא שומעים!

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון - פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי - אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה^[1]. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

1. להבדיל מחנן - במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו. [↩]

ג'ון סיידס מכלוב הקופים קישר למחקר המדהים הזה של סקוט אלטהאוז וכלב^[1] ליטארו ממרכז קליין לדמוקרטיה. המחקר בחן מסמכים שהופיעו באתר הבית הלבן כהודעות לעיתונות בנוגע לחברות בקואליציה שהתארגנה לשם הפלישה לעירק ב-2003.

• החוקרים זיהו חמישה מסמכים שונים שאורכבו בשלב זה או אחר באתר.
• שלושה מהם תוקנו בשלב כזה או אחר אחרי פרסומם, מבלי לשנות את תאריך הפרסום. השינויים כללו שינוי מספר החברות בקואליציה כמו גם שינוי שמות החברות בקואליציה. חלק מהשינויים בוצעו, ככל הנראה, שנתיים אחרי תאריך הפרסום המצויין על המסמך.
• מתוך השלושה הללו, שניים נמחקו לגמרי מהארכיב, האחד בסוף 2004 והשני או בסוף 2005 או בתחילת 2006.
• מבין השלושה שנותרו באתר, כאמור, רק שניים לא שונו כלל - אך החוקרים לא מצאו שום עדות לכך שההודעות לעיתונות הללו הופצו אי פעם לכלי התקשורת בצורה כלשהי.
• שניים מבין המסמכים המאורכבים באתר כיום נושאים את אותו התאריך: 27 במרץ 2003. שניהם קובעים שבקואליציה חברות 49 מדינות, אבל אחד מהם מכיל רשימה בת 48 מדינות בלבד: קוסטה ריקה נמחקה מהרשימה הזו איפשהו בסוף 2004 בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של קוסטה ריקה.

רבים מכם מכירים, בודאי, את אותן תמונות מפורסמות של סטלין ששופצו עם הזמן כדי להסיר מהן אישים שסר חינם בעיני הדיקטטור. שכתוב ההיסטוריה אינו נושא חדש. כאשר יש למישהו בעל כח אינטרס להציג את ההיסטוריה בצורה שונה ממה שהייתה - ותמיד יש אינטרס כזה - אפשר להיות בטוחים שיעשו נסיונות ליפות או להעלים עדויות קיימות. במקרה הנוכחי, לארה"ב היה חשוב להציג את הקואליציה שלה ("קואליציית הנכונים") כרחבה ככל האפשר, ולהצניע שינויים בה לאורך הזמן כדי למנוע תחושה של התערערותה.

כאמור, אין כאן שום דבר שצריך להפתיע אותנו. מה שצריך להרתיע אותנו, או לפחות את אלו מאיתנו שעוסקים במחקר בעל מימד היסטורי, הוא הניצול של האמון שלנו בארכיוני הרשת כדי להציג מסמכים משופצים כמקוריים. גם תיקון התמונות מסתמך על התפיסה שנפוצה אפילו היום בקרב רבים ש"לראות זה להאמין" וש"המצלמה לא משקרת". בודאי בימיו של סטלין מעטים ידעו עד כמה ניתן לשפץ ולתקן תמונות כך שהמציאות המוצגת בהן תהיה שונה מהמציאות האמיתית. חוקרים רבים כיום מסתמכים על ארכיונות דיגיטליים של גופים בעלי אינטרס כמקור אמין למידע היסטורי. המחקר הנוכחי מזכיר לנו כמה קל לשנות את הנתונים בארכיונים הללו. במקרה שנבדק הצליחו החוקרים להראות בעזרת ניתוח הקבצים עצמם שהם עברו שינויים. בעתיד, אפשר להניח, משפצי ההיסטוריה ידעו להיות זהירים יותר עם העקבות שהם משאירים אחריהם.

לא נותר לנו אלא להסתמך על הכלים הותיקים יותר של מחקר היסטורי: ארכיונים פיזיים של מסמכים אותנטיים, ועדיף עם הצלבה בין יותר מארכיון אחד, אם למי מהם עשויים להיות אינטרסים בשכתוב ההיסטוריה. זה לואו-טק, זה פראנואידי, אבל מסתבר שזה מחוייב המציאות.

1. כן, כלב. כמו בן-יפונה. יש לכם בעיה עם זה? [↩]

היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים^[1]) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו "פיצה ש" (השם המצונזר שמופיע ב"לא רלוונטי") הגיעו לכאן.

סתם, שעשע אותי.

1. הפיק הקודם במספר העמודים, בלי פיק מקביל במספר היוניקים, הוא תוצאה של הפסיכי מוואלהשופס שעשה ריפרש על הפוסט הזה משהו כמו 350 פעמים לאורך כשלוש שעות, אז אני לא סופר אותו. [↩]

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל - לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

אז אחרי שאלי ישי "הגה" את הסיסמא המקורית להפליא "כן, אנחנו יכולים", הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה"אנשים הפשוטים" שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי "טיטו הבנאי").

לרגל סוף הסמסטר העברתי בין הסטודנטים שלי דף משוב לא-פורמלי כדי לקבל הערות והצעות לשיפור.

הרגע עיינתי בהם ברפרוף. אני רוצה לשכב בתנוחה עוברית ולא לקום יותר.

הסטודנטים שלי, הם אנשים רעים.

מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.

לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.

1. בניגוד למה שאומר לכם גל מור, אל תנסו למקד את הבלוג שלכם בנושא אחד. זה לא שאין מקום לבלוגים ממוקדים מאוד, אבל אלו מטבעם אינם בלוגים אישיים, אלא מקצועיים יותר. בלוג אישי צריך לשקף את האישיות שלכם (ראיתם מה עשיתי שם? טיפוגרפיה זה דבר נפלא), ואלא אם האישיות שלכם היא חד-ממדית משהו, גם הבלוג שלכם יקיף מגוון נושאים - בין אם זה סריגה וכדורגל ובין אם זה פוליטיקה ודוקטור הו. זה לא שכל הקוראים שלכם מתעניינים בכל מה שמעניין אתכם, אבל אף אחד לא משלם לכם לפי הפוסט, ואם מספיק פוסטים שלכם יהיו מעניינים, אנשים ימשיכו לקרוא אתכם גם אם תשלבו לפעמים רשומה על נושא שלא מעניין אותם. חוץ מזה, אם אתם אנשים מעניינים, גם כשתכתבו על נושא שלא מעניין אנשים אחרים, הם יתעניינו בו בגלל שזה אתם שכותבים עליו. אם אתם לא אנשים מעניינים — טוב, אולי עדיף שלא תכתבו בלוג.
2. אל תקשיבו גם לסעיף 5 של גל. אם כתבתם פוסט רציני ומושקע ועכשיו אתם רוצים לכתוב עוד פוסט רציני ומושקע, כי אתם בתקופה רצינית ומושקעת, אל תרגישו מחוייבים להתלוצץ עם קוראיכם קודם לכן. תכתבו מה שיש לכם להגיד עכשיו. זה נכון גם הפוך: אין שום רע בסדרה של פוסטים אוויליים בלי שום אמירה רצינית - שרון ויהונתן עשו מזה קריירה. מה שחשוב זה שמה שאתם כותבים מעניין (ומשעשע. אין יותר בלעע מפוסט שאמור להיות מצחיק אבל ממש לא).
3. אל תתנצלו אם במקרה עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון שלכם. זה הבלוג שלכם, ואם אין לכם זמן לעדכן אותו, זה לגיטימי לגמרי. זה לא שלא התקשרתם לאמא - כולה לא עדכנתם בלוג. הכי גרוע, כמובן, זה כשבלוגר מפרסם פוסט שהוא כל כולו התנצלות שכזו, עם הסבר קריפטי ("החתול אכל לי את הלפטופ"; "הקמנו סטארט-אפ חדש ואני עסוק בלספור את הכסף של קרנות הון הסיכון"; "יש לי חיים"). אין דבר שהוא יותר בזבוז זמן של הבלוגר ושל קוראיו מאשר כתיבת וקריאת פוסט שאומר "לא פרסמתי שום דבר הרבה זמן". דה.
4. אל תפחדו לבקר ואפילו לעלוב בבלוגרים אחרים. זה לא כאילו שמישהו מהם שם עליכם בכל מקרה, ובכלל כולם בכל מקרה צוחקים עליכם מאחורי הגב. האמת היא שלבקר את מה שנאמר בבלוגים אחרים (בצורה מתורבתת ומנומקת, כמובן) זו יופי של דרך ליצור תקשורת בין אנשים, ועל הדרך לגייס גם כמה מהקוראים הקבועים שלהם לקרוא את הבלוג שלכם. אז אני לא אומר שצריך להדביק טראקבק לבלוג שלכם מכל פוסט חדש שעולה בגלוב, אבל אם מישהו בבלוג אחר אמר משהו שגורם לכם לרצות להגיד משהו שהוא יותר מהותי מ"וואלה, צודק", כדאי לשקול לכתוב על זה בבלוג שלכם: כולם מרוויחים ככה, הבלוג המצוטט שמקבל את הקוראים שלכם, אתם שמקבלים קוראים מהבלוג השני, והקוראים של שניכם, שנחשפים לטקסטים מעניינים שאולי לא היו נתקלים בהם אחרת. וגם הבלוגר השני ההוא, שבשאיפה קיבל ביקורת מעניינת על מה שכתב.
5. אל תשתמשו במנגנון ההמלצות של גוגל רידר כתחליף לכתיבת הבלוג. אלוהים יודע כמה פוסטים אבדו לי כי במקום לכתוב משהו בעל משמעות הסתפקתי בשורה וחצי בגוגל רידר. קראתם משהו מעניין ויש לכם משהו להגיד עליו? למה להגביל את חכמתכם רק לאנשים שבמקרה מנויים על המומלצים שלכם? כיתבו פוסט!
6. אל תכתבו בקפה דה-מארקר. עושה לי פריחה לבקר שם, אישית. אין לי מושג איך עובדת המערכת שלהם, אבל נראה לי שהיא מעודדת שימוש בצורות טיפוגרפיות טורדניות כמו פונטי ענק וריבוי צבעים. הדבר היחיד שאני קורא משם זה את ולווט, וגם זה רק כשזה מגיע אלי בצורת המלצה ברידר.
7. אל תכתבו באנגלית. אלא אם במקרה זו שפת האם שלכם, או שקהל היעד שלכם הוא גלובלי מסיבה עקרונית כלשהי, דבקו בשפת האם שלכם (או בשפת הלאום, אם שפת האם היא רוסית - אני לא מבין רוסית, וחבל שאני אפספס את הבלוג שלכם בגלל זה). יופי של שפה, העברית, ואנשים עבדו כל כך קשה כדי להפטר מהעברית הויזואלית הנוראית הזו, לא תנצלו את זה?
8. אל תכתבו על טוויטר. די, יצא מכל החורים, ואף אחד בארץ חוץ ממכם, מהחברים שלכם, ומביבי נתניהו, לא משתמש בזה. חאלס. טוויטר לבלוגרים הוא כמו סקונד לייף לעיתונאי אינטרנט: משהו לבזבז עליו המון מילים למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.
9. אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם שאתם צריכים לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח. בדרך כלל המלצה כזו צריכה להיות האחרונה ברשימה, אבל הייתי צריך לשמור את המקום העשירי ל-
10. אל תעשו רשימות "10 דברים ש". זה כל-כך 2006.

–

סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.

עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.

הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים - פחות מרבע.

המילה "נחמד" מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.

יומולדת שמח.

אתמול הלכתי לספריה כדי לקחת ספר אחד (ליברליזם לאומי, או לאומיות ליברלית, או איך שלא קוראים לו של יולי תמיר), וחזרתי עם שישה. זו הסיבה שאני לא נכנס יותר לחנויות ספרים.

–

אתמול גם עשיתי את הצעד הראשון להכרה בכך שהתזה שלי הולכת לכלול כמות מאוד גדולה של דיון תיאורטי, והאמפיריקה תקבל מקום משני יותר. אני עדיין רואה בעצמי איש פוליטיקה השוואתית, אבל פשוט אי אפשר לדון בנושאים של לאום ואזרחות בלי התייחסות לספרות התיאורטית העצומה שבבסיס הדיון. הצעד הראשון שעשיתי, אגב, הוא לצלם מאמר של האברמס.

שלשום הצצתי לאשתי מאחורי הגב בזמן שהיא טיילה בפורומים של תפוז. אשתי הצליחה לפתח עיוורון טוטאלי לפרסומות המרצדות שקופצות עליה מכל כיוון, אבל אני לא מסוגל. מול העיניים קפצה לי לשניה פרסומת - משהו עם חיילים, ונשי, ואקס. מאוחר יותר ניסיתי למצוא את הפרסומת שוב, והגעתי לאתר של הקמפיין. העיניים נפערו לי, וישר ידעתי מה לעשות: שלחתי דוא"ל לתמונות סוציולוגיות עם תרגום של הקטעים הרלוונטיים ותשפוכת של ביקורת על המיליטריזם, הסקסיזם והטמטומיזם של הקמפיין.

עכשיו קיבלתי תשובה מגוון, והיא הפתיעה אותי מאוד: כל הסקסיזם זה מאוד נחמד ויפה, אבל כבר התרגלנו לזה מהחבר'ה של אקס. אבל היא ראתה משהו בסרטון שעניין אותה יותר. היא שאלה אותי אם התעוררה איזשהי מחאה על כך שהמטרות המצויירות אותן "תוקפים" החיילים הן בדמות גבר ערבי.

זה לא שלא ראיתי את זה קודם, אבל ייחסתי לזה אפס חשיבות. ברור שהאוייב הוא ערבי, לא? אז מה הבעיה שהמטרות הן בצורת ערבי?

אחד הדברים הטובים ביותר בסביבת הלימודים הנוכחית שלי היא הגיוון התרבותי בכל כיתה. בקורס שאני לומד כרגע יש אותי, יש שלוש מוסלמיות, אחת מהן איסמאילית, אחד הודי, אחת ארמנית, אחת קוריאנית שנשלחה לאימוץ במערב כתינוקת (מסתבר שהיה להם קטע כזה פעם), אחת דרום אמריקאית (אני חושב שממקסיקו, אבל לא בטוח), ומרצה שהיא יהודיה הולנדית שלא חיה בהולנד מאז שהתחילה את לימודיה בארה"ב בגיל 18. עם מגוון כזה של חוויות חיים, תמיד יהיה מישהו שיזהה את העיוורון התרבותי של האחרים. תמיד מישהו יצביע על הנקודה שכולנו ראינו אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב על דברים כאלו, או שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמובנים מאליהם.

הפוסט בתמונות סוציולוגיות, אגב, צפוי להתפרסם מחר בבוקר, לשעונם. עדכון: הפוסט עלה. וגם: החבר'ה ב"פורום תרבות עברית" של תפוז לא בדיוק גורמים לי להעריך את מה שהם כנראה מכנים "תרבות עברית". (הייתי מגיב שם, אבל לא בא לי להרשם למערכת ואשתי תתעצבן אם אני אגיב תחת הזהות שלה).

אני חייב לציין שזה נכנס לרשימת ה"באמת, לשם אתה שוקל לחזור?" שלי, מיד מתחת ל"הם הולכים להפוך את ביבי לראש ממשלה. שוב."