לא שומעים!

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של "תכנון תבוני". למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ"ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים - ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של "תכנון תבוני".

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל"אקלים" התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל"אקלים", אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

ספר שאני קורא בימינו ("The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture") החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת "הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה". זו הייתה עבודה שאפתנית - אולי, בעצם, יומרנית - שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות "פוליטית" בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: "ראה הערה חשובה בעמוד 27″. בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב "כפי שהראיתי…" ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט "לא הבנתי איפה הראית את זה"), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן "Voice, Exit and Loyalty".

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת "יציאה". "להצביע ברגליים", אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה - כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של "נאמנות" - כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון - הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה "לפטר" לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.