לא שומעים!

אתמול בבוקר, חג המולד, התעוררנו בבוקר וגילינו שאין לנו מה לעשות. אז מילאנו מיכל דלק (שישים ליטר, ארבעים דולר, יעני 120 שקל), הזמנו חדר בבית מלון קטן ליד מפלי הניאגרה, והלכנו לעשות סוף שבועאת החג בארצות הברית.

לא שיש משהו מפעים במיוחד לעשות בבאפלו, אבל היה משעשע להיות מסוגלים לעשות את זה, וגם ניצלנו את הסיילים של אחרי כריסטמס כדי להשלים קצת חוסרים בארון הבגדים.

כבר מזמן אמרתי שמה שישראל צריכה זה עוד מקומות שכתוב בהם "To US By Bridge".

(ואז, כאילו, גם לבנות את הגשר).

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים.^[1]

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד - וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

1. אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה. [↩]

מילון אוקספורד לילדים, שמכיל כ-10,000 מילים, מצא לנכון להוציא כמה מילים מיותרות מהמהדורה החדשה. מדובר בעיקר בדברים שילדים לא עשויים להתקל בהם בימינו: בלוטים, תלתנים, ערבות, עורבים, אוכמניתיות (blackberries). אין ברירה: צריך היה לפנות מקום לכמה מילים שאף ילד בן 7 לא יכול להסתדר בלי לבדוק את משמעותן במילון: בלוג, נגן MP3, תא קולי ו - הו, האירוניה - בלקברי.

על הדרך, אגב, הם גם ניקו כמה מונחים אחרים שלא רלוונטיים לחיים המודרניים בעולם המערבי, כמו נזירה, הטבלה, קדוש או תהילים. אני ממליץ לשים את ההגדרה של "צרכנות" על הכריכה.

ג'ון סיידס מכלוב הקופים קישר למחקר המדהים הזה של סקוט אלטהאוז וכלב^[1] ליטארו ממרכז קליין לדמוקרטיה. המחקר בחן מסמכים שהופיעו באתר הבית הלבן כהודעות לעיתונות בנוגע לחברות בקואליציה שהתארגנה לשם הפלישה לעירק ב-2003.

• החוקרים זיהו חמישה מסמכים שונים שאורכבו בשלב זה או אחר באתר.
• שלושה מהם תוקנו בשלב כזה או אחר אחרי פרסומם, מבלי לשנות את תאריך הפרסום. השינויים כללו שינוי מספר החברות בקואליציה כמו גם שינוי שמות החברות בקואליציה. חלק מהשינויים בוצעו, ככל הנראה, שנתיים אחרי תאריך הפרסום המצויין על המסמך.
• מתוך השלושה הללו, שניים נמחקו לגמרי מהארכיב, האחד בסוף 2004 והשני או בסוף 2005 או בתחילת 2006.
• מבין השלושה שנותרו באתר, כאמור, רק שניים לא שונו כלל - אך החוקרים לא מצאו שום עדות לכך שההודעות לעיתונות הללו הופצו אי פעם לכלי התקשורת בצורה כלשהי.
• שניים מבין המסמכים המאורכבים באתר כיום נושאים את אותו התאריך: 27 במרץ 2003. שניהם קובעים שבקואליציה חברות 49 מדינות, אבל אחד מהם מכיל רשימה בת 48 מדינות בלבד: קוסטה ריקה נמחקה מהרשימה הזו איפשהו בסוף 2004 בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של קוסטה ריקה.

רבים מכם מכירים, בודאי, את אותן תמונות מפורסמות של סטלין ששופצו עם הזמן כדי להסיר מהן אישים שסר חינם בעיני הדיקטטור. שכתוב ההיסטוריה אינו נושא חדש. כאשר יש למישהו בעל כח אינטרס להציג את ההיסטוריה בצורה שונה ממה שהייתה - ותמיד יש אינטרס כזה - אפשר להיות בטוחים שיעשו נסיונות ליפות או להעלים עדויות קיימות. במקרה הנוכחי, לארה"ב היה חשוב להציג את הקואליציה שלה ("קואליציית הנכונים") כרחבה ככל האפשר, ולהצניע שינויים בה לאורך הזמן כדי למנוע תחושה של התערערותה.

כאמור, אין כאן שום דבר שצריך להפתיע אותנו. מה שצריך להרתיע אותנו, או לפחות את אלו מאיתנו שעוסקים במחקר בעל מימד היסטורי, הוא הניצול של האמון שלנו בארכיוני הרשת כדי להציג מסמכים משופצים כמקוריים. גם תיקון התמונות מסתמך על התפיסה שנפוצה אפילו היום בקרב רבים ש"לראות זה להאמין" וש"המצלמה לא משקרת". בודאי בימיו של סטלין מעטים ידעו עד כמה ניתן לשפץ ולתקן תמונות כך שהמציאות המוצגת בהן תהיה שונה מהמציאות האמיתית. חוקרים רבים כיום מסתמכים על ארכיונות דיגיטליים של גופים בעלי אינטרס כמקור אמין למידע היסטורי. המחקר הנוכחי מזכיר לנו כמה קל לשנות את הנתונים בארכיונים הללו. במקרה שנבדק הצליחו החוקרים להראות בעזרת ניתוח הקבצים עצמם שהם עברו שינויים. בעתיד, אפשר להניח, משפצי ההיסטוריה ידעו להיות זהירים יותר עם העקבות שהם משאירים אחריהם.

לא נותר לנו אלא להסתמך על הכלים הותיקים יותר של מחקר היסטורי: ארכיונים פיזיים של מסמכים אותנטיים, ועדיף עם הצלבה בין יותר מארכיון אחד, אם למי מהם עשויים להיות אינטרסים בשכתוב ההיסטוריה. זה לואו-טק, זה פראנואידי, אבל מסתבר שזה מחוייב המציאות.

1. כן, כלב. כמו בן-יפונה. יש לכם בעיה עם זה? [↩]

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה"ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו - זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיא ארה"ב ה-44 היא ארוע היסטורי לכל הדעות: מעולם לא היה נשיא אמריקאי עם שם כל-כך עברי. אה, והוא גם שחור, שזה די נחמד.

אבל הרבה פרשנויות מתפרסמות בימים אלו שמציגות את התוצאות כיותר חריגות ממה שהן באמת. אז מה לא קרה בבחירות בארה"ב?

1. לא היו אחוזי שיא של הצבעה. חרף ההערכות שדיברו על 130 מיליון מצביעים, נכון לעכשיו עם 98% מהמחוזות מדווחים, סך הקולות עומד על כ-120 מיליון. יש סיכוי טוב שעם הקולות החסרים הבחירות הנוכחיות יתעלו מעל לכמות המצביעים ב-2004 (כ-122 מיליון מצביעים, שהם כ-55 אחוזי הצבעה - האחוז הגבוה ביותר מאז 1968), אבל לא בהרבה, ובוודאי שהם לא יעברו את אחוז ההצבעה ההיסטורי מבחירות 1960 (62.8 אחוז).^[1]
2. לא היה פער חריג לטובת אובאמה. אמנם בחירות 2000 ו-2004 התאפיינו בתוצאות קרובות מאוד, במיוחד בספירת האלקטורים, אך אלו שתי המערכות האלה שחריגות, ולא המערכת הנוכחית. לא צריך להרחיק יותר מדי אל העבר כדי למצוא פערים הרבה יותר משמעותיים בין המנצח למפסיד בבחירות לנשיאות. בבחירות 1996 ניצח קלינטון את דול בספירת האלקטורים 379 כנגד 159. ארבע שנים קודם לכן ההפרש היה קטן רק במקצת: 370 כנגד 168. נכון לכתיבת שורות אלו, לפני ההכרעה בצפון קרולינה, למקקיין כבר יש 173 אלקטורים, ואובאמה יכול להגיע לכל היותר ל-364 אלקטורים.
3. המשבר הכלכלי לא הכריע את הבחירות. על פי הסקרים, אחרי שהשפעת הועידה הרפובליקנית שככה, אובאמה שב להוביל כבר בראשית ספטמבר, עוד לפני שהמשבר נגלה לעיני הציבור עם קריסת לימן בראת'רס. משם והלאה, הפער בסקרים גדל בהתמדה אך בקצב אחיד ומתון. בשום שלב לא היה "זעזוע" ששינה את תוצאות הבחירות בצורה משמעותית.
4. הקמפיין המצויין של אובאמה לא הכריע את הבחירות. תוצאות הבחירות תואמות בדיוק מרשים את התחזיות שניפקו מודלים מקובלים במדע המדינה האמריקני. אולי המפורסם שבהם (וגם אחד הפשוטים) הוא מודל ה"לחם ושלום" של היבס. החישוב של היבס במרץ השנה צפה למועמד הרפובליקני 46-47 אחוזים מהקולות. מרץ. זה עוד לפני שהפריימריז הדמוקרטיים אפילו הוכרעו, שלא לדבר על המשבר הכלכלי הנוכחי או הקמפיין של אובאמה. 46 אחוזים זה בדיוק מה שיש למקקיין על פי הספירה הנוכחית. זה לא שלקמפיין אין השפעה: במאמר מבריק שאלו גלמן וקינג איך זה שתוצאות הבחירות כל כך צפויות, ובכל זאת הסקרים משתנים כל כך הרבה? התשובה שהם מציעים היא שהקמפיין חושף בפני המצביעים את העובדות האמיתיות עליהן מתבסס המודל, וכך מסייע להם בסוף להגיע להצבעה הצפויה מראש. התשובה הזו נראית לי הגיונית וסבירה. אבל משמעותה היא שלאובאמה האדם הכריזמטי, הסוחף והמבריק, לא הייתה שום השפעה על תוצאות הבחירות. באותה מידה, לצבע עורו של אובאמה גם כן לא הייתה השפעה ברורה על התוצאות, על פי המודל הזה.
5. מה שמביא אותנו ל"אפקט ברדלי". אפקט בראדלי, על שם טום בראדלי, שחור שהתמודד למשרת מושל קליפורניה בראשית שנות ה-80, הוביל בסקרים אך לבסוף הפסיד. ההסבר שניתן לכך הוא שמצביעים שנשאלו על העדפותיהם על-ידי סוקרים לא רצו להראות גזענים, ולכן דיווחו על תמיכה במועמד השחור למרות שהתכוונו להצביע ליריבו הלבן. אפקט בראדלי צץ לראשונה במערכת הנוכחית בראשית 2008, אבל החל לצבור תאוצה בעיקר לקראת סוף ספטמבר - כאשר ההובלה של אובאמה בסקרים הפכה לבולטת ויציבה. החברים בכלוב הקופים הציגו סדרה בת שלושה חלקים במסגרתה הודגם מדוע, ככל הנראה, אפקט בראדלי לא פועל כנגד אובאמה. תוצאות הבחירות עצמן, שתואמות את ניבויי הסוקרים, תומכות במסקנה הזו. ואם תהיתם למה בכל זאת חלק מהסקרים ניבאו לאובאמה יתרון של 10 אחוזים ויותר, אולי הגרף הזה יסייע לכם להבין.

אבל חוץ מזה, כל מה שאומרים לכם נכון.

1. נראה כאילו יש דרכים שונות לחשב את אחוז ההצבעה בין מקורות שונים. אני מתבסס על הנתונים שפה (שימו לב שאחוז ההצבעה ב-2008 בגרף שבקישור מבוסס על הערכת יתר מופרכת לגמרי לאור המספרים הקיימים). עם זאת, היחס בין הבחירות השונות בתוך כל שיטה נשאר עקבי בין השיטות. [↩]

אובאמה ניצח.

פוסט אורח שנשלח אלי מה-29 באוקטובר, 2012 על ידי דוקטורנט צעיר למדע המדינה.

כבר מזמן זו נהייתה קלישאה להגיד על פוליטיקאי שאפתן שהוא "רוצה להיות אובאמה". כאשר הנשיא האמריקאי הוביל את אחד הקמפיינים המבריקים ביותר לראשות המפלגה הדמוקרטית ואז לנשיאות ארה"ב במהלך 2007-2008, הוא לא רק עשה מהפכה של ממש בפוליטיקה האמריקאית: הוא שינה את התפיסה של כל העולם לגבי מה זו פוליטיקה ואיך היא צריכה להראות. ואכן, יותר מכל מערכת בחירות קודמת, אנשים שאין להם שום קשר לארה"ב עקבו בעניין רב אחרי מערכת הבחירות האמריקאית, תלו תקוות במועמד הדמוקרטי וחשו שהם עצמם מעורבים בעשיית היסטוריה. בקנדה מערכת בחירות שלמה הוכרזה, התבצעה והוכרעה בפחות מסך זמן הפרסום שאובאמה רכש ברחבי ארה"ב לקראת הבחירות - וכל הזמן הזה הציבור הקנדי הפגין אפאתיות מוחלטת כלפי ההתמודדות במדינתו שלו, והתלהבות רבתי כלפי המועמד לנשיאות אצל השכנה מדרום.

מדובר פה יותר מאשר בכריזמה. אובאמה עשה מהפכה בצורה שבה קמפיינים מנוהלים מבחינה ארגונית גרידא. כמויות הכסף האגדיות שזרמו אליו מכל שדרות האוכלוסיה האמריקאית הן משהו שאיש לא האמין שבכלל אפשר להשיג. הקמפיין של אובאמה הצליח לעשות מה שאינספור קמפיינים של עידוד הצבעה ("get out the vote"), בעיקר בקרב צעירים, לא הצליחו לעשות, ואחוז ההצבעה בארה"ב עלה במידה משמעותית בבחירות 2008. מדעני מדינה מכירים מזה שנים את הרעיון של "בעלות" של מפלגות על נושאים: הרפובליקנים חזקים בחוץ ובטחון, הדמוקרטים יותר חזקים בנושאים הכלכליים. אובאמה הצליח לקבל בעלות על מושגים מופשטים כמו "שינוי", וחשוב מכך - "תקווה". במידה לא מועטה הקישור המנטלי החזק אצל אמריקאים רבים בין המועמדות של אובאמה לבין הרעיון המופשט של "תקווה" פוגע באובאמה בבחירות הנוכחיות, לאחר שהאמריקאים גילו שתקוות לא תמיד מתגשמות^[1].

השאלה היא האם מדובר פה על מקרה יחידאי, או שמא אפשר לבנות "מודל אובאמה" שעל בסיסו פוליטיקאים אחרים יכולים להתנהג כדי לשפר את סיכוייהם בבחירות. לא מעט פוליטיקאים ניסו לעשות כן - בגרמניה מפלגת הירוקים בלמה נסיגה מדאיגה בכוחה בין השאר על ידי שחזור הקמפיין של אובאמה, באוסטריה דווקא מועמד מפלגת הימין הצליח להחזיר את מפלגתו לימי הזוהר שלה במהלך שרבים השוו (בצדק או שלא) לקמפיין ההיסטורי של אובאמה.

בישראל מפלגת העבודה תחת הנהגתו של אופיר פינס אמנם לא שחזרה את ימי גדולתה אבל הצליחה לחזור לליגה של הגדולים ולתת פייט רציני לליכוד על חשבון התפוררותה של קדימה. פינס, כזכור, לא השאיר את ההשוואות לאובאמה לידי הפרשנים וזיהה את עצמו עם המנהיג האמריקאי בכל הזדמנות. השם "אובאמה" הופיע כמעט בכל נאום בחירות, ואותו ארוע זניח שבו פינס הצליח לתפוס את אובאמה ללחיצת יד מביכה הוצג לראווה במסגרת תשדירי הבחירות של המפלגה.

אז מה הוביל להצלחה האדירה והמפתיעה של הסנאטור מאילנוי? יש שמייחסים את ההצלחה שלו למשבר הכלכלי שתקף את ארה"ב זמן קצר לפני הבחירות, אך צריך לזכור שאובאמה זכה להצלחה מפתיעה עוד לפני שנתגלו ממדי האסון. בכלל - כל הסבר של הצלחתו של אובאמה חייב להסביר לא רק את הנצחון בבחירות לנשיאות, אלא גם את הזכייה במועמדות המפלגה מול מועמדת מנוסה ובעלת שם: הילארי קלינטון. הזכייה הזו לא הייתה קשורה בדבר למשבר הכלכלי.

פרשנים אחרים מייחסים את ההצלחה למלחמה בעירק ולעייפות כללית מהמדיניות של בוש. מקקיין עצמו ניסה להרחיק את עצמו מבוש מבחינה פוליטית ואפילו מבחינה אישית. הציבור, כך אומרים הפרשנים, לא קנה את זה. נצחונו של אובאמה היה יותר הפסדו של מקקיין. על פי הפרשנות הזו, כל מועמד דמוקרטי היה מנצח בתנאים הללו. גם התיאור הזה נראה לי בלתי סביר. עברו הרבה שנים מאז שמועמד דמוקרטי זכה כשעל הפרק היו נושאים של חוץ ובטחון, ולאובאמה ממש לא היה הרקע הדרוש כדי לנסוך באמריקאים את התחושה שהוא האדם הנכון ביותר כדי לנהל את המלחמה הזו.

התזה שאני עובד עליה בימים אלו מנסה לבחון את "מודל אובאמה", לראות האם היה מדובר בצירוף מקרים שהוביל לנצחון האדיר לפני ארבע שנים, או שמא מדובר בקמפיין מנוהל היטב ששילב מועמד רהוט, שימוש מושכל באינטרנט ופנייה מתוחכמת לדור הצעיר דרך רגשות חיוביים ("תקווה" ו"שינוי") - מודל שניתן לחקות ולהפעיל בצורה יעילה במערכות בחירות אחרות, במדינות אחרות. בין השאר אני אשווה את הקמפיין של אובאמה לשלושת הקמפיינים שמניתי לעיל: הירוקים בגרמניה, מפלגת העם באוסטריה ומפלגת העבודה בישראל, ואבחן האם המודל יושם כראוי ומה היו תוצאות הבחירה במודל הזה עבור המפלגות השונות.

1. עם זאת, אי אפשר לקחת מאובאמה סדרה חשובה של הצלחות, וכפי שמעידים הסקרים, האמריקאים לא מתכוונים להחליף את אובאמה בזמן הקרוב [↩]

כאשר אני מדבר על אהרל'ה ברנע, אני לא מרגיש את עצמי מחוייב לסטנדרטים של אמת שחורגים מהסטנדרטים שלו עצמו. במהדורה של היום (אתמול, נו) ידע כתבנו לענייני סטטיסטיקה ושקרים אחרים לספר שסקר חדש של גאלופ מעניק לאובמה יתרון של שני אחוזים בלבד על מקקיין בבחירות בארה"ב. כבר אמרתי שיתכן שברנע מנפח סיפורים כי משעמם לו, אבל זה כבר קצת מגוחך: הוא התחיל לבדות חדשות. הסקר האחרון של גאלופ מעניק לאובאמה יתרון של 7 אחוזים (51 לעומת 44) - ירידה קלה לעומת הסקר הקודם (53 מול 43), אבל בתחום הסטייה הסטטיסטית. גם לא מדובר פה פשוט בבלבול בין סוקר אחד לאחר. אף גוף חשוב לא פרסם סקר בעת האחרונה שמנבא שני אחוזי הפרש: ARG חוזים חמישה אחוזי הפרש, PEW קצת מתחרפנים עם 14 אחוזי הפרש (52-38), ראסמוסן חמישה אחוזים, הוטליין שמונה אחוזים, דיילי קוס שבעה אחוזים, וזוגבי ארבעה אחוזים. הכי נמוך שמגיעים זה גוף בשם GWU/Battleground, שאין לי מושג מי הם, שחוזים שלושה אחוזי הפרש בלבד.

מבחינת האלקטורים, אגב, לאובאמה יש כרגע רוב רק עם המדינות בהן יש לו רוב משמעותי - כלומר, גם אם כל המדינות שרק "נוטות" לכיוון אובאמה יעברו למקקיין, עדיין המועמד הדמוקרטי ינצח.

סתם, שתדעו.