לא שומעים!

מסתבר שקורים דברים אצלכם שם בארץ. משהו עם איסור זריקת פירורי עוגיות עישון במקומות ציבוריים. חובבי הסרחון כבר יוצאים מגדרם ברחבי הבלוגוספירה, כמובן.

אני לא אספר לכם מה אני חושב, כי אתם כבר בטח יודעים. במקום זאת, אני אספר לכם על מה שנתקלתי בו לגמרי במקרה פה בטורונטו.

כבר הרבה שנים שלא יצאתי לפאבים. פעם הייתי מחרף את נפשי כדי להפגש עם כמה אנשים שחיבבתי מאוד, וכדי להנות מקצת אלכוהול הסכמתי להסריח. גם למועדונים הייתי הולך כשהייתי פוחז יותר. המשותף לשתי צורות הבילוי הללו, לעומת בילויים אחרים, הוא שבשני המקרים היה לי יותר חשוב להתקלח אחרי שאני חוזר הביתה מאשר לפני שאני יוצא לבילוי.

כשהגענו לכאן, פאבים לא היו כל כך אופציה - בעיקר בגלל הילד, אבל גם בגלל שלא חשבתי שיש לי מה לחפש שם. בשביל מה להסריח?

אבל אז יום אחד התארגנה קבוצה של סטודנטים מאחד הקורסים שלי לצאת לפאב בערבו של יום. מכיוון שכישורי החברתיים לקויים למדי, שמחתי על ההזדמנות הנוספת לנסות ליצור קשרים חברתיים, אפילו במחיר של הסרחה. הקפדתי ללבוש בגדים שבכל מקרה צריכים כבר ללכת לכביסה, שינסתי מותניים, ועשיתי את דרכי לאזור של העיר שנראה עוד יותר גרוע בשעות הלילה.

כשנכנסתי פנימה, לקח לי זמן לשים לב לזה. אני מניח שבהתחלה פשוט הנחתי שמוקדם מדי בערב, וכשיתמלא יותר אני ארגיש את זה. אבל למעשה המקום היה די מלא מלכתחילה. בהמשך הוא נדחס עוד יותר - ובכל זאת, העיניים לא צורבות, הריאות לא זועקות למנוחה, ואני רואה את האנשים שיושבים בקצה השני של השולחן. פאב ללא עישון. איזו חוויה מרנינה! פתאום גיליתי שאני דווקא כן נהנה לשתות בירה. מסתבר שהסביבה שבה צרכתי בירה עד כה השפיעה עלי יותר משחשבתי. פתאום ממש לא הפריע לי לשבת שעות ולדבר עם אנשים בפאב. פתאום בילוי בפאבים הפכה לאופציה אטרקטיבית.

ובניגוד למה שגדי שמשון או גדי טאוב או איזה גדי אחר כלשהו היו אומרים, זה לא הורס את חיי הלילה, וזה לא הרס לאף אחד את הבילוי. מסתבר שאפשר להנות מאלכוהול גם בלי לשלוף סיגריה. לא, לא היו קבוצות של מעשנים מסכנים שהצטופפו מחוץ לשערי הפאב בקור הקנדי כדי להנות מהסרחון שלהם ביחד. אנשים פשוט נהנו מהאלכוהול, נהנו מהחברה ונהנו מהמוזיקה (נגיד). הסיגריות פשוט לא היו חלק מזה. כן, כשיצאתי ראיתי עוד שני אנשים שיצאו והתחילו לצעוד לכיוון תחנת החשמלית ואחד מהם הצית סיגריה. אבל לא נראה כאילו הוא סבל מזה שהוא לא יכול לעשות זאת בתוך הפאב. חלק הגיוני מהחיים: בפאב לא מעשנים.

אידיליה.

בעצם, אני כן אגיד משהו לגבי מה שאני חושב שצריך לקרות בארץ. אחד הטיעונים המקובלים כנגד איסור גורף של עישון בפאבים ומסעדות הוא שצריך לתת לכל מקום להחליט בעצמו אם הוא מקום למעשנים, מקום ללא מעשנים או מקום עם אזור עישון נפרד. תנו לשוק החופשי לקבוע, אומרים האנשים (שחלקם לא היו מסכימים לטיעון דומה לגבי כל דבר אחר בעולם, אבל מה לא עושים בשביל הסיגריה). הנה הבעיה שלי עם זה: כיום אנחנו נמצאים במצב של כשל שוק. יש פחד מיסטי כזה בקרב בעלי מקומות בילוי, שאם המקום שלהם יהיה ללא עישון, המקום יעלם מיד (כאילו שמקומות בילוי בארץ שורדים לטווח ארוך בכל מקרה). אפשר להבין אותם: למרות שהמעשנים מהווים פחות משליש מאזרחי ישראל הבוגרים, הרי שמביקור בפאב ממוצע אפשר לחשוב שהם מהווים רוב מוחץ של האוכלוסיה.

איכשהו, המחשבה שאולי הכיווניות היא הפוכה לא נראית אף פעם למפעילי מקומות בילוי. אולי כי הם בעצמם מעשנים בדרך כלל. אולי כי אם מקום אחד יפתח בלי עישון, הוא באמת יסגר כלעומת שבא בגלל שמרבית הלא-מעשנים פשוט לא מורגלים במחשבה על פאבים כמקומות בילוי, או שהם כבר הפנימו את זה שאין ברירה וככה זה (ובכל מקרה לפחות אחד מהחבר'ה שלהם מעשן, ומה - נהרוס לו את הערב עם מקום ללא עישון? חבל…).

בדיוק בגלל זה צריך "אפליה מתקנת". אני מציע סוג של פשרה: למשך שנה אחת בדיוק יאסר עישון במקומות בילוי. בואו ניתן ללא מעשנים לצאת מהחורים שלהם ולהתרגל לרעיון שהם יכולים להנות בפאבים. בואו ניתן לאנשים כמוני לסגל לעצמנו תרבות של בילוי מתוך ידיעה שלא נחזור הביתה מסריחים עד הגג. בואו ניתן למעשנים שנה להתנסות בלגימת אלכוהול בלי סיגריות, שיגלו שזה לא כל כך נורא. אולי אפילו יותר כיף.

בסוף השנה הזו, כל בעל עסק יוכל לבחור אם הוא רוצה להמשיך עם הלקוחות הלא מעשנים, או שהוא רוצה לחזור למודל הישן, או חצי חצי. רק אחרי תקופת הניסיון הזאת, ניתן יהיה להפוך את הרעיון של פאב ללא עישון למסחרי. באופן פרדוקסלי - רק כשתהיה הרבה תחרות על התחום של "פאבים ללא עישון", יוכלו פאבים ללא עישון להיות כלכליים.

אז מה אתם אומרים, מעשנים, אתם מוכנים להשתתף בניסוי?

לפי משרד הבריאות, אחוז המעשנים בישראל עומד על כ-27 בקרב הגברים וכ-20 בקרב הנשים. קצת מצער לשמוע שמספר המעשנים גדל בהתאם לגידול באוכלוסיה - כי זה אומר שבני נוער ממשיכים לסגל לעצמם את המנהג הדוחה גם כיום באותה מידה שעשו זאת בעבר. אבל המשמעות של הנתון הזה חשובה: מעשנים יקרים (כן, גדי טאוב, אני מדבר אליך), אתם מיעוט. זעום, אפילו. אתם לא חצי מהאוכלוסיה, אתם לא שליש. אתם אפילו לא רבע מהציבור. הדרישה שלכם להמשיך להסריח לרוב מוחץ של הציבור את החיים היא חצופה ובלתי נסבלת. יש לכם מנהג דוחה ומגעיל. קשה לכם להפטר ממנו? יש לכם את מלוא האמפטיה. אבל אם אתם רוצים להמשיך לכפות את הגועל נפש שלכם על שאר הציבור (בגלל שרק מעשנים אוהבים לבלות/לשתות/לאכול בחוץ), יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: סתמו.

---

אגב, שוטריו של יקיר המדור, הוגו צ'אבז, ירו גז מדמיע וכדורי גומי על מפגינים שמחו על סגירת תחנת הטלוויזיה הפופולארית ביותר בונצואלה כי היא הרגיזה את הפרזידנטה.

סתם, שתדעו.

קראתי היום כתבה ב-Globe and Mail הקנדי על אישה שהורדה פעמיים מאוטובוסים בגלל שהיא הסריחה מבושם ("Very Irresistible", שמו. יש אפילו תמונה שלה מחזיקה בבקבוק). מה יותר חזק, זכותו של אדם לנשום בצורה סבירה ברחוב (או באוטובוס), או זכותו של אחר להריח איך שבא לו? האם גם אדם שלא התקלח חודש יועף מהאוטובוס? הייתה בזמנו פרסומת שם אדם עולה לאוטובוס עם קופסא של גבינה צרפתית מסריחה, ובעת שהוא יושב בקדמת האוטובוס יתר הנוסעים מצטופפים מאחור בגועל.

השוואה מתבקשת היא לעישון. בד"כ טיעונים נגד עישון במקומות ציבוריים נוגעים לפן הבריאותי. העניין הוא שכל העסק הזה של עישון פאסיבי עומד על כרעי תרנגולת נטולת סידן, מבחינה מדעית. המחקרים שהוכיחו פגיעה בריאותית באנשים בוגרים כתוצאה מעישון פאסיבי הם מעטים ובעייתיים מאוד מבחינה מתודולוגית.

אני מעדיף לדבוק בטיעון ההסרחה, שהוא הרבה יותר רלוונטי וברור ומיידי: כשמעשנים לידי, מסריח לי. כשמעשנים במקום סגור, מסריח לי מאוד וגם הבגדים שלי מסריחים ליתר היום. סרחון הוא מפגע מהותי שאי אפשר לזלזל בו. מאוד מקובל להעיר לאנשים מרעישים, אבל משום מה זה נחשב לא לגיטימי להעיר למישהו מסריח.

אבל זה מתחיל להשתנות, כמו שניתן לראות מהכתבה למעלה. כל עוד זה משהו שהאדם יכול לשלוט בו, הלגיטימציה הציבורית להסרחה הולכת ופוחתת. אני מאמין שיש לזה גם קשר לקמפיין המתמשך נגד עישון במקומות ציבוריים. אנשים פתאום מרגישים שהם יכולים לנשום בהנאה במקומות ציבוריים, שהם יכולים לצאת לבית קפה בלי להרגיש כאילו הם השתכנו במאפרה. את הגילוי החדש הזה הם משליכים גם על ריחות בעייתיים אחרים, ודורשים אוויר נקי לא רק מזיהום תברואתי, אלא גם מזיהום ריחני.

מן הארכיון: סיפור מעושן

יש סוגה ספרותית בישראל שאני לא סובל. אני מכנה אותה "סיפורי סיגריות". המאפיין העיקרי שלה הוא שכל הדמויות בסיפור - כל אחת ואחת מהן, שולית ככל שתהיה - מעשנת. זה לא משנה אם מדובר בחנון או בספורטאי, בבליין או בפרופסור, כולם מעשנים. הסיפורים הללו לעיתים קרובות יתעכבו על האופן בו הם מעשנים, יפרטו בדיוק איזה סיגריה מעשנת כל דמות. מקרים קיצוניים במיוחד הם הסיפורים שבהם, עושה רושם, הסיגריות הן הן הדמות הראשית, כל השאר היה רק תפאורה לסיפור על עישון סיגריות.

הספר שאני קורא עכשיו, "אוגרים סיביריים", הוא ספר סיגריות. כל הדמויות בו מעשנות. המספר, הדמות הראשית, אמא שלו, הגרושה שלו, המלצרית שלו. לעזאזל, אני מוכן לנחש שבשלב כלשהו גם האוגר שלו יקבל איזו שאכטה. אני לא מבין את זה. הסופרים האלו, הם לא מודעים לזה שרוב האנשים, מה לעשות, לא מעשנים? הסטטיסטיקות מדברות על משהו כמו שני שליש מהאוכלוסיה שלא מעשנים. הרבה יותר מזה אם מתעלמים מגילאי צבא פלוס מינוס שנתיים שלוש. אבל בסיפורי סיגריות, האנשים הללו לא קיימים.

אומרים שכל סופר מספר בעצם על עצמו. אבל סופר שלא מצליח לדמיין דמות שפשוט לא מעשנת - היא לא צריכה לעשות משהו אקטיבי בעניין, פשוט לא לעשן - משהו מאוד דפוק בו.

אני זוכר שבזמנו זה גם מאוד הפריע לי בסדרת הטלוויזיה "הפוך". גם שם כולם עישנו. כשאפילו דמותו של יששכר החנון הוצגה באקראי כמעשנת, היה לי ברור שיש פה פאק של הכותבים: הם לא מסוגלים לדמיין מישהו שלא מעשן.

אני תוהה אם מדובר בבעיה של מעשנים באופן כללי. בבלוג של הופמן כתב אחד המגיבים על פוסט שעסק בסיגריות שהוא הוציא את כל הלא מעשנים מהחיים שלו, כי אנחנו לא נחמדים. היו לא מעט שם שהביעו הבנה לטענה הזו. האם יתכן שהעישון משפיע על אנשים כל כך הרבה עד שהם פשוט נעשים עיוורים (מרצון או שלא) לאנשים הלא מעשנים? זה יסביר את חוסר ההתחשבות, את אי היכולת להבין ש-כן!- הסיגריה שלכם מסריחה, ולא נעים להיות בסביבתכם, ו-כן!- זה מסריח גם אם אני סתם הולך מאחוריכם ברחוב, ו-כן!- אין שום הבדל בין להצית סיגריה לידי בבית קפה לבין לשבת לידי באותו בית קפה ולחרבן במכנסיים כי ככה כיף ונעים לכם. זה מסריח וזה מגעיל, וזה שאתם נהנים מזה לא אומר שאני צריך להסכים לסבול בשבילכם.

אבל לא התכוונתי להכנס למצב מסיונרי.