לא שומעים!

אחרי מאמצים מרובים ודחיית דדליינים אינסופית (אבל עם תרוצים טובים!), הטיוטא הראשונה של הצעת המחקר שלי, שעל הדרך היא גם עבודת סיום של הקורס שהיה לי בסמסטר הקודם, הושלמה ונשלחה למרצה של הקורס. עוד אין לי מנחה לתזה, שזה די אדיוטי, אבל אני מקווה לשכנע את המרצה המועדף עלי לעשות את זה בשבוע הקרוב, אם אני אגייס את החוצפה הדרושה כדי לספר לו שבחצי שנה האחרונה לא עשיתי שום דבר מתוקף תפקידי כעוזר המחקר שלו.

בכל מקרה, להלן הטיוטא. אני מזהיר אתכם שזה משהו די ראשוני, וחסרה כמות אדירה של ספרות שם, תיאורטית ופרקטית, וכל התיאור של ישראל שם הוא די מופלץ, ואין לי ממש מתודולוגיה, אבל חוץ מזה, אתם מוזמנים לספר לי שאני אדיוט ושזה בושה שמישהו שמסוגל לכתוב דבר כזה איום הצליח לסיים תיכון, שלא לדבר על להתקבל לדוקטורט.

לא, באמת, אני רוצה שתגידו לי את זה.

(לא, סתם. אני רוצה שתגידו לי שאני פורץ דרך וגאון, אבל קיוויתי שאולי פסיכולוגיה הפוכה תעבוד פה).

1. לקרוא את המאמרים שאני אמור ללמד בתרגולים שלי שבוע לפני השיעור, לא שעה.
2. לסכם לעצמי כל מאמר או ספר שאני קורא לקורס או לתזה, במקום להניח שאני אזכור את מה שחשוב חרף הסניליות המתקדמת שלי.
3. לבחור לכתוב עבודות על דברים שרלוונטיים לתזה שלי, לא על דברים שכבר כתבתי עליהם עבודה בעבר.
4. להפסיק להשתלט על דיונים בכיתה ולחכות לתורי, בדיוק כמו שאני מקפיד עם הסטודנטים שלי.
5. להפסיק לכתוב פוסטים כאמצעי השהייה יום לפני הדדליין להגשת עבודה.

הבטיחו לנו "סנומגדון", ואחד השדרנים ברדיו אפילו דיבר על ה"סנוקליפסה", אבל האמת היא שלפחות באזור שלנו, היה יום אחד סוער בצורה לא חריגה, ושאר הזמן נע בין סתם קר לממש נעים (תמונות אחרי הקפיצה, קליק לגודל מלא).

להמשך קריאה »

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל - כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע - אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם - ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם - סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

–

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא - דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

–

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.

מדי פעם מתקשרים אלינו, או דופקים לנו בדלת, מתרימים של ארגוני צדקה שונים. מאוד לא נעים לי מהם, כי לכולם יש מטרות מאוד נאות, ולא יפה להגיד "לא" במפורש. מצד שני, אין לי כסף גם ככה, והם תמיד מבקשים סכומים "קטנים" כמו 25 דולר, שאני מרגיש רע להוציא אפילו על משהו שאני רוצה, שלא לדבר על משהו שלא מעניין אותי בכלל.

הדרך הטובה ביותר להתחמק מהם, כמובן, זה להסכים עקרונית, ולבקש שישלחו את הפרטים והטפסים בדואר. זו גם, כמובן, הדרך הכי מגעילה להפטר מהם, כי המשמעות עבורם היא שהם הולכים לבזבז עלות של משלוח מכתב אל מישהו שאין לו שום כוונה לתרום.

אני מנחם את עצמי בזה שאני מעולם לא ביקשתי מהם להציק לי, ואין לי דרך למנוע מהם מראש להתקשר אלי (ארגוני צדקה אינם נכללים בהוראות החוק שמחייב חברות טלמרקטינג להמנע מלהתקשר למי שנרשם ברשימה ארצית מיוחדת). אז זו אשמתם.

–

ספיקינג אוף מצבי הפיננסי הקשה, בזמן האחרון אני מקבל הרבה דואר ממס הכנסה. המפליא הוא שהוא מאוד חיובי. אחרי שקיבלנו החזרים של למעלה מ-700 דולר עבור מס הכנסה, היום קיבלתי את הצ'ק השני שלי ממה שמכונה "החזרי מע"מ": משפחות מעוטות הכנסה מקבלות כסף מהמדינה כסוג של החזר על המע"מ שסביר להניח ששילמנו לאורך השנה. נכון לעכשיו אנחנו מקבלים כ-150 דולר ברבעון בהחזרים הללו, אבל סביר להניח שזה יפחת החל משנה הבאה, לאור העליה הקלה בהכנסותינו ב-2008. כיף לקבל כסף מהמדינה, במיוחד כשלא ציפיתי לו.

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון - פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי - אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה^[1]. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

1. להבדיל מחנן - במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו. [↩]

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.

יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר - מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם - כמה כיף! - יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.

הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את "הסוף" שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.

לא קל ללמד.

אתמול הייתי בהרצאה מעניינת של פרופסורית בשם סנדרה בוסריוס, קרימינולוגית באוניברסיטה. היא סיפרה על המחקר שהיא ערכה, אבל מה שהיה הכי מדהים בעיני היא המתודולוגיה שלה, ופחות הממצאים (למרות שגם הם מעניינים). במשך חמש שנים, היא התלוותה לקבוצה של בני מהגרים מוסלמים בגרמניה שהיו חברים בכנופיית סוחרי סמים, וכתבה אתנוגרפיה אודותם.

קצת עצוב לי, מבחינה אקדמית לפחות, שכמי שהספיק להתברגן ולהתמסד הרבה לפני שהגעתי לדוקטורט, סגורה בפני הדרך של מחקר שדה מעמיק ומרגש עד כדי כך. אפילו את הכמה חודשים שאני חושב לבלות בגרמניה כדי להעמיק את ההבנה שלי במה שעשוי להיות מקרה חשוב למחקר המתגבש שלי, אני צריך לשקול בכובד ראש: לעזוב את הבן שלי לכמה חודשים יקרע לי את הלב, ולעזוב את אשתי לבד איתו לתקופה כזו עשוי… ובכן, עדיף לא לחשוב על איך היא תעניש אותי על זה.

סטודנטים אחרים שלומדים איתי, אנשים באמצע שנות ה-20 שלהם שבקושי יש להם בן/בת-זוג קבועים, יכולים לתכנן על שנתיים-שלוש בטיבט או בקניה במסגרת המחקר שלהם. אני? אני כנראה אאלץ להגביל את המקרים שאני חוקר לקנדה וישראל…