לא שומעים!

זה קורה לי בעיקר בתקופות מעבר בין עונות - אני יודע שאני צריך להחליף את התמונה בכותרת הבלוג, אז אני מתחיל להסתכל על העולם דרך חרך בגודל 900*180. כך קרה שכשראיתי את התמונה הזו שאשתי צילמה, המוח שלי הצליח למחוק ממנה את כל הפואנטה (שלג על בניינים יפים!) והשאיר פס רקיע נטול יחוד עם קצת דגל קנדה. גם כן הדר.

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו"ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש "גוגל" לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים "חמים" בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב"בלוג" "לא שומעים" של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים ("יוניקים") באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה "פיצה" בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון.^[1]

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה "פיצה" בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה "מספר הרשומות" מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי "מספר המבקרים בבלוג"

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה "פיצה" בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה"פיצה" לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה "פיצה"

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה "פיצה" לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה "פיצה". אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה "פיצה" בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה "פיצה" בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה "פיצה" אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי "גוגל" לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה "פיצה" בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון "mynet" שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה "פיצה"; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

1. הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות. [↩]

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון - פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי - אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה^[1]. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

1. להבדיל מחנן - במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו. [↩]

היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים^[1]) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו "פיצה ש" (השם המצונזר שמופיע ב"לא רלוונטי") הגיעו לכאן.

סתם, שעשע אותי.

1. הפיק הקודם במספר העמודים, בלי פיק מקביל במספר היוניקים, הוא תוצאה של הפסיכי מוואלהשופס שעשה ריפרש על הפוסט הזה משהו כמו 350 פעמים לאורך כשלוש שעות, אז אני לא סופר אותו. [↩]

מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.

לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.

1. בניגוד למה שאומר לכם גל מור, אל תנסו למקד את הבלוג שלכם בנושא אחד. זה לא שאין מקום לבלוגים ממוקדים מאוד, אבל אלו מטבעם אינם בלוגים אישיים, אלא מקצועיים יותר. בלוג אישי צריך לשקף את האישיות שלכם (ראיתם מה עשיתי שם? טיפוגרפיה זה דבר נפלא), ואלא אם האישיות שלכם היא חד-ממדית משהו, גם הבלוג שלכם יקיף מגוון נושאים - בין אם זה סריגה וכדורגל ובין אם זה פוליטיקה ודוקטור הו. זה לא שכל הקוראים שלכם מתעניינים בכל מה שמעניין אתכם, אבל אף אחד לא משלם לכם לפי הפוסט, ואם מספיק פוסטים שלכם יהיו מעניינים, אנשים ימשיכו לקרוא אתכם גם אם תשלבו לפעמים רשומה על נושא שלא מעניין אותם. חוץ מזה, אם אתם אנשים מעניינים, גם כשתכתבו על נושא שלא מעניין אנשים אחרים, הם יתעניינו בו בגלל שזה אתם שכותבים עליו. אם אתם לא אנשים מעניינים — טוב, אולי עדיף שלא תכתבו בלוג.
2. אל תקשיבו גם לסעיף 5 של גל. אם כתבתם פוסט רציני ומושקע ועכשיו אתם רוצים לכתוב עוד פוסט רציני ומושקע, כי אתם בתקופה רצינית ומושקעת, אל תרגישו מחוייבים להתלוצץ עם קוראיכם קודם לכן. תכתבו מה שיש לכם להגיד עכשיו. זה נכון גם הפוך: אין שום רע בסדרה של פוסטים אוויליים בלי שום אמירה רצינית - שרון ויהונתן עשו מזה קריירה. מה שחשוב זה שמה שאתם כותבים מעניין (ומשעשע. אין יותר בלעע מפוסט שאמור להיות מצחיק אבל ממש לא).
3. אל תתנצלו אם במקרה עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון שלכם. זה הבלוג שלכם, ואם אין לכם זמן לעדכן אותו, זה לגיטימי לגמרי. זה לא שלא התקשרתם לאמא - כולה לא עדכנתם בלוג. הכי גרוע, כמובן, זה כשבלוגר מפרסם פוסט שהוא כל כולו התנצלות שכזו, עם הסבר קריפטי ("החתול אכל לי את הלפטופ"; "הקמנו סטארט-אפ חדש ואני עסוק בלספור את הכסף של קרנות הון הסיכון"; "יש לי חיים"). אין דבר שהוא יותר בזבוז זמן של הבלוגר ושל קוראיו מאשר כתיבת וקריאת פוסט שאומר "לא פרסמתי שום דבר הרבה זמן". דה.
4. אל תפחדו לבקר ואפילו לעלוב בבלוגרים אחרים. זה לא כאילו שמישהו מהם שם עליכם בכל מקרה, ובכלל כולם בכל מקרה צוחקים עליכם מאחורי הגב. האמת היא שלבקר את מה שנאמר בבלוגים אחרים (בצורה מתורבתת ומנומקת, כמובן) זו יופי של דרך ליצור תקשורת בין אנשים, ועל הדרך לגייס גם כמה מהקוראים הקבועים שלהם לקרוא את הבלוג שלכם. אז אני לא אומר שצריך להדביק טראקבק לבלוג שלכם מכל פוסט חדש שעולה בגלוב, אבל אם מישהו בבלוג אחר אמר משהו שגורם לכם לרצות להגיד משהו שהוא יותר מהותי מ"וואלה, צודק", כדאי לשקול לכתוב על זה בבלוג שלכם: כולם מרוויחים ככה, הבלוג המצוטט שמקבל את הקוראים שלכם, אתם שמקבלים קוראים מהבלוג השני, והקוראים של שניכם, שנחשפים לטקסטים מעניינים שאולי לא היו נתקלים בהם אחרת. וגם הבלוגר השני ההוא, שבשאיפה קיבל ביקורת מעניינת על מה שכתב.
5. אל תשתמשו במנגנון ההמלצות של גוגל רידר כתחליף לכתיבת הבלוג. אלוהים יודע כמה פוסטים אבדו לי כי במקום לכתוב משהו בעל משמעות הסתפקתי בשורה וחצי בגוגל רידר. קראתם משהו מעניין ויש לכם משהו להגיד עליו? למה להגביל את חכמתכם רק לאנשים שבמקרה מנויים על המומלצים שלכם? כיתבו פוסט!
6. אל תכתבו בקפה דה-מארקר. עושה לי פריחה לבקר שם, אישית. אין לי מושג איך עובדת המערכת שלהם, אבל נראה לי שהיא מעודדת שימוש בצורות טיפוגרפיות טורדניות כמו פונטי ענק וריבוי צבעים. הדבר היחיד שאני קורא משם זה את ולווט, וגם זה רק כשזה מגיע אלי בצורת המלצה ברידר.
7. אל תכתבו באנגלית. אלא אם במקרה זו שפת האם שלכם, או שקהל היעד שלכם הוא גלובלי מסיבה עקרונית כלשהי, דבקו בשפת האם שלכם (או בשפת הלאום, אם שפת האם היא רוסית - אני לא מבין רוסית, וחבל שאני אפספס את הבלוג שלכם בגלל זה). יופי של שפה, העברית, ואנשים עבדו כל כך קשה כדי להפטר מהעברית הויזואלית הנוראית הזו, לא תנצלו את זה?
8. אל תכתבו על טוויטר. די, יצא מכל החורים, ואף אחד בארץ חוץ ממכם, מהחברים שלכם, ומביבי נתניהו, לא משתמש בזה. חאלס. טוויטר לבלוגרים הוא כמו סקונד לייף לעיתונאי אינטרנט: משהו לבזבז עליו המון מילים למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.
9. אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם שאתם צריכים לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח. בדרך כלל המלצה כזו צריכה להיות האחרונה ברשימה, אבל הייתי צריך לשמור את המקום העשירי ל-
10. אל תעשו רשימות "10 דברים ש". זה כל-כך 2006.

–

סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.

עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.

הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים - פחות מרבע.

המילה "נחמד" מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.

יומולדת שמח.

טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע"ש צ'ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.

גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.
4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.
5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

אני לא מכיר את פרטי המקרה לאשורם ולכן אין לי הרבה מה לומר על התגובה הזו, אם כי לפחות על פי האמור באתר העוקץ, הטענה בסעיף 4 אינה מוצדקת שכן על פי חוק אי אפשר למנוע מעובדים הנמצאים בסכסוך עבודה להגיע למקום עבודתם ולהפגין. לגבי השאר, אני אשאיר את זה לכם.

נהוג לחשוב על בלוגרים כעל סוג של עיתונאים, ומכאן שכתיבה בלוגרית היא סוג של כתיבה עיתונאית. אני חושב שההשוואה הזאת אינה מתיישבת טוב כל כך עם המציאות: היא מתאימה, אולי, לאיזה חזון שהיה למישהו פעם, של עיתונאות אזרחית, של אנשים פשוטים שמדווחים על ארועים בעת שהם מתרחשים מתוך נקודת המבט שלהם ולא מתוך נקודת מבט של עיתונאי מקצועי - וזה אכן קורא לעיתים, במקרים חריגים - אבל המציאות נתנה לבלוגים צורה אחרת לגמרי.

יכול להיות שזה סתם בגלל מה שאני, או בגלל שאני קורא בלוגים ספציפיים, אבל אני חושב שכתיבה בלוגית איכותית דומה הרבה יותר לכתיבה אקדמית מאשר לכתיבה עיתונאית. שני מאפיינים של כתיבה בלוגית מביאים אותי למסקנה הזו, האחד הוא תוכני והשני הוא סגנוני - אבל דווקא השני, אני חושב, יותר משמעותי פה.

א. לעיתים רחוקות בלוגרים מדווחים על ארועים רק כדי לדווח עליהם (אנחנו לא מדברים על פקאצות, כן?). אם בלוגר מדווח על ארוע, זה משום שהוא מעוניין לתת פרשנות מסויימת, להביע עמדה מסויימת, ובעיקר כדי לשכנע בטיעון מסויים. אפשר להשוות את זה לכתיבה פובליציסטית (ואכן יש הרבה דמיון בין הכתיבה הפובליציסטית לבין הכתיבה הבלוגית), אבל פובליציסטיקה זו לא עיתונאות.

ב. בלוגרים נותנים "מראי מקום". כיצורים חובבי לינקוק, בלוגים נותנים ומקבלים קישורים כל הזמן. בלוגר לעולם לא יתבייש לתת קישור לבלוגר אחר כסימוכין או כדוגמא. במידה רבה בלי לדעת, הבלוגרים העתיקו את מנגנון ה-citation של האקדמיה, והם מרעיפים זה על זה קישורים לרוב. עיתונאים, לעומת זאת (ובמיוחד בישראל), לעולם לא יאזכרו עיתונאי מתחרה שפרסם לראשונה פרט כזה או אחר. הסתכלו על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל: אם יש כבר קישורים בתוך כתבה, הרי שזה רק לכתבות אחרות בתוך אותו אתר. לעולם לא ינתן קישור מ-Yנט למעריב או ממעריב להארץ. הסיבה היא כלכלית: העיתונים נמצאים בתחרות זה עם זה, בעוד שגם הבלוגרים וגם האקדמאים רואים בפעילות שלהם שיתוף פעולה לתועלת כולם.

אולי שינוי המודל שאנחנו משתמשים בו לתיאור בלוגרים מ"עיתונאים" ל"אקדמאים" יעזור לנו להבין את התופעה הזו טוב יותר. אולי זה גם יעזור לנו להבין למה, בכל זאת, עיתונאים רבים מוצאים לנכון לפתוח בלוג בנוסף לעבודתם העיתונאית.

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

בציבור, כפי שאנו מבינים את המושג, (1) מספר האנשים שמביעים דעות כמעט זהה למספר האנשים ששומועים אותן. (2) תקשורת ציבורית מאורגנת בצורה כזו שיש סיכוי לענות בצורה מיידית ואפקטיבית לכל דעה המובעת בציבור. דעות המובעות בדיון כזה (3) מוצאות בקלות אמצעים לפעולה אפקטיבית… (4) מוסדות אוטוריטטיביים אינם חודרים לתוך הציבור, שלפיכך נותר פחות או יותר אוטונומי.^[1]

הטקסט הזה, בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, לא מדבר על חזון אוטופי של הבלוגוספירה או אפילו של האינטרנט באופן כללי. הוא נכתב על-ידי סי.^[2] רייט מילס, ב-1956. חמישים שנה אחרי כן, הספקנו להרים מערכת שמאפשרת לפחות שלושה מתוך ארבעת התנאים. לא רע.

1. מצוטט בתוך Ferree, Gamson, Herhards and Rucht, "Four Models of the Public Sphere in Modern Democracies", Theory and Society 31(3) (2002), p. 301. [↩]
2. ס'? צ'? לא יודע [↩]

אני אמנם חוסה בצילו של נדב, הנדיב באדם, איש נפלא ואלטרואיסט גדול (למרות שהוא סוציולוג, אבל נסלח לו), אבל אני חושב שאני בכל זאת נכנס לקטגוריה של בלוגים עצמאיים. אז הצגתי את מועמדותי לפרס הבלוגרים העצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. לא שאני חושב שאני אזכה, אבל אני לא יכול להגיד לא לעוד קאונטר שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות כמה אנשים אוהבים אותי.

בכל מקרה, ההצבעה התחילה היום, אז אתם מוזמנים, במילותיו האל מותיות של אריאל שרון, לצאת ולהצביע.