במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה - השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות - פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.
היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.
בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ - אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.
ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.
אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.
ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם - כולם - איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.
וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים - וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].
אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.
הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?
-
[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה - פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם - כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים - היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות - יש נשים שאינן אמהיות כלל - וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.
[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.
[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.
[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"
עדכונים ברסס
מריץ FireStats