לא שומעים!

אחת הרעות החולות של הרב-תרבותיות היא שהיא גורמת לאנשים להרגיש צורך להתנצל על כך שהם הרוב. אין זמן טוב כמו כריסטמס כדי לראות את זה. אנשים רבים - במיוחד נותני שירותים, אבל זה חילחל כבר מעבר - לא יאחלו יותר "מרי כריסטמס", כי זה יוצר את הרושם כאילו הם חוגגים איזה חג נוצרי בטעות. לא, הם יאחלו "הפי הולידייס", שזו אמירה הרבה יותר כללית. מזל שיש חנוכה בערך באותו הזמן, וגם איזה חג מוסלמי (עיד אל משהו, אני לא רב-תרבותי, תעזבו אותי), שלא לדבר על "קוואנזה" שבכלל המציאו כדי שיהיה לאפריקאים משהו לחגוג אם בא להם לזנוח את הדת הלבנה, כך שאפשר להעמיד פנים שכל הקישוטים ברחוב והמסיבות והסיילים והכל זה לא לרגל יום הולדתו של ישו - חס וחלילה! - אלא לרגל "עונת החגים".

למה שאדם יהודי או מוסלמי יעלב מזה שנוצרי מאחל לו בתמימות חג מולד שמח? איזה חלאת אדם צריך להיות כדי שלא לחייך בחזרה ולאחל לאותו אדם חג שמח בחזרה ולהסתפק בכך?

כל העסק מתחיל להיות הרבה יותר בעייתי בגן ילדים. הילדים הרי לא יודעים איזה ממגוון החגים שחוגגים סביבם בבת אחת הוא "שלהם", ואף אחד לא עושה מאמץ עודף להפריד ביניהם. כך, למשל, בגן שלנו זוג הזמרים/ליצנים שבאו למסיבת "החגים" לא רק שרו שיר אחד שבו כל בית הוקדש לחג אחר בעונה עם אפס הבדל בין החגים (כולם חגים שנועדו לחגוג ביחד עם המשפחה ולהביא שמחה ואור!), הם אף הגדילו ושרו שני שירי חנוכה (אחד מהם בעברית!), ובלי שיפריע לאף אחד עברו לשיר שירי סנטה קלאוס. אף ילד בגן הזה, אלא אם סיפרו להם אחרת בבית, לא יודע שסביבון זה לא קשור לכריסטמס, ושסנטה לא אוכל לביבות. מיותר לציין, אגב, שאף אחד מהשירים לא הזכיר איזה ילד אחד שנולד בבית-לחם לפני כאלפיים שנה.

וכדי שלא נחשוב בטעות שיש איזשהו הבדל בין החגים או מנהגיהם, חילקו בגן להורים(!) דפים עם מידע על תקופת החגים והחגים השונים שנחוגים בעת הזו. כך, למשל, נכתב אודות מה שהם מכנים בפשטות "העץ":

כן, עץ החג הוא מסורת בקרב כל התרבויות, ובכולן הוא מסמל בדיוק אותו דבר, ובכלל לא משהו שקשור לתרבות הנוצרית (ולכן זה בסדר שהוצב עץ בכניסה לגן - אם זה היה סמל נוצרי בלבד, חס וחלילה, אסור היה להציב אותו). להגנת הגן נציין שרעיון "שיח החנוכה" הוא לא מקורי שלהם. יהודי צפון אמריקה המציאו את המנהג הזה כדי שלילדים שלהם גם יוכל להיות עץ כמו לחברים שלהם. כך גם נולד המנהג המוזר לתת מתנה בכל יום מימי החנוכה.

(כן, גם עץ חג המולד עצמו הוא לא בדיוק מסורת נוצרית מקדמת דנא, אלא אחד מאותם ערבובים שמתרחשים בהיסטוריה של הדת בין פסטיבל עונתי לבין חג נוצרי שנחוג באותה תקופה. ובכל זאת, המסורת הזו התפתחה בקרב נוצרים, לא בקרב יהודים, מוסלמים או הינדים).

אז חנוכה שמח לכולכם, ואל תשכחו לקשט את שיח החנוכה שלכם, כדי שסנטה יוכל להשאיר לכם סביבונים מתחתיו.

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים "אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב" - מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה - זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר - בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים - אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" - לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל - היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת^[1], וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

–

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם - ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה [↩]

חלקכם אולי מכירים את הבלוג "תמונות סוציולוגיות", שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה"ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל"בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות".

שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה"ב נבחר עוד קודם לכן - ב-1801.

אבל היהודים בארה"ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו - וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

אז בהמשך לפוסט שלי על הצנזורה בעיתונות החרדית, עלתה בראשי תהיה: אם ציפי לבני תהפוך לראש הממשלה, האם העיתונות החרדית פשוט לא תשים לכל אורך כהונתה תמונה של ראש הממשלה בשום מקום? מה קרה במהלך כהונתה של גולדה מאיר? או שמא העיתונות החרדית לא הייתה עד כדי כך קיצונית אז? או שמא לא הייתה עיתונות חרדית שעסקה בפוליטיקה החילונית כלל? מישהו יודע?

הביטו בתמונה הבאה:

התחרמנתם?

מה, לא? תסתכלו שוב. תראו, תראו: יש שם ילדות! אחת מהן, שם בצד שמאל, ממש מסתכלת ישירות אל המצלמה. היא ממש מתגרה בצופה! כל התמונה הזו מלאה בערוות, אתם לא רואים?!

מה, לא?

לא, כי פשוט החבר'ה ב"קול העיר בני ברק" חשבו שהתמונה הזו כל כך מגרה עד כי מן הראוי לצנזר אותה קצת תוך שימוש יצירתי בפוטושופ.

(תודה מקרב לב לחבר'ה הנפלאים והפעלתנים בפורום חדרי חרדים, שעלו על הסיפור ופיצחו אותו^[1], ותודה לישי, שהמליץ על זה בגוגל רידר)

–

נ.ב., קרוב היום שבו אני פשוט אאחד את קטגוריית "דת" עם קטגוריית "דברים אדיוטיים".

1. מספיק לכם? [↩]

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה - השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות - פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ - אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם - כולם - איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים - וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

-

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה - פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם - כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים - היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות - יש נשים שאינן אמהיות כלל - וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט "הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני". מה בתוכנית? חינוך "חילוני" (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ"ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב"ע, "ערכים", תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג - צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי "משלב", שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי "להתחבר לשורשים שלהם", כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה"חוכמה" היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת - דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע - אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו - חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה "מעורבת", כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.