לא שומעים!

מגזין פירמה של גלובס מחמם את הפיצה העבשה שהוא סיפור פיצה שרגא. אני בטוח שלכולכם נמאס מכן פיצה לא פיצה, אבל רציתי לעסוק במשהו מתוך הכתבה שקצת הקפיץ אותי.

"הקריאה הכוחנית הזו לעונש יוצרת מצב שבעצם הגולשים שמים את עצמם בעמדת השופט ובלי לשמוע את הנסיבות קובעים פסק דין במעמד צד אחד. זה ההבדל בין האינטרנט לבין מערכת המשפט - באינטרנט לכל אחד יש את הכוח לחרוץ את הדין כראות עיניו", מסביר עו"ד שחר סרור.

בואו נחזור לרגע על פרטי הארוע: מוכר בפיצריה התנהג, לכאורה, בצורה מכוערת כלפי לקוח אוטיסט. אמו של האוטיסט סיפרה על כך לכמה חברים שסיפרו לעוד אנשים וכו' וכו'. האנשים ששמעו את הסיפור התעצבנו והחליטו שהם לא מעוניינים לקנות אצל בן-אדם כזה ועודדו אנשים אחרים שהם מכירים לנהוג כמותם.^[1] חרם צרכני פר אקסלנס. לא לקיחת החוק לידיים, לא "פסק דין במעמד צד אחד," אלא פשוט התנהלות סטנדרטית לחלוטין של השוק החופשי. צ'יקי ארד מתח ביקורת על אנשים שהתרעמו על חוסר הנחמדות של הפצאי (מלשון פיצה, לא?): "זכותו של אדם לחיות בבועה, זכותו של מוכר להיות מוזר ותמהוני, לגהק ולהתלבש מוזר. אין עליונות ללקוח על העובד." נכון, זכותו, וזכותו של הלקוח (הפוטנציאלי) לא להיות מרוצה מזה, ולהחרים את המקום ואף להמליץ לחבריו שלא ללכת לשם. למה דומה הדבר? לכך שאדם יתלונן על מנגנון הביקורות באמאזון בגלל ש"זכותו של סופר להיות גרוע, משעמם וטרחני, לכתוב דברים טפשיים ועם שגיאות. אין עליונות לקורא על הכותב." נכון, זכותו. זכותי לא לצרוך את מה שאותו אדם מציע.

אבל לדידו של עו"ד שחר סרור אין דבר כזה שוק: מלוא כל הארץ משפט. מישהו פגע בך? יש רק דרך ראויה אחת לפתור את הבעיה, והיא עוברת בבית המשפט. רק לשופט יש את התבונה והיכולת ובחון את הדברים לאשורם ולהכריע בצורה הנכונה מי לשבט ומי לחסד. אם אני מסרב לקנות אצל בעל עסק כלשהו מכל סיבה שהיא בלי שקיבלתי חותמת כשרות של בית המשפט, אליבא דסרור, אני עושה לו עוולה. הוא צריך לתבוע אותי.

באינטרנט אין "לכל אחד את הכוח לחרוץ את הדין" יותר מאשר בכל מקום אחר. גם לפני האינטרנט אנשים ריכלו סיפורים עברו מפה לאוזן. כן, זה לא היה יעיל עד כדי כך, אבל זה היה. רכילות היא אחד מיסודות השוק החופשי. לדרוש שאנשים יפסיקו לדבר אחד עם השני על בתי עסק שונים - גם באינטרנט - ולהעביר את כל טרוניותיהם דרך מערכת המשפט, זה מתכון בדוק לקריסתם הן של בתי המשפט והן של השוק עצמו.

1. כפי שעולה מהכתבה בגלובס, העניינים קצת חרגו מכך - גידופים, איומים והתעללות של ממש בבעלי הפיצריה. כל אלו, אם בכלל צריך לציין זאת, תופעות מכוערות וגרועות לא פחות מחוסר הסובלנות של אותו שרגא עצמו כלפי הילד האוטיסט. לצורך הדיון, לא אתייחס לתופעות הללו. [↩]

שלשום הצצתי לאשתי מאחורי הגב בזמן שהיא טיילה בפורומים של תפוז. אשתי הצליחה לפתח עיוורון טוטאלי לפרסומות המרצדות שקופצות עליה מכל כיוון, אבל אני לא מסוגל. מול העיניים קפצה לי לשניה פרסומת - משהו עם חיילים, ונשי, ואקס. מאוחר יותר ניסיתי למצוא את הפרסומת שוב, והגעתי לאתר של הקמפיין. העיניים נפערו לי, וישר ידעתי מה לעשות: שלחתי דוא"ל לתמונות סוציולוגיות עם תרגום של הקטעים הרלוונטיים ותשפוכת של ביקורת על המיליטריזם, הסקסיזם והטמטומיזם של הקמפיין.

עכשיו קיבלתי תשובה מגוון, והיא הפתיעה אותי מאוד: כל הסקסיזם זה מאוד נחמד ויפה, אבל כבר התרגלנו לזה מהחבר'ה של אקס. אבל היא ראתה משהו בסרטון שעניין אותה יותר. היא שאלה אותי אם התעוררה איזשהי מחאה על כך שהמטרות המצויירות אותן "תוקפים" החיילים הן בדמות גבר ערבי.

זה לא שלא ראיתי את זה קודם, אבל ייחסתי לזה אפס חשיבות. ברור שהאוייב הוא ערבי, לא? אז מה הבעיה שהמטרות הן בצורת ערבי?

אחד הדברים הטובים ביותר בסביבת הלימודים הנוכחית שלי היא הגיוון התרבותי בכל כיתה. בקורס שאני לומד כרגע יש אותי, יש שלוש מוסלמיות, אחת מהן איסמאילית, אחד הודי, אחת ארמנית, אחת קוריאנית שנשלחה לאימוץ במערב כתינוקת (מסתבר שהיה להם קטע כזה פעם), אחת דרום אמריקאית (אני חושב שממקסיקו, אבל לא בטוח), ומרצה שהיא יהודיה הולנדית שלא חיה בהולנד מאז שהתחילה את לימודיה בארה"ב בגיל 18. עם מגוון כזה של חוויות חיים, תמיד יהיה מישהו שיזהה את העיוורון התרבותי של האחרים. תמיד מישהו יצביע על הנקודה שכולנו ראינו אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב על דברים כאלו, או שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמובנים מאליהם.

הפוסט בתמונות סוציולוגיות, אגב, צפוי להתפרסם מחר בבוקר, לשעונם. עדכון: הפוסט עלה. וגם: החבר'ה ב"פורום תרבות עברית" של תפוז לא בדיוק גורמים לי להעריך את מה שהם כנראה מכנים "תרבות עברית". (הייתי מגיב שם, אבל לא בא לי להרשם למערכת ואשתי תתעצבן אם אני אגיב תחת הזהות שלה).

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם^[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" - אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם - קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל^[2]. הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון - הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

–

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

1. שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו [↩]
2. למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה [↩]

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

"יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד… אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה"

כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? "האינטרס העצמי של הבנקים". על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את "האינטרס האישי" כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות "האינטרס של הבנק", ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים - כיום כבר מותר לכנות אותם "חמדנים" ו"רודפי בצע" - שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם^[1].

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל"שחקנים קולקטיביים" היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג'ורג' טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק "משחקים" לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים - וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל"אינטרס של הבנק". הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים - למשל המדינה.

1. למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם [↩]

בשנה שעברה כתבתי במסגרת אחד הקורסים שלי ביקורת על ספרו של מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קולקטיבית^[1] אולסון הציג בספרו טיעון משכנע למדי למגבלות על היכולת של בני אדם להתארגן למען מטרה קולקטיבית משותפת של השגת טובין ציבוריים^[2]. הוא הראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, זה שלאנשים יש אינטרס משותף לא אומר שהם ישתפו פעולה כדי להשיג את האינטרס הזה. הסיבה לכך היא ה-free-riders. פרשנות מקובלת אך שגויה של אולסון טוענת שה"נצלנים" הם אנוכיים. זו, כאמור, פרשנות שגויה: האינטרס, הרי, הוא משותף, ולכן פעולה אנוכית, לכאורה, עדיין הייתה צריכה לקדם את האינטרס הזה. הנצלנים של אולסון היו נוהגים באותו אופן אפילו אם כוונותיהם היו נאצלות לחלוטין: פשוט אין שום הגיון להצטרף למאמץ הקבוצתי. אם הם רוצים לעזור לזולת, זמנם וכספם יהיו יעילים יותר למטרה הזו אם הם ישקיעו אותם באפיק אחר, למשל תרומה ישירה לאדם עני.

למה אין זה הגיוני להצטרף למאמץ הקולקטיבי? כפי שהראה אולסון, בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה - אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה - אבל לא נכנס לזה).

אחד הפרטים המעניינים שזיהיתי בניסוח של אולסון הוא שהגודל של קבוצה הוא לא מושג אבסולוטי, אלא הוא יחסי לגודל המשימה שעומדת בפניהם. קבוצה גדולה היא קבוצה שאף אחד מחבריה לא מסוגל להרים תרומה משמעותית (או לפגוע פגיעה משמעותית) לקידום המטרות שלה. קבוצה קטנה היא כזו שבה כל פרט מסוגל לבדו להשיג את המטרה המשותפת (שפירותיה נחלקים בין כל הפרטים בחברה, משום שמדובר על טובין ציבוריים). קבוצה בינונית היא זו שבה אף פרט אינו יכול להשיג את הטובין הרצוי בפני עצמו, אבל כל פרט מסוגל להרים תרומה משמעותית וניכרת - ומצד שני, כל פרישה של פרט תגרום לפגיעה מורגשת בסיכוי להשיג את הטובין הרצויים. הסיבה בגינה חשבתי שהפרט הזה מעניין במיוחד, היא שהיא פותחת פתח למניפולציות על הטובין הציבוריים הדרושים כדי להפוך קבוצות גדולות לקטנות או בינוניות.

נתחיל מדוגמא שנתתי בעבודה עצמה, ואז נעבור לפיתוח המהותי יותר שעשיתי שם כדי להסביר את קהילת הקוד הפתוח. בהמשך, אני אנסה להציג כיוון מחקר אפשרי שמיישם את הרעיון הבסיסי הזה גם על שאלת החברה האזרחית.

כאשר ארגון מבקש להתרים בציבור, אפשר לחשוב על שתי אסטרטגיות בסיסיות: לקבוע יעד קולקטיבי גבוה ולעודד אנשים לתרום כדי להגיע ליעד הזה ("אוספים מיליון שקל למען ילדים רעבים!"), או לקבוע יעד אישי נמוך, אך גבוה יחסית לתרומה הממוצעת, שיוצג כמשמעותי לקידום הטיפול בבעיה המדוברת.

את האסטרטגיה הראשונה אין צורך להסביר. כולנו מכירים אותה. הבעיה, כפי שאפשר להבין מיד מניתוח אולסוני, היא שאין לי, כפרט, שום תמריץ לתרום למטרה הזו יותר משהייתי תורם בלי ה"תמריץ". אם אני אתרום 20 שקלים במקום עשרה, זה עדיין יהיה טיפה בים לעומת הסכום הכולל שמנסים להגיע אליו.

את האסטרטגיה השניה ראיתי בפעולה בפעם הראשונה בהתרמה במסגרת "יומטוב", או אחד המשדרים הדביקים האלה שהיו פעם, אבל אז לא זיהיתי אותה ככזו. פה בקנדה היא הרבה יותר נפוצה: מתרים דופק בדלת ומבקש ממני לתרום סכום קטן למען ילדים חסרי בית באפריקה. הוא מגיש לי דף ועליו כתוב איזה סכום אני יכול לתרום, ומה משיג סכום כזה. עשרה דולר יקנו רצועת בד שתשמש לילד מחסה מפני הקור. 25 דולר ירכשו לילד מעיל חם. 200 דולר יכולים לשמש לרכישת אוהל מרווח שישמש לו כבית של ממש, וכן הלאה. בגרסא הישראלית, הצופים התבקשו לתרום, אם אני זוכר נכון, 13 שקלים שהם הסכום הדרוש למימון ארוחת חג לאדם אחד. שמתם לב מה עשו כאן? התרומה שלי הופכת מ"טיפה בים" למשהו קונקרטי שעוזר לאדם ספציפי. 13 ש"ח, אני מניח, זה לא הסכום המדוייק הדרוש להאכלת אדם אחד, אבל זה הסכום שהארגון המתרים העריך שהוא מספיק גבוה לעומת התרומה הממוצעת כדי להצדיק את הטריק, אבל גם מספיק נמוך כדי לא להרתיע תורמים. אותו הדבר עם המתרים בדלת שלי פה בקנדה: התרומות המדורגות עם המשמעות המדוייקת של כל תרומה דוחקות בי לתרום יותר משהייתי תורם אם כל מה שהייתי מקבל זה קבלה על סכום התרומה.

כלומר, באסטרטגיה השניה לקחו את המשימה הקולקטיבית הגדולה ו"פירקו" אותה להרבה משימות קטנטנות, כאלו שהופכות כל "קבוצה" שבאה לטפל בהן ל"קבוצה גדולה" - כלומר, משימות שמדרבנות אנשים בודדים לטפל בהן בעצמם, כי הם מסוגלים לעמוד במחיר של אספקת הטובין הציבורי הזה (צמצום העוני, במקרה זה) בעצמם.

אותה הלוגיקה בדיוק קיימת בקהילת הקוד הפתוח. לתכנת מערכת הפעלה מאפס זה מאוד קשה. לפתור באג אחד, לעומת זאת, או להוסיף פיצ'ר אחד, זו משימה שאדם בודד (או קבוצה מאוד קטנה של אנשים) בהחלט מסוגל להתמודד איתה. לכן צורת הארגון המקובלת בקהילה, של רשימת באגים הדורשים תיקון ורשימת פיצ'רים דרושים, כמו גם האינטרס האישי של כל מפתחת להוסיף פיצ'רים שהיא עצמה מעוניינת בהם, מעודדת השתתפות של פרטים בהשגת הטובין הציבורי המורכב של מערכת הפעלה (או דפדפן, או מה שלא יהיה), על ידי פירוק המשימה הגדולה לעשרות ומאות משימות קטנות שכל פרט בקבוצה יכול לתרום תרומה משמעותית לביצוען. כמובן שהעובדה שמדובר כאן בטובין דיגיטלי - כלומר כזה שמחיר יצירת היחידה הראשונה שלו הוא גבוה, אבל יצירת כל יחידה נוספת ממנו הוא, לצורך העניין, אפס - מאפשרת להפוך את התוצר של כל פרט בקבוצה לטובין ציבורי.

אפילו בוויקיפדיה אפשר לראות פרוייקטים שנועדו להשיג מטרה דומה - מתקפות האיכות למיניהן, כמו גם פרוייקט "בית השיטה", כולם נועדו לחלק את המשימה הבלתי נתפסת של "לכתוב אנציקלופדיה" לחתיכות קטנות שקבוצות קטנות של אנשים יכולות לבצע לבדן.

–

אז מה לגבי החברה האזרחית? האם אפשר להפעיל את אותו ההגיון שם? כנראה שכן. בספר של מקינטוש ולזר^[3] הם טוענים שארגוני חברה אזרחית בקנדה מצליחים בעיקר כשהם עוזבים את הנושאים ה"גדולים", ומנסים לטפל במה שהם מכנים "פוליטיקה קטנה". במקום לנסות לפתור את הבעיות הגדולות בין הקבוצות הלשוניות בקוויבק ובשאר קנדה, הם הצליחו בעיקר בבואם לפתור את הבעיות בין הקהילות הלשוניות שבתוך כל פרובינציה. מאמר אחר, שאין לי את מראה המקום שלו כרגע, עוסק בתפיסה של פעילים בהתארגנויות של חברה אזרחית שמה שהם עושים הוא משמעותי כי זה "קרוב לבית" (לעומת הנושאים הגדולים יותר, עליהם הם אינם יכולים להשפיע).

מאמר שאני קורא כעת^[4] על החברה האזרחית ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם מצביע על הבעיה שביצירת חברה אזרחית יש מאין:

Developing civil society depends on the uncoordinated cooperation of many; the question then is how can people be induced to cooperate for long-term, large-scale benefit if it is not in their individual interest? (p. 145)

קל לראות שגם אם המטרה הגדולה הסופית חורגת מהאינטרס האישי של הפעילים השונים בחברה האזרחית הרוסית, ניתן להעלות על הדעת ארגון גג שיעסוק ב"פירוק" המשימה הגדולה של יצירת החברה האזרחית והטלת המשימות הקטנות שתתקבלנה על ארגוני חברה אזרחית שיכולים להתמודד עימן. האם תתכן יצירת "רשימת באגים חברתית" שכזו?

חברות אזרחיות במדינות שונות בעולם יוצרות רשתות ופדרציות ארציות, תת-ארציות ובין-לאומיות כל הזמן. אבל רשתות המידע הללו אינן משמשות לחלוקה של הבעיות, כפי שהן מוגדרות על ידי ארגוני החברה האזרחית, לחתיכות קטנות. במקום זאת, ההתארגנויות של מספר קבוצות חברה אזרחית פועלת על בסיס ההנחה שבעיות גדולות אפשר לפתור רק על ידי יצירת קבוצות גדולות יותר שתפעלנה ביחד למען הפתרון. ההגיון האולסוניאני מראה שההפך הוא הנכון: הדרך הנכונה לפתור בעיות גדולות הוא לפרק אותן לבעיות קטנות, שתפתרנה אחת אחת על ידי קבוצות קטנות ובינוניות.

1. Mancur Olson, The Logic of Collective Action, 1965 [↩]
2. טובין ציבוריים הם אותם טובין שלא ניתן לחלק אותם לחלקים דיסקרטיים או להגביל את השימוש בהם לחלקים מהחברה. אוויר נקי, למשל, הוא טובין ציבורי: ברגע שקבוצה אחת השיגה אוויר נקי, אי אפשר למנוע מכלל הציבור להנות ממנו, גם אם יתר הציבור לא השתתף במאמץ להשיג אותו. [↩]
3. H. Lazar and T. McIntosh, How Canadians Connect, 1999 [↩]
4. Sarah L. Henderson, "Selling Civil Society", Comparative Political Studies 35, 2, March 2002, 139-167 [↩]

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התקשורת שלי היה שהבעיה המרכזית של הטלוויזיה כמדיום חדשותי היא שהטלוויזיה הופכת כל נושא לאישי. אי אפשר להראות בטלוויזיה מושגים מופשטים, אלא רק את התגלמותם בבני אנוש שמסוגלים לדבר, לזוז ולייצג את המושג. בעיתון אפשר לכתוב על "מפלגת העבודה", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות את אהוד ברק שמייצג את המפלגה. בעיתון אפשר לכתוב על "ארצות הברית", בטלוויזיה אפשר רק להראות את בוש. בעיתון אפשר לכתוב על "עוני", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות אנשים עניים.

כשמדובר על פוליטיקה, המשמעות היא פרסונליזציה של הבחירות - קשה קצת להאמין, אבל בארה"ב לא היו עימותים עד שנת 1960. בשנת 1932 רוזוולט היה המועמד הראשון אי פעם לנשיאות שטרח להופיע באופן אישי בועידת המפלגה כדי לקבל המינוי. כשתומאס אדיסון הקליט את שני המועמדים לנשיאות בשנת 1908 ומכר את ההקלטות לציבור הבוחרים, עצם הרעיון שמועמדים למשרת הנשיאות בכלל יפנו ישירות אל הציבור היה חדשני. בישראל, כמובן, הכל התחיל הרבה יותר מאוחר. את הפרסונליזציה של הבחירות נהוג למקם בישראל ב-1992, כשבפעם הראשונה מפלגה בישראל שינתה את שמה הרשמי על פתק ההצבעה כדי שיכלול את שם המועמד שלה לרשות הממשלה: מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. מפלגת העבודה עשתה זאת, בין השאר, כדי לנסות ולהקדים, לפחות בהרגשה, את יישומה של שיטת הבחירות החדשה שהרסה כל חלקה טובה (ולא היו הרבה) בפוליטיקה הישראלית לאורך העשור הבא. הרבה מים עברו בירדן בין ה-ט'(רנספר) של מולדת ועד ל-ל'(יברמן) של ישראל ביתנו: בין הרעיון המופשט ועד לאישיות כמרכז התמונה.

גם כשמדובר על עוני המשמעות היא פרסונליזציה, וכמו שבפוליטיקה הפרסונליזציה הביאה איתה את הקמפיין האישי השלילי, כך גם הפרסונליזציה של העוני מסיחה את דעתנו מהבעיה החברתית המגולמת במילה הזו, לבעיה האישית של הפרטים העניים. שתי דרכי התמודדות יש עם העניים כאנשים עם בעיה פרטית. החיובית יותר היא הנסיון לעזור לאנשים הללו. אחת לכמה זמן יפציע סיפור חדש על מסכי הטלוויזיה, על אם חד הורית שדרה עם שני ילדיה בחדר מדרגות. בעקביות דייקנית, למחרת יספרו לנו במהדורה על כל הטלפונים שזרמו למערכת עם הצעות למגורים, לסיוע כלכלי, לעבודה. כולנו נרגיש טוב - סוג של קתרזיס - ונדע, כאחד, שנפתרה בעיית העוני בישראל. טוב, לא בדיוק, נפתרה בעיה של אשה ענייה אחת. אבל העניים האחרים - ופה זו כבר דרך ההתמודדות השניה - הם עצלנים, בטלנים, אוכלי חינם, שילכו לעבוד. או, במקרה הטוב, הם משוגעים, צריך לאשפז אותם וזהו. כי לכל עני יש סיפור אישי. אין הרבה סיפורים שמתחילים ב"אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה" ונגמרים ב"היום אני חסר בית". בדרך כלל אפשר לזהות בסיפורו האישי של כל עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל האנשים הללו, הם לא עשו זאת. אפשר למצוא הסברים, ואפשר למצוא תירוצים - אפשר להגיד שהם גדלו בסביבה שלא עודדה אותם להישגיות, או שהם למדו בבית ספר שניתב אותם מראש למסלול מקצועי שמנע מהם אפשרות להתקדם בחיים, או שהם נתקלו בגזענות מבנית שדיכאה אותם וסגרה בפניהם מסלולי קידום. זה לא כל כך משנה מה ההסבר.

השאלה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שלכל כך הרבה אנשים "מגיע" להיות עניים? האם אין במספרי העניים בישראל (כמו גם במדינות אחרות במערב) כדי להצביע על כך שישנה בעיה מבנית כלשהי? שהאידאל הקפיטליסטי לפיו מי שאינו מסוגל להמשיך במרוץ לעד צריך ליפול בצד הדרך, הוא לקוי קצת, מבחינה מוסרית? שרעיון הכלכלה החופשית נוצר כדי לשרת את בני האדם (הממשיים, אלו שמופיעים בטלוויזיה) ולא את המושג המופשט של "הכלכלה"?

העוני לא יעלם, לא במחי יד וגם לא אחרי כל תוכניות הרווחה שבעולם. אבל את העוני אפשר להפחית, ואפשר לצמצם את ההשפעה ההרסנית שלו על חיי אדם. את זה אי אפשר לבצע כל עוד העניים הם בעינינו פרטים שיש להם בעיה (שאפשר לפתור באופן פרטני). רק הכרה בעוני כבעייה חברתית שמצריכה הרתמות של כל החברה כדי להביא לתקנה, תוכל להביא לשיפור במצב.

–

ה-Blog Action Day, שחל היום ושבמסגרתו מופיע הפוסט הזה, עוסק בעוני. נראה לי, מעיון באתר שלו, שהם מכוונים יותר לעוני המרוד של מדינות העולם השלישי. גם את העוני הזה מנסים ארגונים מסויימים לפתור בצורה פרטנית. אנשים במערב נקראים "לאמץ" ילד במדינת עולם שלישי על ידי תרומה של דולר ליום. ה"הורים המאמצים" מקבלים תמונה של הילד וספרון עם סיפורו של אותו הילד. לפעמים, אולי, הם מקבלים מכתבי תודה מילדם המאומץ. כל תרומה כזו, כמובן, היא פעולה נאצלת, ובטח שיותר טובה מלא לעשות כלום. אבל גם כאן, כמובן, הפתרון לא יבוא מדולר ליום, גם אם מליוני אנשים יצטרפו ליוזמה. אבל אין לי כל כך מה להגיד על העוני בעולם השלישי. אותי יותר מטרידים האנשים שחיים ברחוב פה בטורונטו, והאנשים בארץ שלא יודעים אם זה לא יהיה גורלם בחודש הבא. אני לא אוהב את הביטוי "עניי עירך קודמים", אבל לפחות במדינה דמוקרטית, שבה יש לנו יכולת (תאורטית) להשפיע על סדר היום הציבורי, עניי מדינתנו קודמים.

רונלד אינגלהארט זיהה בזמנו שינוי בין-דורי, ממתן חשיבות עליונה לנושאים של פרנסה ומשפחה, לנושאים של מימוש ופיתוח עצמי. מי שגדל בחברת שפע נטולת מלחמות ומחסור, אמר אינגלהארט, יגדל לראות את הדברים הללו כמובנים מאליהם. הוא כינה את התפיסה החדשה הזו "פוסט-מטריאליזם". המעניין בשינוי הזה הוא שבעוד שהמטריאליזם הסתדר באופן עצמאי על קו העימות שבין המעמד העליון למעמד התחתון, בפוסט-מטריאליזם אין קו פילוג ברור: חברה שכולה פוסט-מטריאליסטית, על פי אינגלהארט, היא חברה שהגיעה ל"סוף הפוליטיקה".

אני לא חושב שבישראל יש מקום לפוסט-מטריאליזם. במדינה שמעולם הכלכלה לא היוותה בה נושא מרכזי, המטריאליזם אינו האידיאולוגיה המרכזית שיש להחליפה. בישראל מזה עשורים ששתי החלופות העיקריות סובבות סביב נושאי חוץ ובטחון. הדורות שגדלו בימי מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון - הם עיצבו את סדר היום שלנו, בין אם באו משמאל או מימין, סביב הפתרונות הדרושים לבעיות המיליטריסטיות. אבל הדור שהתחיל פחות או יותר אחרי שאני נולדתי, אנשים שעבורם מלחמת לבנון היא משהו שקרה כשהיינו תינוקות, שהדבר הקרוב ביותר למלחמה שהיה לנו בתקופה המעצבת שלנו היה השהות בחדר האטום במלחמת המפרץ - אנחנו יכולים להתחיל את השינוי לכיוון סדר יום חדש. הכיוון שלנו צריך, לפיכך, להיות יצירת אידיאולוגיה פוסט-מיליטריסטית. לא "פציפיסטית", שהיא למיליטריזם בערך כמו שסוציאליזם הוא למטריאליזם, אלא משהו שונה בתכלית, משהו שהבטחון הצבאי של המדינה הוא מובן מאליו עבורו: צריך לשמר אותו, אבל לא צריך לבנות אותו כאילו מאפס. בניה מחדש של מדינת הרווחה, על בסיס עקרונות אזרחיים ליברליים, צריכה להיות הפרוייקט של הפוסט-מיליטריזם. יצירת חברה שבה הפוסט-מטריאליזם יכול להבנות. זו צריכה להיות המשימה של הדור שלנו, כדי שהדור שיגיע לפרקו בישראל בשנות ה-30 של המאה ה-21 יוכל, סוף סוף, להדביק את הדור שחוויות ההתבגרות שלו מרוחות על אינספור הסרטים שמתעדים את שנות ה-60 בעולם המערבי.

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

יש לי הרבה הערכה לוד"ג אחותך (לא סתם אני מנוי על הרסס שלה), אבל יש לי הרגשה שהיא (ורבים אחרים) נפלו פה לאותו פח אליו נופלים רבים אחרי כל ארוע חריג: "צריך לעשות משהו".

דיסקליימר מראש: "כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית". שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם "פימשטיין" לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים - מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון "לעשות משהו", לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג^[1]. באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש"המדינה תעשה משהו" הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל - שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד"ג מצטטת את אסף וול מטמקא: "רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים" — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד"כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת"ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון - יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. "מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון," אמר פעם בנג'מין פרנקלין, "אינו ראוי לאף אחד מהם". מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

1. למעשה, לא כדי למנוע אותו, אלא כדי למנוע את הסתרתו למשך זמן רב כל כך, כאילו זה משנה לילדה כמה זמן היא שוכבת מתה בתוך מזוודה בירקון [↩]

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) - בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים - אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.

טוב, מספיק לדבר על מילה, בואו נדבר על מילים במקום.

הנה תמונת מצב רגעית של הבלוגוספירה הישראלית כפי שהיא משתקפת בפיד המשותפים הקולקטיבי של שרון גפן, על פי שירות wordle. האמת היא שזה נראה לי מאוד מוטה לטובת הפוסט/פוסטים הראשונים בפיד, אם לא מתבסס בלעדית עליהם, אבל זה עדיין מגניב.

–

קיבלתי היום דוא"ל מהמחלקה שדן באיזושהי יוזמה שקשורה לקהילה הגאה. לא, רגע, לא הקהילה הגאה, אלא לקהילות ה-LGBTTIQQ2S Women and Trans. כן, יש שם הרבה אותיות. רבים מכם ודאי מכירים את ההתייחסות ל"להב"ט" (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים). מסתבר שזה כבר לא מכסה. LGBTTIQQ2S (קליט, לא?) מתייחס, בהתאמה, ללסביות, הומואים, בי, טרנסקסואלים (למרות שטרנס מופיע אחר כך שוב בנפרד, אחרי נשים, משום מה), טרנסג'נדרים (מה ההבדל?), אינטרסקס(?), קווירים, "תוהים" (questioning), ומשהו שנקרא "two spirited". אני לא המצאתי אף אחד מהם, מבטיח. ולזה, כאמור, מתווספים "נשים" ו"טרנס" כשתי קטגוריות שאינן כלולות בראשי התיבות.

הרשו לי לשאול, כאדם נאור למדי ולא הומופוב במיוחד: וואט דה פאק?