לא שומעים!

1. לקרוא את המאמרים שאני אמור ללמד בתרגולים שלי שבוע לפני השיעור, לא שעה.
2. לסכם לעצמי כל מאמר או ספר שאני קורא לקורס או לתזה, במקום להניח שאני אזכור את מה שחשוב חרף הסניליות המתקדמת שלי.
3. לבחור לכתוב עבודות על דברים שרלוונטיים לתזה שלי, לא על דברים שכבר כתבתי עליהם עבודה בעבר.
4. להפסיק להשתלט על דיונים בכיתה ולחכות לתורי, בדיוק כמו שאני מקפיד עם הסטודנטים שלי.
5. להפסיק לכתוב פוסטים כאמצעי השהייה יום לפני הדדליין להגשת עבודה.

לרגל סוף הסמסטר העברתי בין הסטודנטים שלי דף משוב לא-פורמלי כדי לקבל הערות והצעות לשיפור.

הרגע עיינתי בהם ברפרוף. אני רוצה לשכב בתנוחה עוברית ולא לקום יותר.

הסטודנטים שלי, הם אנשים רעים.

בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.

יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר - מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם - כמה כיף! - יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.

הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את "הסוף" שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.

לא קל ללמד.

קפיטן עופר כתב בגנות סריקת מאמרים עבור סטודנטים. הכוונה היא לאותו מנהג של מרצים לסרוק את המאמרים הדרושים לקורס ולאפשר גישה אליהם דרך אתר האוניברסיטה, במקום לדרוש מהסטודנטים לכתת את רגליהם לספריה ולמצוא אותם בעצמם. עופר לא יצא כנגד המנהג עצמו, שנועד בסך הכל לסייע לסטודנטים, אלא כנגד ההשלכות השליליות שלו: סטודנטים שגומרים תואר מבלי שביקרו בספריה אפילו פעם אחת.

שרון, בתגובות, מברכת על הדיגיטיזציה של החומר האקדמי ומציינת עד כמה הדבר שיפר את הנגישות של טקסטים אקדמיים לסטודנטים ולחוקרים בכלל. אני מסכים עם שרון בנקודה הזו, אבל אני חושב שהיא לא רלוונטית.

בקורס שאני מתרגל השנה החליט המרצה רגע לפני תחילת השנה לשנות לגמרי את הסילבוס, כדי שרוב חומר הקריאה יהיה זמין אלקטרונית, מעבר לכמה ספרים שהסטודנטים התבקשו לרכוש במלואם. המשמעות של השינוי ברגע האחרון הזה היא שמדי שבוע אני שולח לסטודנטים את רשימת הקריאה לשבוע הבא. הרשימה כוללת לא רק את מראה המקום של המאמרים, אלא גם את הקישור הישיר אליהם. כצפוי, במקרים כאלו, חלק מהקישורים לא עובדים. חלק ממאגרי המידע יוצרים קישור יחודי לכל סשן, ועבור סטודנטים שניגשים למאגר מחוץ לאוניברסיטה, החיבור נעשה עוד יותר מסובך משום שהוא צריך לעבור דרך הפרוקסי של הספריה.

אדם נורמלי (כלומר, אני), כשהיה נתקל בבעיה כזו, פשוט היה נכנס לאתר הספריה ושולף את המאמר בעצמו דרך מאגרי המידע. והנה, בכל זאת, אף לא אחד מהסטודנטים - חבר'ה בשנה השלישית והרביעית לתואר - לא ידע איך לעשות זאת, או לכל הפחות לא טרח לעשות זאת.

דוגמא אחרת: כדי לכתוב את העבודה בקורס, הסטודנטים נדרשים למצוא בעצמם לפחות חמישה מאמרים ושלושה ספרים על הנושא שהם בחרו. לפני מספר ימים סטודנט פנה אלי ואמר שהוא רוצה לכתוב עבודה על הקרבות בבוסניה. אז הוא נכנס לאתר הספריה וחיפש ספרים עם הביטוי "מלחמת בוסניה". הוא לא מצא כלום, אז הוא פנה אלי לעזרה.

אנחנו רגילים לחשוב שבני הנוער של ימינו גדלו עם מקלדת ביד, שגוגל הוא טבע שני עבורם. אנחנו, האוריינים-טכנולוגית באזור גיל ה-30, נוטים לחשוב שמה שבא בקלות לנו קל וחומר בא בקלות להם. המציאות היא הרבה יותר עגומה. כן, הם מסוגלים לכתוב בלוג ולחפש בוויקיפדיה, ואפילו לעשות קאט-אנד-פייסט, אבל אין להם מיומנות חיפוש אלמנטרית. כשהם יוצאים מהעולם הרחב של גוגל שבו כמעט כל מילת חיפוש שיעלו על הדעת תעלה להם משהו רלוונטי, ומגיעים לעולם המוגבל יותר של חיפוש בספריה, הם לא יודעים למצוא מילות חיפוש אפקטיביות כדי להשיג הרבה תוצאות מצד אחד, אבל לצמצם את התוצאות למשהו שאפשר להתמודד איתו מצד שני. כשמדובר בחיפוש שמוגבל רק לכותרת ומילות מפתח שהוגדרו עבור כל ספר, הקושי משמעותי הרבה יותר. גרוע מכך: כשהם כבר מוצאים משהו, הם לא מכירים את השיטות האלמנטריות ביותר כדי למנף את הגילוי הזה לגילויים נוספים, בין אם באמצעות הביבליוגרפיה של הספר/מאמר, ובין אם באמצעות ניצול שיטת מיון הספרים בספריה. ובניגוד למה ששחר כתב בתגובות לעופר, זה לא משהו יחודי לישראל. זה נכון להרבה מקומות.

בתשובה שלי לסטודנט הראיתי לו מה עושים צעד צעד: עושים חיפוש על המילה הכללית ביותר שאפשר להעלות על הדעת - "בוסניה", במקרה הזה. מסתכלים על רשימת הספרים הארוכה שמתקבלת. עכשיו אפשר לזהות דפוסים חוזרים. חלק גדול מהספרים, במקרה הזה, ממויינים בין DR1600 ל-DR1700. לך לספריה ותעמוד מול המדף הזה: כל הספרים שתראה שם עוסקים בבוסניה. עכשיו תעבור על תוכן העניינים של הספרים הללו, ותמצא מה רלוונטי עבורך.

אתם יודעים מה הוא ענה לי? "וואו". אף אחד לא הסביר לו את זה עד היום, בשנתו השלישית באוניברסיטה. וכי למה שיסבירו? כל המרצים בטוחים שה"צעירים האלה" מבינים במחשבים יותר מהם, ולכן לא צריך להסביר להם איך לעשות חיפוש. אבל צריך. ככל שהמרצים מנסים להקל יותר על הסטודנטים, אפילו בדברים אלמנטריים כמו מציאת עותק של מאמר שזמין אלקטרונית, כך הסטודנטים הללו יהיה פחות מוכנים להתמודד עם משימות אקדמיות אמיתיות.

הדיגיטיזציה של טקסטים אקדמיים היא דבר נפלא. העובדה שבין גוגל פרינט לאמאזון אני יכול לקבל הצצה לתוך כמעט כל ספר שאני מחפש מבלי לטרוח ללכת לספריה היא כלי נוח להפליא שחסך לי הרבה טיולים מיותרים לספריה. ובכל זאת, אילולא כמה וכמה טיולים "מיותרים" לספריה, לא הייתי מוצא כמה מהספרים המרכזיים ביותר שהשתמשתי בהם לאורך השנים. אם לא הייתי מעדיף, אחת לכמה זמן, לקחת את הגליון הפיזי של כתב עת שיש בו מאמר חשוב עבורי, במקום פשוט להוריד אותו מהאינטרנט, לא הייתי נתקל בכמה מהמאמרים והרעיונות המעניינים ביותר שקראתי לאורך שנותי באקדמיה. סרנדיפיטי (יש לזה תרגום לעברית?) היא אחת המיומנויות החשובות ביותר לאקדמאי.

לסטודנטים שלי אני אומר שמבחינתי, חלק מהגדרת המשימה שלהם בכל עבודה שהם מקבלים היא ללכת לספריה ולעשות מחקר שם, פיזית. אי אפשר לכתוב עבודה אקדמית טובה בלי לבקר בספריה.

המאמר הראשי בגליון החדש של ה-American Political Science Review (אחד משני כתבי העת החשובים ביותר בתחום - השני הוא ה-American Journal of Political Science) הוא מאת קלוד ברבי ואסטפן קלור, תחת הכותרת "האם מצביעים רגישים לטרור? ממצאים מהאלקטורט הישראלי" (למי שאין גישה דרך אוניברסיטה, אפשר למצוא גרסא מוקדמת יותר של המאמר פה). לא קראתי את המאמר המלא, אבל אם לשפוט על פי התקציר, החוקרים גילו(!) שכשיש פיגוע זמן קצר לפני בחירות, הדבר מחזק את הימין בבחירות. כך, למשל, הם מייחסים את נצחונו של נתניהו ב-96′ לסדרת הפיגועים שקדמו לבחירות.

מישהו נפל מהכיסא?

(דרך כלוב הקופים)

–

ואם אנחנו מדברים על כלוב הקופים, לי זיגלמן מהבלוג המצויין הזה מביא קטעים מתוך כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל על תעשיית המבחנים המיון הסטנדרטיים המדהימה שנוצרה באזור אחד של הודו. בגלל מיעוט המקומות במכונים הטכנולוגיים המובילים וריבוי המתמודדים (בשנה האחרונה 310 אלף בני נוער עברו את מבחני הקבלה, מתוכם התקבלו 8600 בלבד - 2.7 אחוז), נוצרה בעיירה קוטה שברג'אסטן תעשייה במסגרתה עשרות אלפי תלמידים לומדים 9 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך שנתיים - וכל זאת רק כדי להכין אותם לבחינה האחת הזו.

כן. הם לא עושים שום דבר במשך שנתיים שלמות פרט לפתרון בעיות שמופיעות במבחנים הסטנדרטיים לקבלה לאוניברסיטה, כולל ביצוע מבחני דמה כ-20 פעמים לפני שהם מגיעים לדבר האמיתי.

ואחרי כל זה - עדיין 80% מהתלמידים שם לא עוברים את המבחן.

מרתק.

…ואז, לפעמים, אני מגיע לתרגול שאני צריך להעביר ואין לי מושג מה אני אגיד בו, וכשמתחיל השיעור אני מצליח להעלות לדיון כמה שאלות מעניינות ואפילו לעורר את הסטודנטים לדיון מהותי, ואחרי 50 דקות שאנחנו מדברים ודשים במגוון נקודות וממגוון כיוונים אני מגלה שבעצם, למדתי המון בכל השנים האלה שלי באקדמיה.

היום, בשעה 9 בערב, הייתי ממש, אבל ממש, מרוצה מעצמי.

העיתונים המקומיים והארציים פה דיווחו היום בהתרגשות שסטיבן הוקינג שוקל לעבור לעבוד בווטרלו, אונטריו, באחד המכונים הגדולים בעולם לקוסמולוגיה ופיזיקה. זה, אגב, כנראה לא יקרה, אבל לרגע אחד הפטריוטים הקנדים נורא נהנו.

אבל זה בכל זאת סיפור מעניין. השמועות על עזיבתו האפשרית של הוקינג את קיימברידג' ובריטניה באו בעקבות סערה שמתחוללת שם לאחרונה: הצעה לקיצוץ תקציב המדע שם ב-80 מיליון פאונד (על פי פרשנויות מסויימות של התקציב). בואו נחשוב לרגע על המשמעות של הדבר הזה: קיצוץ של 80 מיליון פאונד בתקציב המדע. בעברית: כ-530 מיליון ש"ח. רק הקיצוץ. כל תקציב משרד המדע, התרבות והספורט בישראל עומד בשנת 2008 על כ-730 מיליון ש"ח, והבריטים מדברים על קיצוץ בערך של כמעט כל הסכום הזה. על פי הנאמר בקישור האחרון אפשר לחשב את סך תקציב המדע בבריטניה: (אתם יושבים?) מיליארד שלוש-מאות ושישים מיליון פאונד. קצת יותר מתשעה מליארד שקלים. רק עבור השקעה במדע, בלי "תרבות וספורט" (שעל בסיס ניחוש פראי שלי, תופסים את חלק הארי של תקציב המשרד בארץ). לא הצלחתי למצוא פרטים מדוייקים על התקציב הקנדי, אבל מדברים על תוספת של 850 מיליון דולר בשנים 2009-2010. תוספת, כן? לשם השוואה, כל האוכלוסיה של קנדה זה רק פי ארבע מישראל, פחות או יותר.

אז זהו, אם תהיתם למה סטיבן הוקינג אף פעם לא ישקול, אפילו לרגע אחד, לבוא לעבוד בישראל, זו הסיבה. זו גם, אגב, הסיבה שמדענים רבים כל כך נוטשים את הארץ, מי בשמחה ומי בעצב, והולכים לעבוד במקום שמעדיף להשקיע במדע ולא בעוד זרם של חינוך דתי.

–

אין לי שום דבר להגיד על עסקת השבויים שלא נאמר כבר על ידי יוסי ונדב.

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט "הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני". מה בתוכנית? חינוך "חילוני" (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ"ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב"ע, "ערכים", תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג - צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי "משלב", שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי "להתחבר לשורשים שלהם", כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה"חוכמה" היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת - דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע - אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו - חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה "מעורבת", כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

אני שמח לראות שהדיון שניסיתי לעורר סביב נושאי החינוך (תקציר הפרקים הקודמים) מגיע מעבר למעגל הבלוגרים שאני מכיר (אם כי הייתי שמח אם משהו מזה היה עובר לפסים יותר מעשיים). מודי כתב תגובה לפוסט שלי שקרא לתנועה אזרחית לקידום החינוך בישראל (וגיא ענה לו בדברים שאני מסכים איתם באופן חלקי). אני כל כך לא מסכים עם מה שמודי כתב שחשבתי שזה שווה פוסט נפרד בפני עצמו.

נעבור נקודה נקודה.

חינוך הוא בעייתי בטווח הזמן.

כמו שכתב גיא: תהליכים דורשים זמן. מי שחושב שאין טעם לחשוב על פרקי זמן של עשור ויותר לעולם לא ישיג דבר. למעשה, אחד הדברים שאני מקווה שחינוך טוב יותר לגבי מהות הדמוקרטיה ישיג הוא התובנה הזו בקרב האזרחים שדברים לא משתנים בבת אחת, שדמוקרטיה אמנם פועלת במרווחים של ארבע שנים (או פחות) בין בחירות לבחירות, אבל אין משמעות הדבר שזה טווח הזמן שבו עלינו לחשוב, אלא רק שזה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים לחשוב מחדש, ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. זה גם עונה לתהיה שנדב העלה קודם לגבי האכזבה והיאוש של הדור שאני מקווה שיגדל בארץ אחרי שהם יצביעו בבחירות ולא יקרה שום דבר מדהים מיד.

אחד הדברים שמעודדים חשיבה לטווח קצר, ובהיזון חיובי גם נגרמים על ידי אותה צורת חשיבה, זה שכבר למעלה מעשור ומחצה (מאז ממשלת רבין השניה) לא כיהן אף ראש ממשלה לשתי קדנציות רצופות, פרט לאריאל שרון (שהקדנציה הראשונה שלו הייתה מקוצרת מראש). אחרי חוסר יציבות מתמשך שכזה, אנשים מתחילים לחשוב שכך מן הראוי שיהיה, שככה זה בדמוקרטיה. הם שוכחים שבמדינות נורמליות, אותה מפלגה (אם לא אותו אדם) עומדת בראשות הממשלה במשך 8, 12, לפעמים 16 שנים. אצלנו זה לא קרה מאז נפילת שלטון הליכוד ב-92′ (וגם אז היה מדובר בחלק מהזמן בממשלת אחדות). כשמפלגה יכולה להאמין ברצינות שיש סיכוי שהציבור יאפשר לה להמשיך לשלוט עוד קדנציה, היא תתכנן לטווח ארוך. כשראשי ממשלה (שלא לדבר על שרים) יכולים להסתכל לא יותר משנתיים שלוש קדימה, אין זה מפתיע שאנחנו מתרגלים לחשוב בטווחי זמן כאלו.

הסיבה העיקרית שתהליכים דורשים זמן, היא שמדינה מודרנית היא גוף גדול מאוד, שהממשלה יכולה להשפיע עליו רק בשוליים. כמו לשנות את כיוונה של מיכלית נפט ענקית, צריך לעשות את זה לאט ובזהירות. במילותיו של אלן קיירנס (עם תרגום תרבותי קל): "עבור מאמן בקבוצת כדורסל, כל מהלך הוא מהלך חדש מאפס. עבור הממשלה, המצב שונה. כל המהלכים הישנים משוחקים על המגרש שוב ושוב ושוב על ידי יחידות של המדינה שממלאות את הוראותיהן של ממשלות שעברו מן העולם לפני שנים. כל ראש ממשלה במדינה מבוססת, אם כן, יושב על גבי פירמידה של מדיניויות מן העבר, שניהולן חסין למדי בפני מעמדו כראש הרשות המבצעת של המדינה המודרנית".

אני מבקש לחזור לחשוב בטווחי זמן ארוכים. אין זה אומר שאפשר להפקיר את ההווה ולהגיד שעוד 15 שנה הכל כבר יסתדר, אבל זה כן אומר שבמקביל לכיבוי השריפות המיידי, אנחנו צריכים לפעול כדי שבעוד 15 שנים כבר לא תפרוצנה שריפות חדשות.

אה, ואני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות.

חינוך הוא גם בעייתי מבחינה אתית. הרעיון הוא ש”אנחנו” לא מצליחים לשכנע את כלל הציבור בהשקפותינו הליברליות, אז בוא נכנס בילדים ונשכנע אותם.

מודי הוא לא הראשון שמבין אותי ככה, אז בהחלט יכול להיות שזו אשמתי, ואני מקווה שכוונותי יובהרו לכשאסיים את הפוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי. בקצרה, אינני מציע השתלטות עויינת. בניגוד לגיא, אני אינני מעריץ את ש"ס על ההצלחה שלהם לשכנע הורים עניים מדי או טפשים מדי לשלוח את ילדיהם לסדנאות הפרופגנדה שלהם וכך לזכות בעוד כמה תומכים. אני מתנגד לתפיסה של מלחמה על דעתם של ילדים באמצעות בורות והסתרה. אני גם מתנגד לתפיסה הקונפליקטואלית הזו, לפיה מערכת החינוך יכולה להתפס כשדה קרב. אני לא מבקש להסתנן, להשתלט או להחדיר בכוח. אני מבקש ללמד את המציאות, לתת לילדים כלים אמיתיים לנתח ולהבין את המקום והתרבות שהם חיים בהם, ומאמין שהם יבחרו נכון. אני לא מאמין שאפשר לכפות דמוקרטיה על ציבור שאינו מעוניין בה - אבל כדי שהציבור יוכל להחליט אם הוא מעוניין בה או לא, הציבור צריך להבין את שיטת הממשל הזו ואת משמעותה והשלכותיה.

חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.

הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו מהי דמוקרטיה, חייבים לעשות את זה על דרך ההדגמה. לדעתי, ההפך הוא הנכון. התנהגות אזרחית במסגרת דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על הבנה מוקדמת של המערכת - כאשר אדם פשוט נזרק אל תוך מערכת דמוקרטית בלי הכנה מוקדמת, התוצאה תהיה, במקרה הטוב, לא מיטבית. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כתפיסה של מדע המדינה כמדע של נהגי מוניות: כל אדם בלי שום ידע או הכנה, לפי תפיסה זו, יכול להבין את המערכת בדיוק כמו מי שלמד אותה. משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה: שם ברור לכולם (חוץ, אולי, מאנשי "השפה כמכלול") שלפני שזורקים מישהו לתוך סביבה מספרית או כתובה, מישהו צריך ללמד אותו לחשב, או לקרוא ולכתוב. התפיסה שאומרת שבתי ספר צריכים להיות, איכשהו, סביבה דמוקרטית כדי ללמד דמוקרטיה, מקבילה בעיני לרעיון שהמטלה הראשונה של ילד בכיתה א' צריכה להיות לכתוב ספר.

לגבי ה"בית הספר לא מכבד", אסתפק בלהגיד שאין שום אמת באמירה הזו. מכיוון שמודי לא טרח לפרט או לבסס, אני לא חושב שיש סיבה שאני אעשה כן.

אי אפשר באותם אמצעים להעביר החלטה אחרת, נניח, חוק שמחייב את חברי הכנסת אכן לבוא לעבודה

פופוליזם.

נראה לי שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות, ומי ששולט בעיתונות הן 19 המשפחות.

וואו, איזה בלאגן. 19 המשפחות שולטות בעיתונות? ואני חשבתי שזה 3-5 משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית. (אגב, שמתם לב באיזו אלגנטיות התחלף המספר 18 ב-19 בשנים האחרונות? איזו משפחה נוספה לרשימה, ואיך זה קרה?)

אין לי שמץ של מושג למה מודי חושב שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות. אני יכול איכשהו להבין טענה שהאוליגרכיה הכלכלית בישראל מכתיבה את מדיניות הממשלה, אבל מה בין זה לעיתונות? במקסימום, העיתונות היא עוד כלי של האוליגרכיה כדי לקדם את האינטרסים שלה. המסקנה של מודי, לעומת זאת, מניחה כיוון הפוך:

כדי להזיז משהו צריך פרופגנדה. צריך שליטה בעיתונות, ולכן עדיף שבמקום שקלינגר יקים  מפלגה, שיקים עיתון.

למה צריך עיתון? מאיפה באה המסקנה הזו? איך בדיוק קלינגר יצליח במשהו עם העיתון שלו, אלא אם במקרה יש לו כל כך הרבה משאבים שהוא יוכל להפוך למשפחה ה-20?

בכלל, החשיבה הנפסדת הזאת, כאילו התקשורת היא חזות הכל, באמת שנמאס לי ממנה. התקשורת היא לא חזות הכלום. איש לא הצליח בשום דבר מהותי על ידי לכידת תשומת הלב של התקשורת. זו האסטרטגיה הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה לקידום פרוייקט אזרחי כלשהו.

השיטה הכי טובה היא הפחדה.

טוב, עם זה אני פשוט לא מסכים. לא, השיטה הכי טובה היא לא הפחדה, אלא שכנוע באמצעות ידע, באמצעות הצגת העובדות לאשורן והסתמכות על ההגיון הישר של אנשים. דמוקרטיה שמתקיימת על יסוד פחד היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה.

קבוצה של תלמידים "דתיים וחילוניים" (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה"ס משום ש"אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. 'האחריות' שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה". מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י"א, אמר כך לכתבת טמקא: "ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל." כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י"א - בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד "הכי גדול היום בעם ישראל" - לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל–

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם "בירת העם היהודי". גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי "התפוגגותה של הישראליות", אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין - אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה"עם" האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה "שייכת" ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה"לגיטימציה" של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז'אן ד'ארק ש"הלכה לצרפת" - כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל"לאום" (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת - הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב "אזרחות" כמו בישראל, כתוב "nationality" (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז - זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization - הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי ("we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals") - ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה"לאום" שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים "מותרים" שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה"רמה הלאומית" (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ"בירת העם היהודי" תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו "מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום" - להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל"יוצאי צבא" (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף - הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא "אפלה" שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא "חיובית", הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

–

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו'), על הספר "אריה בלילות" של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.