לא שומעים!

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל - משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון - סביר להניח שלא - אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין - בעברית! - איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

לתשומת לב הקוראים היושבים בציון: הפוסט שלהלן דן במציאות. ודוק: המציאות, ולא תוכנית מציאות. אני יודע שסתם המציאות כבר לא מעניינת אף אחד בימינו, אבל זה מה יש.

יוסי לוי כותב בגנות החלטת יו"ר ועדת הבחירות, השופט אליעזר ריבלין, לחייב את כלי התקשורת לפרט את חלוקת המנדטים בין המפלגות הערביות (חד"ש, בל"ד, רע"מ-תע"ל, קל"ד, צע"ב, קע"מ, רפ"ז, בר"ז, פל"ש ועוד ראשי תיבות תלת-אותיותיים רנדומליים לחלוטין מבחינתי) ולא סתם לזרוק אותם תחת הכותרת הכללית "המפלגות הערביות". לוי, איש טוב ונפלא שאמר דברים מאוד נחמדים ואדיבים על משמר הכנסת הי"ד (אני באמת מתגעגע, אבל אין זמן), ציין כי אין משמעות אמיתית לפירוט החלוקה הפנימית של קולות המפלגות הערביות, כי כל חלוקה שלא תוצע (3, 3 ,4; 4, 3, 3; 3, 4, 3…) תהיה רנדומלית לחלוטין פשוט משום שכל המפלגות הללו נמצאות בתוך טווח הטעות הסטטיסטית בין כה וכה. אינני מבקש לכפור בטענה של לוי, לא רק משום שהוא אדם כל כך נחמד ואמר עלי דברים שעשו לי נעים בגב, אלא גם משום שהם, כמובן, נכונים, סטטיסטית. יש, אמנם, מידה של התממות בדבריו כאילו הסיבה היחידה שהמפלגות הערביות, ורק הן, מופרדות כך מהעדר היא סטטיסטית בלבד. לא ראיתי שלמישהו מפריע לספר לנו אם לגמלאים יש שני מנדטים או אפס, אם הירוקים עוברים את אחוז החסימה או לא, או אפילו אם יהדות התורה תשיג הפעם חמישה מנדטים או שישה - כולן תנודות עמוק בטווח הטעות הסטטיסטית. מצד שני אין לי ספק שאם הייתי שואל אותו, הוא היה אומר שהוא חושב שזו שרלטנות לפרסם תוצאות סקר שמצביעות על מפלגה כלשהי כעוברת או לא עוברת את אחוז החסימה: הסקרים בצורתם הנוכחית פשוט לא יכולים לענות על השאלה הזו. מבחינה סטטיסטית גרידא, אין שום אפשרות לדעת אם סיכויי הירוקים טובים מסיכויי מפלגת זכויות הגבר. מבחינתנו, כל מי שהסקרים חוזים לו פחות מארבעה אחוזים הצבעה צריך להכנס לערימת "המפלגות האחרות" ולהשאר שם עד שיצבור עוד כמה מצביעים פוטנציאליים.

אבל מה שהייתי רוצה להתמודד איתו היא הטענה של יוסי ש"הסקרים משקפים את המציאות, לא מייצרים אותה".

עם חלקה הראשון של הטענה אין לי בעיה. הסקרים אכן משקפים מציאות. הם משקפים את המציאות שאם אתמול היו נערכות הבחירות, ואף אדם לא היה מחליט להחליט למי להצביע ברגע האחרון, ואנשים לא שיקרו לנו בסקר, אזי חלוקת המנדטים בכנסת הייתה כדלהלן, פלוס מינוס שני מנדטים. שזה בהחלט סוג של מציאות.

אבל האם הסקרים לא מייצרים מציאות? לשם כך עלינו לזנוח לרגע את עולם הסטטיסטיקה, ולחשוב על עולם בני-האדם. לשם מה מתפרסמים סקרים? הציניים בינינו יאמרו שהם מתפרסמים כדי למלא מקום בעיתון ולתת מצע נוח לערימות ליהוגים של פרשנים בשם עצמם, וכך לחסוך את כל הטרחה הזו של להסתובב ולחפש ידיעות לפרסום בעיתון - נו, איך קוראים לזה, עיתונאות. מבט קצת יותר חיובי, עם זאת, יעלה כי הסקרים מתפרסמים משום שהם מהווים מקור מידע על העולם. כמו שאמר יוסי: הם משקפים את המציאות. אבל אנשים לא רוצים סתם ככה לדעת על המציאות. כלומר, חלק מהאנשים כן. חלק מהאנשים רואים בבחירות סוג של מרוץ סוסים ונהנים סתם לצפות בעליות ובירידות של מפלגות שונות. אבל ישנם מצביעים שמסתכלים על הסקרים ומנסים להסיק מהמציאות בעולם שבחוץ לגבי האופן שבו הם עצמם צריכים להתנהג. הסקרים משקפים מציאות שהם אינם יכולים לשנות - איך אנשים אחרים מתכננים להצביע. אבל כל קורא עיתון יכול לחשוב בעצמו איך הוא עצמו יצביע - והמידע שהסקר מספק בהחלט משפיע על אופי ההחלטה הזו. למשל, נניח שאני מתלבט בין שתי מפלגות, כאשר במפלגה א' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 13, ובמפלגה ב' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 6. נניח גם, שהסקר האחרון מנבא למפלגה א' 7 מנדטים, ולמפלגה ב' 5. ההגיון אומר שאני אצביע למפלגה ב', כי יש יותר סיכוי שהקול שלי יכריע ויכניס את המועמד שאני מעוניין בו לכנסת. אותו הגיון יפעל אם מפלגה א' זוכה בסקר ל-13 מנדטים, ומפלגה ב' ל-15: עכשיו אני אעדיף להצביע למפלגה א', כי שם יש יותר סיכוי שללא הקול שלי, המפלגה תזכה רק ב-12 מנדטים, והמועמד שלי לא יכנס לכנסת; המועמד ממפלגה ב', סביר להניח, יכנס גם בלי העזרה שלי.

אז כן, למידע שמספקים הסקרים יש משמעות והוא יכול להשפיע על החלטת ההצבעה של מצביעים מתוחכמים^[1]. איזה מידע נשלל מאיתנו כשהמפלגות הערביות נכללות בחבילה אחת? ראשית, אנחנו לא בהכרח יודעים מה כוללת החבילה הזו. אם חד"ש תעלה לשישה מנדטים בעוד רע"מ-תע"ל תעלם לגמרי (נגיד), אנחנו לא נדע זאת מהסקרים. כן, יכול להיות שהסוקרים ימצאו לנכון ליידע אותנו כשמפלגה אחת בחבילה של המפלגות הערביות תזכה פתאום לתמיכה שמוציאה אותה מתחום הטעות הסטטיסטית, אבל גם יכול להיות שלא. כל עוד הסוקרים מספרים לנו שהם חושבים שהם יודעים כמה מנדטים מקבלות המפלגות הערביות, אבל לא מספרים לנו כמה, בערך, הם חושבים שכל אחת תקבל, אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר על החלוקה הפנימית. למעשה - הסוקרים אפילו לא באמת צריכים לסקור את האוכלוסיה הערבית, הם צריכים רק לדעת שיש כזו, מה גודלה ומה אחוז ההצבעה הרגיל בקרבה, ולתת לנו אותו מספר כל ארבעשלוש שנים. היי, זה אפילו עובד!

מכיוון שכבר הסכמנו שמידע משפיע על אופן הצבעה (עבור מצביע סביר), מספיק להראות שנפגם הידע שלנו לגבי המציאות כדי להסיק שיש בכך כדי להשפיע על הצבעתנו לעומת מצב של ידע מלא.

השאלה שנותרת, אם כן, היא האם מתן מידע שהוא מטבעו לא בהכרח נכון (כי הכל בטווח הטעות הסטטיסטית) זו תוספת מידע או לא. התשובה היא שלא זה המידע שצריך להוסיף. יוסי מודאג מ"בעיות אתיות חמורות גם מבחינה עיתונאית וגם מבחינה סטטיסטית" שיווצרו אם הסוקרים יציגו את הנתונים הסטטיסטיים הגולמיים עבור המפלגות הערביות. אני, לעומת זאת, הייתי מודאג מהבעיה האתית החמורה והמתמשכת שבעצם הצגת המידע שבסקרים כפי שהוא מוצג בישראל. סקרים תמיד מציגים, באותיות קטנות, את גודל המדגם ואת הטעות הסטטיסטית, אבל זה לא מפריע לסוקרים ולפרשנים לדוש עד עפר בכל שינוי של מנדט מסקר אחד לבא אחריו; זה לא מפריע להם לענות לחיוב או לשלילה על שאלות הנוגעות למפלגות שעל גבול אחוז החסימה (כי זה מעניין הרבה אנשים). לכן הפתרון הנכון הוא שסוקרים יקפידו שלא לעסוק כלל במפלגות הקטנות מ-4 מנדטים, עם דגש על המפלגות שלא ברור אם תעבורנה את אחוז החסימה, ושידגישו חזור והדגש בכל הפרסומים של סקריהם ששינויים של מנדט או שניים לכאן או לכאן לעומת סקרים אחרים הם בטווח הטעות הסטטיסטית, ולכן חסרי משמעות ללא מבט על המגמות ארוכות הטווח. הבעיה היא שזוהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. כאשר כל מנדט הוא קריטי, הציבור רוצה לדעת בדיוק כמה מנדטים יש לכל מפלגה, אם היא נחלשה היום או התחזקה, ומה הסיכוי של המפלגה חסרת הסיכוי החביבה עליהם לעבור, סוף סוף, את אחוז החסימה. יצירת מצג השווא כאילו הסוקרים יודעים את התשובה, כאילו הם יכולים להגיד לנו אם למפלגה יש אפס מנדטים או שהיא מתנדנת על אחוז החסימה (בהתאמה: אין טעם לזרוק את הקול; כל קול קריטי!), יוצרת מציאות בכך שהיא גורמת לאנשים להאמין שיש להם מידע שאין להם, ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם.

אז האם הפתרון הוא לאסור פרסום סקרים וזהו? לא, כנראה שלא. אבל לטעון לחפות מוחלטת של הסוקרים מהשפעה בעייתית על תוצאות הבחירות אי אפשר גם. הסקרים, בין אם ירצו ובין אם לא, הם חלק מהמציאות, ולכן הם משפיעים עליה, לטוב ולרע.

1. וגם על החלטת ההצבעה של מצביעים פחות מתוחכמים, למשל כאלו שסתם רוצים להצביע "כמו כולם" [↩]

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים.^[1]

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד - וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

1. אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה. [↩]

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש - אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

–

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?

אז אחרי שאלי ישי "הגה" את הסיסמא המקורית להפליא "כן, אנחנו יכולים", הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה"אנשים הפשוטים" שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי "טיטו הבנאי").

אני חייב לציין שזה נכנס לרשימת ה"באמת, לשם אתה שוקל לחזור?" שלי, מיד מתחת ל"הם הולכים להפוך את ביבי לראש ממשלה. שוב."

טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע"ש צ'ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.

גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.
4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.
5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

אני לא מכיר את פרטי המקרה לאשורם ולכן אין לי הרבה מה לומר על התגובה הזו, אם כי לפחות על פי האמור באתר העוקץ, הטענה בסעיף 4 אינה מוצדקת שכן על פי חוק אי אפשר למנוע מעובדים הנמצאים בסכסוך עבודה להגיע למקום עבודתם ולהפגין. לגבי השאר, אני אשאיר את זה לכם.

נהוג לחשוב על בלוגרים כעל סוג של עיתונאים, ומכאן שכתיבה בלוגרית היא סוג של כתיבה עיתונאית. אני חושב שההשוואה הזאת אינה מתיישבת טוב כל כך עם המציאות: היא מתאימה, אולי, לאיזה חזון שהיה למישהו פעם, של עיתונאות אזרחית, של אנשים פשוטים שמדווחים על ארועים בעת שהם מתרחשים מתוך נקודת המבט שלהם ולא מתוך נקודת מבט של עיתונאי מקצועי - וזה אכן קורא לעיתים, במקרים חריגים - אבל המציאות נתנה לבלוגים צורה אחרת לגמרי.

יכול להיות שזה סתם בגלל מה שאני, או בגלל שאני קורא בלוגים ספציפיים, אבל אני חושב שכתיבה בלוגית איכותית דומה הרבה יותר לכתיבה אקדמית מאשר לכתיבה עיתונאית. שני מאפיינים של כתיבה בלוגית מביאים אותי למסקנה הזו, האחד הוא תוכני והשני הוא סגנוני - אבל דווקא השני, אני חושב, יותר משמעותי פה.

א. לעיתים רחוקות בלוגרים מדווחים על ארועים רק כדי לדווח עליהם (אנחנו לא מדברים על פקאצות, כן?). אם בלוגר מדווח על ארוע, זה משום שהוא מעוניין לתת פרשנות מסויימת, להביע עמדה מסויימת, ובעיקר כדי לשכנע בטיעון מסויים. אפשר להשוות את זה לכתיבה פובליציסטית (ואכן יש הרבה דמיון בין הכתיבה הפובליציסטית לבין הכתיבה הבלוגית), אבל פובליציסטיקה זו לא עיתונאות.

ב. בלוגרים נותנים "מראי מקום". כיצורים חובבי לינקוק, בלוגים נותנים ומקבלים קישורים כל הזמן. בלוגר לעולם לא יתבייש לתת קישור לבלוגר אחר כסימוכין או כדוגמא. במידה רבה בלי לדעת, הבלוגרים העתיקו את מנגנון ה-citation של האקדמיה, והם מרעיפים זה על זה קישורים לרוב. עיתונאים, לעומת זאת (ובמיוחד בישראל), לעולם לא יאזכרו עיתונאי מתחרה שפרסם לראשונה פרט כזה או אחר. הסתכלו על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל: אם יש כבר קישורים בתוך כתבה, הרי שזה רק לכתבות אחרות בתוך אותו אתר. לעולם לא ינתן קישור מ-Yנט למעריב או ממעריב להארץ. הסיבה היא כלכלית: העיתונים נמצאים בתחרות זה עם זה, בעוד שגם הבלוגרים וגם האקדמאים רואים בפעילות שלהם שיתוף פעולה לתועלת כולם.

אולי שינוי המודל שאנחנו משתמשים בו לתיאור בלוגרים מ"עיתונאים" ל"אקדמאים" יעזור לנו להבין את התופעה הזו טוב יותר. אולי זה גם יעזור לנו להבין למה, בכל זאת, עיתונאים רבים מוצאים לנכון לפתוח בלוג בנוסף לעבודתם העיתונאית.

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם^[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" - אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם - קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל^[2]. הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון - הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

–

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

1. שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו [↩]
2. למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה [↩]

כאשר אני מדבר על אהרל'ה ברנע, אני לא מרגיש את עצמי מחוייב לסטנדרטים של אמת שחורגים מהסטנדרטים שלו עצמו. במהדורה של היום (אתמול, נו) ידע כתבנו לענייני סטטיסטיקה ושקרים אחרים לספר שסקר חדש של גאלופ מעניק לאובמה יתרון של שני אחוזים בלבד על מקקיין בבחירות בארה"ב. כבר אמרתי שיתכן שברנע מנפח סיפורים כי משעמם לו, אבל זה כבר קצת מגוחך: הוא התחיל לבדות חדשות. הסקר האחרון של גאלופ מעניק לאובאמה יתרון של 7 אחוזים (51 לעומת 44) - ירידה קלה לעומת הסקר הקודם (53 מול 43), אבל בתחום הסטייה הסטטיסטית. גם לא מדובר פה פשוט בבלבול בין סוקר אחד לאחר. אף גוף חשוב לא פרסם סקר בעת האחרונה שמנבא שני אחוזי הפרש: ARG חוזים חמישה אחוזי הפרש, PEW קצת מתחרפנים עם 14 אחוזי הפרש (52-38), ראסמוסן חמישה אחוזים, הוטליין שמונה אחוזים, דיילי קוס שבעה אחוזים, וזוגבי ארבעה אחוזים. הכי נמוך שמגיעים זה גוף בשם GWU/Battleground, שאין לי מושג מי הם, שחוזים שלושה אחוזי הפרש בלבד.

מבחינת האלקטורים, אגב, לאובאמה יש כרגע רוב רק עם המדינות בהן יש לו רוב משמעותי - כלומר, גם אם כל המדינות שרק "נוטות" לכיוון אובאמה יעברו למקקיין, עדיין המועמד הדמוקרטי ינצח.

סתם, שתדעו.