לא שומעים!

הבטיחו לנו "סנומגדון", ואחד השדרנים ברדיו אפילו דיבר על ה"סנוקליפסה", אבל האמת היא שלפחות באזור שלנו, היה יום אחד סוער בצורה לא חריגה, ושאר הזמן נע בין סתם קר לממש נעים (תמונות אחרי הקפיצה, קליק לגודל מלא).

להמשך קריאה »

מילון אוקספורד לילדים, שמכיל כ-10,000 מילים, מצא לנכון להוציא כמה מילים מיותרות מהמהדורה החדשה. מדובר בעיקר בדברים שילדים לא עשויים להתקל בהם בימינו: בלוטים, תלתנים, ערבות, עורבים, אוכמניתיות (blackberries). אין ברירה: צריך היה לפנות מקום לכמה מילים שאף ילד בן 7 לא יכול להסתדר בלי לבדוק את משמעותן במילון: בלוג, נגן MP3, תא קולי ו - הו, האירוניה - בלקברי.

על הדרך, אגב, הם גם ניקו כמה מונחים אחרים שלא רלוונטיים לחיים המודרניים בעולם המערבי, כמו נזירה, הטבלה, קדוש או תהילים. אני ממליץ לשים את ההגדרה של "צרכנות" על הכריכה.

אחת הרעות החולות של הרב-תרבותיות היא שהיא גורמת לאנשים להרגיש צורך להתנצל על כך שהם הרוב. אין זמן טוב כמו כריסטמס כדי לראות את זה. אנשים רבים - במיוחד נותני שירותים, אבל זה חילחל כבר מעבר - לא יאחלו יותר "מרי כריסטמס", כי זה יוצר את הרושם כאילו הם חוגגים איזה חג נוצרי בטעות. לא, הם יאחלו "הפי הולידייס", שזו אמירה הרבה יותר כללית. מזל שיש חנוכה בערך באותו הזמן, וגם איזה חג מוסלמי (עיד אל משהו, אני לא רב-תרבותי, תעזבו אותי), שלא לדבר על "קוואנזה" שבכלל המציאו כדי שיהיה לאפריקאים משהו לחגוג אם בא להם לזנוח את הדת הלבנה, כך שאפשר להעמיד פנים שכל הקישוטים ברחוב והמסיבות והסיילים והכל זה לא לרגל יום הולדתו של ישו - חס וחלילה! - אלא לרגל "עונת החגים".

למה שאדם יהודי או מוסלמי יעלב מזה שנוצרי מאחל לו בתמימות חג מולד שמח? איזה חלאת אדם צריך להיות כדי שלא לחייך בחזרה ולאחל לאותו אדם חג שמח בחזרה ולהסתפק בכך?

כל העסק מתחיל להיות הרבה יותר בעייתי בגן ילדים. הילדים הרי לא יודעים איזה ממגוון החגים שחוגגים סביבם בבת אחת הוא "שלהם", ואף אחד לא עושה מאמץ עודף להפריד ביניהם. כך, למשל, בגן שלנו זוג הזמרים/ליצנים שבאו למסיבת "החגים" לא רק שרו שיר אחד שבו כל בית הוקדש לחג אחר בעונה עם אפס הבדל בין החגים (כולם חגים שנועדו לחגוג ביחד עם המשפחה ולהביא שמחה ואור!), הם אף הגדילו ושרו שני שירי חנוכה (אחד מהם בעברית!), ובלי שיפריע לאף אחד עברו לשיר שירי סנטה קלאוס. אף ילד בגן הזה, אלא אם סיפרו להם אחרת בבית, לא יודע שסביבון זה לא קשור לכריסטמס, ושסנטה לא אוכל לביבות. מיותר לציין, אגב, שאף אחד מהשירים לא הזכיר איזה ילד אחד שנולד בבית-לחם לפני כאלפיים שנה.

וכדי שלא נחשוב בטעות שיש איזשהו הבדל בין החגים או מנהגיהם, חילקו בגן להורים(!) דפים עם מידע על תקופת החגים והחגים השונים שנחוגים בעת הזו. כך, למשל, נכתב אודות מה שהם מכנים בפשטות "העץ":

כן, עץ החג הוא מסורת בקרב כל התרבויות, ובכולן הוא מסמל בדיוק אותו דבר, ובכלל לא משהו שקשור לתרבות הנוצרית (ולכן זה בסדר שהוצב עץ בכניסה לגן - אם זה היה סמל נוצרי בלבד, חס וחלילה, אסור היה להציב אותו). להגנת הגן נציין שרעיון "שיח החנוכה" הוא לא מקורי שלהם. יהודי צפון אמריקה המציאו את המנהג הזה כדי שלילדים שלהם גם יוכל להיות עץ כמו לחברים שלהם. כך גם נולד המנהג המוזר לתת מתנה בכל יום מימי החנוכה.

(כן, גם עץ חג המולד עצמו הוא לא בדיוק מסורת נוצרית מקדמת דנא, אלא אחד מאותם ערבובים שמתרחשים בהיסטוריה של הדת בין פסטיבל עונתי לבין חג נוצרי שנחוג באותה תקופה. ובכל זאת, המסורת הזו התפתחה בקרב נוצרים, לא בקרב יהודים, מוסלמים או הינדים).

אז חנוכה שמח לכולכם, ואל תשכחו לקשט את שיח החנוכה שלכם, כדי שסנטה יוכל להשאיר לכם סביבונים מתחתיו.

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל - לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

אז אחרי שאלי ישי "הגה" את הסיסמא המקורית להפליא "כן, אנחנו יכולים", הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה"אנשים הפשוטים" שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי "טיטו הבנאי").

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

הערך ששמים עליו הכי הרבה דגש בגני ילדים (פה, לפחות) הוא ה"שרינג", לחלוק עם ילדים אחרים. כשכרמל משחק בגינה למטה, ומתחיל להתבכיין שהוא רוצה צעצוע שילד אחר משחק בו, הוריו של הילד תמיד יפצירו בו לעשות "שרינג" עם כרמל, ואם וכאשר הילד יסכים למסור את הצעצוע לילדנו המתקרצץ, לעד יזכה הילדון במפל של תשבוחות ועידוד מצד ההורים הגאים.

זה הזכיר לי שכבר הרבה זמן אני מתכוון לשנות את שורת הרשיון של הבלוג מ"כל הזכויות שמורות" לרשיון שיתופי, אז הנה עשיתי את זה. אם מישהו מכם השתוקק אי פעם לשכפל את הליהוגים המשמימים שלי למקום אחר למטרות לא מסחריות אבל התבייש לבקש רשות, עכשיו כבר לא צריך. הוספתי גם תנאי של "שיתוף זהה", סתם בשביל הכיף.

אני באמת מסכים עם הסרטון הזה שהקריאטיב קומונס יכול לעשות מהפכה בצורה שאנחנו צורכים ויוצרים תרבות. חבל רק שכל כך מעט אנשים יודעים מה זה בכלל האייקונים המוזרים האלה שמופיעים בתחתיתם של עמודים מסויימים. איך מקדמים את ה-cc בקרב אנשים מעוטי הבנה טכנולוגית?

אתמול הייתי בהרצאה מעניינת של פרופסורית בשם סנדרה בוסריוס, קרימינולוגית באוניברסיטה. היא סיפרה על המחקר שהיא ערכה, אבל מה שהיה הכי מדהים בעיני היא המתודולוגיה שלה, ופחות הממצאים (למרות שגם הם מעניינים). במשך חמש שנים, היא התלוותה לקבוצה של בני מהגרים מוסלמים בגרמניה שהיו חברים בכנופיית סוחרי סמים, וכתבה אתנוגרפיה אודותם.

קצת עצוב לי, מבחינה אקדמית לפחות, שכמי שהספיק להתברגן ולהתמסד הרבה לפני שהגעתי לדוקטורט, סגורה בפני הדרך של מחקר שדה מעמיק ומרגש עד כדי כך. אפילו את הכמה חודשים שאני חושב לבלות בגרמניה כדי להעמיק את ההבנה שלי במה שעשוי להיות מקרה חשוב למחקר המתגבש שלי, אני צריך לשקול בכובד ראש: לעזוב את הבן שלי לכמה חודשים יקרע לי את הלב, ולעזוב את אשתי לבד איתו לתקופה כזו עשוי… ובכן, עדיף לא לחשוב על איך היא תעניש אותי על זה.

סטודנטים אחרים שלומדים איתי, אנשים באמצע שנות ה-20 שלהם שבקושי יש להם בן/בת-זוג קבועים, יכולים לתכנן על שנתיים-שלוש בטיבט או בקניה במסגרת המחקר שלהם. אני? אני כנראה אאלץ להגביל את המקרים שאני חוקר לקנדה וישראל…

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים "אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב" - מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה - זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר - בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.