לא שומעים!

אחרי מאמצים מרובים ודחיית דדליינים אינסופית (אבל עם תרוצים טובים!), הטיוטא הראשונה של הצעת המחקר שלי, שעל הדרך היא גם עבודת סיום של הקורס שהיה לי בסמסטר הקודם, הושלמה ונשלחה למרצה של הקורס. עוד אין לי מנחה לתזה, שזה די אדיוטי, אבל אני מקווה לשכנע את המרצה המועדף עלי לעשות את זה בשבוע הקרוב, אם אני אגייס את החוצפה הדרושה כדי לספר לו שבחצי שנה האחרונה לא עשיתי שום דבר מתוקף תפקידי כעוזר המחקר שלו.

בכל מקרה, להלן הטיוטא. אני מזהיר אתכם שזה משהו די ראשוני, וחסרה כמות אדירה של ספרות שם, תיאורטית ופרקטית, וכל התיאור של ישראל שם הוא די מופלץ, ואין לי ממש מתודולוגיה, אבל חוץ מזה, אתם מוזמנים לספר לי שאני אדיוט ושזה בושה שמישהו שמסוגל לכתוב דבר כזה איום הצליח לסיים תיכון, שלא לדבר על להתקבל לדוקטורט.

לא, באמת, אני רוצה שתגידו לי את זה.

(לא, סתם. אני רוצה שתגידו לי שאני פורץ דרך וגאון, אבל קיוויתי שאולי פסיכולוגיה הפוכה תעבוד פה).

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" - החל מהסכמי אוסלו - או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל - הטעות הייתה מתוכננת.

–

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה - כן, הסכסוך עודנו עימנו - הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

גרסא מוקדמת של הפוסט הזה הייתה אמורה להכתב אתמול, אבל נרדמתי מוקדם. מאז קרו כמה דברים, והפוסט השתנה בהתאם, אבל המסר העקרוני נשאר כשהיה.

אני באמת לא מבין למה מבצע "עופרת יצוקה" עדיין נמשך. אני, בניגוד לרבים וטובים, תמכתי במבצע הזה בתחילת דרכו. ראיתי את התועלת שבו, וחשבתי שהוא נעשה בזמן הנכון ובצורה חכמה. אבל המבצע הזה היה צריך להסתיים לפני חמישה ימים, פחות או יותר. לצה"ל הייתה כמות לא מבוטלת של מזל על עכשיו, בכל הנוגע לצמצום הפגיעה באזרחים, אבל המזל הזה לא ימשך, ועם הכניסה הרגלית לעזה הסיכויים להמשך ההמנעות מקטסטרופה רק קטנים.

אני לא רואה תועלות שניתן להפיק מהמשך המבצע. אין שינוי בשטח שניתן להשיג ושלא הושג במספר ימים הראשונים של הפגזות מהאוויר. הכניסה הרגלית לעזה מתפרשת כאילו ישראל חושבת באמת ובתמים שתצליח לרסק את החמאס בכח צבאי, ולא הוא.

אבל זה יותר גרוע מזה. גם אם נתעלם מהטרגדיה האנושית האדירה שב"פאשלות" דוגמת כפר כנא, המשמעות האופרטיבית של הרג המוני של אזרחים היא הפסקת התמיכה המזערית שאנחנו עוד זוכים לה מהעולם המערבי. אין דבר גרוע יותר שישראל יכולה לעשות עכשיו, מבחינה אסטרטגית^[1] מאשר לסגת בגלל לחץ בינלאומי בעקבות "תאונה" שכזו. המשמעות של כניסה של כוח רגלי לתוך עזה היא אחת: שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה גם אחרי שכל שביב של הסכמה בינלאומית נעלם לחלוטין. שישראל מוכנה להפוך לשרץ מוקצה בקהילה הבינלאומית, ובלבד שתסיים את המבצע כפי שתוכנן - וכיום, ממש לא ברור לי מה המטרות של המבצע, ואם הן מה שאני חושב שהן, אני די בטוח שהן לחלוטין לא ריאליות בלי כמה פשעים נאים נגד האנושות.

כניסת כוחות הקרקע לתוך עזה היא טעות, והיא כמעט בוודאות אסון. הסירוב של ישראל לכל אותם גורמים שהסכימו "להחזיק אותה" היה שגיאה, אבל חוסר הנכונות של ישראל להפסיק את המבצע לפני שיהיה מאוחר עשוי להפוך לקטסטרופה לאומית. חלאס, גמרנו.

1. לא מבחינה מוסרית, מבחינה מוסרית יש הרבה דברים הרבה יותר גרועים שהיא יכולה לעשות. [↩]

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל - משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון - סביר להניח שלא - אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין - בעברית! - איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים.^[1]

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד - וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

1. אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה. [↩]

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל - כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע - אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם - ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם - סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

–

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא - דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

–

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.

חלקכם ודאי שמעו על המיני-סקנדל שארע לאחרונה בבריטניה כאשר אחד מגופי הפיקוח העצמאיים החליט להכניס חלקים מוויקיפדיה לרשימה השחורה שלו וגרם בכך לחסימה של וויקיפדים בריטים מאפשרויות העריכה באתר. (ב"תמונות סוציולוגיות" הצליחו לחרבש את הסיפור בדרכן הצדקנית הרגילה והעלו לי את הנרווים - זה קורה לי שם הרבה לאחרונה).

בכל מקרה, וויקימדיה פרסמו הודעה לעיתונות עם סיכום פרטי הארוע. שני דברים מעניינים עולים מתוך הטקסט הזה:

1. 25 אחוזים מהעריכות בוויקיפדיה בשפה האנגלית מקורן באיים הבריטיים. רבע. וזה על-ידי אוכלוסיה שמונה כחמישית מאוכלוסיית ארה"ב לבדה, שלא לדבר על כלל דוברי האנגלית בעולם. החבר'ה אוהבים לכתוב. אני תוהה כמה מהנתון הזה נובע מעריכות של ערכים על דוקטור הו…

2. התגובה השלישית על הפרסום של וויקימדיה מגיעה מאחד, תושב לונדון בשם אלעד שטרית, שכרגיל בקרב טוקבקיסטים ישראלים, מביא הרבה כבוד לעם שלנו ומוכיח שהוא לא מסוגל לקרוא שלוש מילים באנגלית, אבל בכל זאת יודע שזה הכל בגלל השמאלנים:

I CALL ON UK LABOUR GOVERNMENT TO IMMEDIATELY CEASE ITS TOTALITARIAN CENSORSHIP.

יש כבוד.

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92′ הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר.^[1] המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז,^[2] ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ"דמוקרטיים יותר" בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי "ועדה מסדרת" הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה"ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב"כוורת" ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92′, שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים - הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה.^[3] לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה"דמוקרטיה" התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה - זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר - ורק הבוחר - מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא "קבלני קולות"; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: "הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם." מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של "דמוקרטיה פנים-מפלגתית".

1. האמת היא, כמובן, שהנצחון של העבודה בכלל לא קשור לעבודה, אלא לפיצול בימין, אבל לא משנה. [↩]
2. למעשה, תחילתו בעליית הליכוד לשלטון מיד אחרי שהנהיגו את שיטת השביעיות. המהפך השני מיד אחרי הנהגת הפריימריז בעבודה פשוט "הוכיח" את הקשר. [↩]
3. כמובן שיש כאן מגבלות של גודל, וכל מפלגה שואפת לכסות יותר מאשר ראש סיכה על הרצף בין שמאל לימין, אבל מפלגה שמכסה שטח גדול מדי לעבר הקיצון תתחיל לאבד קולות מהמרכז, הגדול יותר, לטובת מפלגות מתונות יותר. [↩]

אביעד מבקש לבדוק אם ה"אינטר-נט" הזה טוב למשהו חוץ מהחרמת פיצריות שאף-אחד לא מכיר:

בעקבות התקף הלב אמי עוברת להתגורר בעפולה ונאלצת להשכיר את דירתה בנצרת עילית.

4 חדרים, 110 מ"ר, מטופחת, מיזוג מרכזי, לא מרוהטת (יש רק ארונות מטבח), קומה 13 (מתוך 16), יש מעלית, יש גם חנייה, יש דוד חשמלי, יש שירותים כפולים ובמקלחת יש גם מקלחון וגם אמבטיה. המטבח מסודר למדי, הדירה פונה לכיוון צפ' מערב, ממוקמת מול מרכז מסחרי ומול תחנות אוטובוס ובסה"כ - זו באמת אחלה של דירה.

המחיר המבוקש הוא: 2,200 ש"ח ותאריך הכניסה הוא: 1/1/2009.

אנא מכם, עזרו לי למצוא דיירים לדירה של אמי, אחרת לא יהיה לה כסף לדירה בעפולה והיא תיאלץ להמחיז מחדש את עלובי החיים.

ניתן ליצור קשר במייל.

(או בסלולארי: 054-6890996)

תנו לו בראש, הפיצו (והפיצה!) הלאה, ספרו לחבריכם. חנן, אני מצפה לטור בלא רלוונטי עם המלצה "להעביר".

ואם יוצא מזה משהו, תגידו לי, כי זה נורא ישעשע אותי שבלוגר מטורונטו עזר להשכיר דירה של מישהו מרמת-גן בנצרת עילית. גלובליזציה וכאלה.

(הערה: פוסט זה משמש גם כקבוצת ביקורת עבור מחקר פורץ דרך על הבלוגוספירה הישראלית בפרט ופיצות בכלל)

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון - פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי - אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה^[1]. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

1. להבדיל מחנן - במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו. [↩]