לא שומעים!

מגזין פירמה של גלובס מחמם את הפיצה העבשה שהוא סיפור פיצה שרגא. אני בטוח שלכולכם נמאס מכן פיצה לא פיצה, אבל רציתי לעסוק במשהו מתוך הכתבה שקצת הקפיץ אותי.

"הקריאה הכוחנית הזו לעונש יוצרת מצב שבעצם הגולשים שמים את עצמם בעמדת השופט ובלי לשמוע את הנסיבות קובעים פסק דין במעמד צד אחד. זה ההבדל בין האינטרנט לבין מערכת המשפט - באינטרנט לכל אחד יש את הכוח לחרוץ את הדין כראות עיניו", מסביר עו"ד שחר סרור.

בואו נחזור לרגע על פרטי הארוע: מוכר בפיצריה התנהג, לכאורה, בצורה מכוערת כלפי לקוח אוטיסט. אמו של האוטיסט סיפרה על כך לכמה חברים שסיפרו לעוד אנשים וכו' וכו'. האנשים ששמעו את הסיפור התעצבנו והחליטו שהם לא מעוניינים לקנות אצל בן-אדם כזה ועודדו אנשים אחרים שהם מכירים לנהוג כמותם.^[1] חרם צרכני פר אקסלנס. לא לקיחת החוק לידיים, לא "פסק דין במעמד צד אחד," אלא פשוט התנהלות סטנדרטית לחלוטין של השוק החופשי. צ'יקי ארד מתח ביקורת על אנשים שהתרעמו על חוסר הנחמדות של הפצאי (מלשון פיצה, לא?): "זכותו של אדם לחיות בבועה, זכותו של מוכר להיות מוזר ותמהוני, לגהק ולהתלבש מוזר. אין עליונות ללקוח על העובד." נכון, זכותו, וזכותו של הלקוח (הפוטנציאלי) לא להיות מרוצה מזה, ולהחרים את המקום ואף להמליץ לחבריו שלא ללכת לשם. למה דומה הדבר? לכך שאדם יתלונן על מנגנון הביקורות באמאזון בגלל ש"זכותו של סופר להיות גרוע, משעמם וטרחני, לכתוב דברים טפשיים ועם שגיאות. אין עליונות לקורא על הכותב." נכון, זכותו. זכותי לא לצרוך את מה שאותו אדם מציע.

אבל לדידו של עו"ד שחר סרור אין דבר כזה שוק: מלוא כל הארץ משפט. מישהו פגע בך? יש רק דרך ראויה אחת לפתור את הבעיה, והיא עוברת בבית המשפט. רק לשופט יש את התבונה והיכולת ובחון את הדברים לאשורם ולהכריע בצורה הנכונה מי לשבט ומי לחסד. אם אני מסרב לקנות אצל בעל עסק כלשהו מכל סיבה שהיא בלי שקיבלתי חותמת כשרות של בית המשפט, אליבא דסרור, אני עושה לו עוולה. הוא צריך לתבוע אותי.

באינטרנט אין "לכל אחד את הכוח לחרוץ את הדין" יותר מאשר בכל מקום אחר. גם לפני האינטרנט אנשים ריכלו סיפורים עברו מפה לאוזן. כן, זה לא היה יעיל עד כדי כך, אבל זה היה. רכילות היא אחד מיסודות השוק החופשי. לדרוש שאנשים יפסיקו לדבר אחד עם השני על בתי עסק שונים - גם באינטרנט - ולהעביר את כל טרוניותיהם דרך מערכת המשפט, זה מתכון בדוק לקריסתם הן של בתי המשפט והן של השוק עצמו.

1. כפי שעולה מהכתבה בגלובס, העניינים קצת חרגו מכך - גידופים, איומים והתעללות של ממש בבעלי הפיצריה. כל אלו, אם בכלל צריך לציין זאת, תופעות מכוערות וגרועות לא פחות מחוסר הסובלנות של אותו שרגא עצמו כלפי הילד האוטיסט. לצורך הדיון, לא אתייחס לתופעות הללו. [↩]

מדי פעם מתקשרים אלינו, או דופקים לנו בדלת, מתרימים של ארגוני צדקה שונים. מאוד לא נעים לי מהם, כי לכולם יש מטרות מאוד נאות, ולא יפה להגיד "לא" במפורש. מצד שני, אין לי כסף גם ככה, והם תמיד מבקשים סכומים "קטנים" כמו 25 דולר, שאני מרגיש רע להוציא אפילו על משהו שאני רוצה, שלא לדבר על משהו שלא מעניין אותי בכלל.

הדרך הטובה ביותר להתחמק מהם, כמובן, זה להסכים עקרונית, ולבקש שישלחו את הפרטים והטפסים בדואר. זו גם, כמובן, הדרך הכי מגעילה להפטר מהם, כי המשמעות עבורם היא שהם הולכים לבזבז עלות של משלוח מכתב אל מישהו שאין לו שום כוונה לתרום.

אני מנחם את עצמי בזה שאני מעולם לא ביקשתי מהם להציק לי, ואין לי דרך למנוע מהם מראש להתקשר אלי (ארגוני צדקה אינם נכללים בהוראות החוק שמחייב חברות טלמרקטינג להמנע מלהתקשר למי שנרשם ברשימה ארצית מיוחדת). אז זו אשמתם.

–

ספיקינג אוף מצבי הפיננסי הקשה, בזמן האחרון אני מקבל הרבה דואר ממס הכנסה. המפליא הוא שהוא מאוד חיובי. אחרי שקיבלנו החזרים של למעלה מ-700 דולר עבור מס הכנסה, היום קיבלתי את הצ'ק השני שלי ממה שמכונה "החזרי מע"מ": משפחות מעוטות הכנסה מקבלות כסף מהמדינה כסוג של החזר על המע"מ שסביר להניח ששילמנו לאורך השנה. נכון לעכשיו אנחנו מקבלים כ-150 דולר ברבעון בהחזרים הללו, אבל סביר להניח שזה יפחת החל משנה הבאה, לאור העליה הקלה בהכנסותינו ב-2008. כיף לקבל כסף מהמדינה, במיוחד כשלא ציפיתי לו.

מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה"ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח"י שקלים, מינוס באב"א בוב"א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.

שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

"יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד… אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה"

כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? "האינטרס העצמי של הבנקים". על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את "האינטרס האישי" כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות "האינטרס של הבנק", ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים - כיום כבר מותר לכנות אותם "חמדנים" ו"רודפי בצע" - שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם^[1].

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל"שחקנים קולקטיביים" היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג'ורג' טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק "משחקים" לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים - וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל"אינטרס של הבנק". הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים - למשל המדינה.

1. למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם [↩]

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התקשורת שלי היה שהבעיה המרכזית של הטלוויזיה כמדיום חדשותי היא שהטלוויזיה הופכת כל נושא לאישי. אי אפשר להראות בטלוויזיה מושגים מופשטים, אלא רק את התגלמותם בבני אנוש שמסוגלים לדבר, לזוז ולייצג את המושג. בעיתון אפשר לכתוב על "מפלגת העבודה", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות את אהוד ברק שמייצג את המפלגה. בעיתון אפשר לכתוב על "ארצות הברית", בטלוויזיה אפשר רק להראות את בוש. בעיתון אפשר לכתוב על "עוני", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות אנשים עניים.

כשמדובר על פוליטיקה, המשמעות היא פרסונליזציה של הבחירות - קשה קצת להאמין, אבל בארה"ב לא היו עימותים עד שנת 1960. בשנת 1932 רוזוולט היה המועמד הראשון אי פעם לנשיאות שטרח להופיע באופן אישי בועידת המפלגה כדי לקבל המינוי. כשתומאס אדיסון הקליט את שני המועמדים לנשיאות בשנת 1908 ומכר את ההקלטות לציבור הבוחרים, עצם הרעיון שמועמדים למשרת הנשיאות בכלל יפנו ישירות אל הציבור היה חדשני. בישראל, כמובן, הכל התחיל הרבה יותר מאוחר. את הפרסונליזציה של הבחירות נהוג למקם בישראל ב-1992, כשבפעם הראשונה מפלגה בישראל שינתה את שמה הרשמי על פתק ההצבעה כדי שיכלול את שם המועמד שלה לרשות הממשלה: מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. מפלגת העבודה עשתה זאת, בין השאר, כדי לנסות ולהקדים, לפחות בהרגשה, את יישומה של שיטת הבחירות החדשה שהרסה כל חלקה טובה (ולא היו הרבה) בפוליטיקה הישראלית לאורך העשור הבא. הרבה מים עברו בירדן בין ה-ט'(רנספר) של מולדת ועד ל-ל'(יברמן) של ישראל ביתנו: בין הרעיון המופשט ועד לאישיות כמרכז התמונה.

גם כשמדובר על עוני המשמעות היא פרסונליזציה, וכמו שבפוליטיקה הפרסונליזציה הביאה איתה את הקמפיין האישי השלילי, כך גם הפרסונליזציה של העוני מסיחה את דעתנו מהבעיה החברתית המגולמת במילה הזו, לבעיה האישית של הפרטים העניים. שתי דרכי התמודדות יש עם העניים כאנשים עם בעיה פרטית. החיובית יותר היא הנסיון לעזור לאנשים הללו. אחת לכמה זמן יפציע סיפור חדש על מסכי הטלוויזיה, על אם חד הורית שדרה עם שני ילדיה בחדר מדרגות. בעקביות דייקנית, למחרת יספרו לנו במהדורה על כל הטלפונים שזרמו למערכת עם הצעות למגורים, לסיוע כלכלי, לעבודה. כולנו נרגיש טוב - סוג של קתרזיס - ונדע, כאחד, שנפתרה בעיית העוני בישראל. טוב, לא בדיוק, נפתרה בעיה של אשה ענייה אחת. אבל העניים האחרים - ופה זו כבר דרך ההתמודדות השניה - הם עצלנים, בטלנים, אוכלי חינם, שילכו לעבוד. או, במקרה הטוב, הם משוגעים, צריך לאשפז אותם וזהו. כי לכל עני יש סיפור אישי. אין הרבה סיפורים שמתחילים ב"אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה" ונגמרים ב"היום אני חסר בית". בדרך כלל אפשר לזהות בסיפורו האישי של כל עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל האנשים הללו, הם לא עשו זאת. אפשר למצוא הסברים, ואפשר למצוא תירוצים - אפשר להגיד שהם גדלו בסביבה שלא עודדה אותם להישגיות, או שהם למדו בבית ספר שניתב אותם מראש למסלול מקצועי שמנע מהם אפשרות להתקדם בחיים, או שהם נתקלו בגזענות מבנית שדיכאה אותם וסגרה בפניהם מסלולי קידום. זה לא כל כך משנה מה ההסבר.

השאלה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שלכל כך הרבה אנשים "מגיע" להיות עניים? האם אין במספרי העניים בישראל (כמו גם במדינות אחרות במערב) כדי להצביע על כך שישנה בעיה מבנית כלשהי? שהאידאל הקפיטליסטי לפיו מי שאינו מסוגל להמשיך במרוץ לעד צריך ליפול בצד הדרך, הוא לקוי קצת, מבחינה מוסרית? שרעיון הכלכלה החופשית נוצר כדי לשרת את בני האדם (הממשיים, אלו שמופיעים בטלוויזיה) ולא את המושג המופשט של "הכלכלה"?

העוני לא יעלם, לא במחי יד וגם לא אחרי כל תוכניות הרווחה שבעולם. אבל את העוני אפשר להפחית, ואפשר לצמצם את ההשפעה ההרסנית שלו על חיי אדם. את זה אי אפשר לבצע כל עוד העניים הם בעינינו פרטים שיש להם בעיה (שאפשר לפתור באופן פרטני). רק הכרה בעוני כבעייה חברתית שמצריכה הרתמות של כל החברה כדי להביא לתקנה, תוכל להביא לשיפור במצב.

–

ה-Blog Action Day, שחל היום ושבמסגרתו מופיע הפוסט הזה, עוסק בעוני. נראה לי, מעיון באתר שלו, שהם מכוונים יותר לעוני המרוד של מדינות העולם השלישי. גם את העוני הזה מנסים ארגונים מסויימים לפתור בצורה פרטנית. אנשים במערב נקראים "לאמץ" ילד במדינת עולם שלישי על ידי תרומה של דולר ליום. ה"הורים המאמצים" מקבלים תמונה של הילד וספרון עם סיפורו של אותו הילד. לפעמים, אולי, הם מקבלים מכתבי תודה מילדם המאומץ. כל תרומה כזו, כמובן, היא פעולה נאצלת, ובטח שיותר טובה מלא לעשות כלום. אבל גם כאן, כמובן, הפתרון לא יבוא מדולר ליום, גם אם מליוני אנשים יצטרפו ליוזמה. אבל אין לי כל כך מה להגיד על העוני בעולם השלישי. אותי יותר מטרידים האנשים שחיים ברחוב פה בטורונטו, והאנשים בארץ שלא יודעים אם זה לא יהיה גורלם בחודש הבא. אני לא אוהב את הביטוי "עניי עירך קודמים", אבל לפחות במדינה דמוקרטית, שבה יש לנו יכולת (תאורטית) להשפיע על סדר היום הציבורי, עניי מדינתנו קודמים.

רונלד אינגלהארט זיהה בזמנו שינוי בין-דורי, ממתן חשיבות עליונה לנושאים של פרנסה ומשפחה, לנושאים של מימוש ופיתוח עצמי. מי שגדל בחברת שפע נטולת מלחמות ומחסור, אמר אינגלהארט, יגדל לראות את הדברים הללו כמובנים מאליהם. הוא כינה את התפיסה החדשה הזו "פוסט-מטריאליזם". המעניין בשינוי הזה הוא שבעוד שהמטריאליזם הסתדר באופן עצמאי על קו העימות שבין המעמד העליון למעמד התחתון, בפוסט-מטריאליזם אין קו פילוג ברור: חברה שכולה פוסט-מטריאליסטית, על פי אינגלהארט, היא חברה שהגיעה ל"סוף הפוליטיקה".

אני לא חושב שבישראל יש מקום לפוסט-מטריאליזם. במדינה שמעולם הכלכלה לא היוותה בה נושא מרכזי, המטריאליזם אינו האידיאולוגיה המרכזית שיש להחליפה. בישראל מזה עשורים ששתי החלופות העיקריות סובבות סביב נושאי חוץ ובטחון. הדורות שגדלו בימי מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון - הם עיצבו את סדר היום שלנו, בין אם באו משמאל או מימין, סביב הפתרונות הדרושים לבעיות המיליטריסטיות. אבל הדור שהתחיל פחות או יותר אחרי שאני נולדתי, אנשים שעבורם מלחמת לבנון היא משהו שקרה כשהיינו תינוקות, שהדבר הקרוב ביותר למלחמה שהיה לנו בתקופה המעצבת שלנו היה השהות בחדר האטום במלחמת המפרץ - אנחנו יכולים להתחיל את השינוי לכיוון סדר יום חדש. הכיוון שלנו צריך, לפיכך, להיות יצירת אידיאולוגיה פוסט-מיליטריסטית. לא "פציפיסטית", שהיא למיליטריזם בערך כמו שסוציאליזם הוא למטריאליזם, אלא משהו שונה בתכלית, משהו שהבטחון הצבאי של המדינה הוא מובן מאליו עבורו: צריך לשמר אותו, אבל לא צריך לבנות אותו כאילו מאפס. בניה מחדש של מדינת הרווחה, על בסיס עקרונות אזרחיים ליברליים, צריכה להיות הפרוייקט של הפוסט-מיליטריזם. יצירת חברה שבה הפוסט-מטריאליזם יכול להבנות. זו צריכה להיות המשימה של הדור שלנו, כדי שהדור שיגיע לפרקו בישראל בשנות ה-30 של המאה ה-21 יוכל, סוף סוף, להדביק את הדור שחוויות ההתבגרות שלו מרוחות על אינספור הסרטים שמתעדים את שנות ה-60 בעולם המערבי.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים - אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" - לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל - היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת^[1], וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

–

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם - ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה [↩]

סיכום נאה ומצחיק של המשבר הפיננסי האמריקאי, בעיניים בריטיות (ומלפני כמה חודשים, כולל כמה נבואות שכבר הספיקו להתגשם).

(דרך כלוב הקופים)

הוול סטריט ג'ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג'ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים^[1]. אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו - קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני "הצבעה" גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי - לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו "הנהלה קפיטליסטית" שמנסה "לסחוט ממני כמה שיותר". האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ - ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו"מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א' של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א' לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה - ניחשתם נכון - ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א';
3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז"מ - וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז"מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת"ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא"ל ל"נציגה" שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ - מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא"ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא"ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ"ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים "בעלי כישורים רבים יותר" (קריא: הפז"מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א', אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.

1. דרך כלוב הקופים [↩]

אתמול הלכתי לבנק כדי להפקיד צ'ק. יתכן שיש דרך להפקיד צ'ק דרך הכספומט, אבל אני טרם גיליתי מהי, וחוץ מזה אין תשלום על הפקדת צ'קים בדלפק (ניה ניה!) ואני עצלן, אז עמדתי לי בתור והמתנתי. מכיוון שהתור היה יחסית ארוך ואני לומד למבחן ההיסטרי שיש לי עוד שבועיים וחצי, שלפתי את חומר הקריאה שלי מהתיק והתחלתי לקרוא. האיש שעמד מאחורי בתור, גבר זקן, התחיל לדבר, כנראה אלי. אני לא זוכר מה הוא אמר, העיר הערה כלשהי על התור בבנק או על מזג האוויר או מה שלא יהיה, אבל לא היה לי ממש אכפת והעדפתי לקרוא את החומר שלי במקום להכנס לשיחה נטולת תוכן עם איזה זקן משועמם. אז ניצלתי את זה שגבי בכל מקרה הופנה אל האיש, והתעלמתי תוך שאני ממשיך לקרוא. האיש ניסה שוב את מזלו, וכשראה שאני לא מגיב, התחיל לתהות מדוע אני לא מגיב:

You no speaka de English?

הוא אמר, והוסיף עוד איזו הערה על ה"זרים" האלו^[1]. מכיוון שגם ההערה הזו לא עזרה לו, הוא המשיך לשער השערות לגבי כישורי האנגלית שלי, עד שמישהו לפני בתור הסתובב ואמר "אתה יודע שזה ממש לא מנומס?" - ברגע הראשון חלפה בראשי האפשרות שהוא מתכוון שזה לא מנומס שאני מתעלם מהזקן, והתכוונתי להתעלם בגסות גם ממנו, אבל אז הוא הוסיף שההערות הגזעניות הללו ממש לא ראויות. מה שמעלה את השאלה - להגיד על מישהו שהוא לא דובר אנגלית, זה גזעני?

בכל מקרה, הזקן מאוד נעלב מההערה של האיש, והתחיל לצעוק עליו שהוא לא יגיד לו מה להגיד ומה לא להגיד, זו מדינה חופשית עם חופש דיבור, וחוץ מזה, הוא לא המלך ארתור(?!) שיגיד לו מה לעשות. בשלב הזה ניגש אל הזקן המאבטח במקום. זו הייתה טעות. מאבטחים פה בטורונטו, כמו בארץ, נוטים להיות מהגרים. קרה המקרה והאנגלית של המאבטח נשמעה בדיוק כמו האנגלית השבורה הבדויה שהזקן ייחס לי. הזקן ניצל את ההזדמנות כדי להסביר למאבטח שהוא לא מבין מה הוא אומר, והוא צריך לדבר אנגלית נורמלית. או אז ניגש אלינו אדם בחליפה, הציג את עצמו כמנהל הסניף, וביקש מהזקן לסור הצידה. הזקן התחיל לטרטר לו במוח על איזו הלוואה שהוא לקח מהבנק בשנות ה-50 או משהו כזה, אבל הם הלכו הצידה וגם ככה לא ממש טרחתי להקשיב - זו, הרי, הייתה כל הפואנטה. לא להקשיב  לזקן הטרחן.

לא הייתי מציין את כל הארוע המטופש הזה אילולא הפרט הבא. כשהגעתי סוף סוף אל הדלפק, ניגשה אל מאחורי הכספרית פקידה בכירה כלשהי והתנצלה בפני על שנאלצתי לסבול את האמירות הגזעניות הללו, ושהם רוצים שלא ארגיש שלא בנוח לבוא לסניף. כפיצוי על הפגיעה בי(?), קיבלתי כרטיס שי ע"ס ארבעה דולר לטים הורטונס, רשת הדונאטס/קפה דלוח הגדולה בקנדה. שזה משעשע להפליא.

בדרך חזרה הביתה קניתי אייס קפה ודונאטס לי ולאשתי, על חשבון הבנק ובאדיבות הזקן הטרחן.

1. ברצינות, עכשיו, אני באמת נראה כמו מישהו שיש לו מבטא כזה? [↩]

הכלכלןעיתונאי המתוסכל כתב אתמול פוסט מעניין על עיתונאות ואמת והמרחק ביניהן. לכו תקראו. נכון מעניין? יופי. לא על זה רציתי לדבר^[1]. מה שרציתי לדבר עליו הוא עניין מס ההכנסה השלילי שמצויין שם לקראת הסוף. מה זו הבדיחה הזו?

מס הכנסה שלילי הוא רעיון שנועד לעודד אנשים לצאת לעבודה על ידי שליפתם מ"מלכודת הרווחה". מלכודת הרווחה היא מצב שבו אדם צריך לבחור בין לשבת בבית ולקבל תשלומי רווחה שהם לא משהו, אבל מצד שני הוא לא צריך לעבוד עבורם, לבין לצאת לעבוד בשביל משכורת מינימום, שהיא אמנם יותר מתשלומי הרווחה, אבל לא הרבה יותר ולכן אפקטיבית הערך של העבודה שלו מבחינתו מאוד נמוך. מס הכנסה שלילי אמור לבטל את האפקט הזה. איך? על ידי כך שאדם שיוצא לעבוד בעבודה עם משכורת מאוד נמוכה מקבל תשלום מהמדינה שהופך את הרווח שלו מהמעבר לעבודה להרבה יותר גדול - כלומר, הוא לא נאלץ לוותר על כל תשלומי הרווחה שלו בגלל שהוא התחיל לעבוד, ולכן יש לו תמריץ גדול יותר לצאת לעבוד. מס ההכנסה השלילי, בתאוריה, הולך ויורד ככל שעולה הכנסתו של האדם, אבל בצורה הדרגתית, כך שבכל נקודת זמן תמיד יהיה כדאי לו לנסות להשיג העלאה, ולא יווצר מצב שכל הכסף שהוא הרוויח מקבלת ההעלאה מתקזז עם הכסף שהוא איבד כתוצאה מאובדן הקצבה.

עכשיו, מה מתוכנן בישראל? שימו לב:

מס הכנסה שלילי הוא תמריץ שמעניקה המדינה כדי לעודד את מי שיוצא לעבוד ובכל זאת זוכה לשכר נמוך. התמריץ מתבטא באמצעות תוספת של עד 400 שקל, שתוזרם לתלוש השכר שלוש פעמים בשנה לפי המפתח שנקבע.

1200 ש"ח בשנה. אפילו לא משכורת 13 עבור מי שמרוויח שכר מינימום. כלומר, לכל הפחות, במינימום, אדם שחי על קצבאות ויוצא לעבוד יפסיד את כל הקצבאות שלו פרט למאה שקלים בחודש, וגם אותם הוא יקבל רק אחת לארבעה חודשים. זה תמריץ? זה אמור להשפיע על מישהו?

תחליטו: או שיש מלכודת רווחה, ואז צריך לטפל בה (מוטב שלא על ידי קיצוץ תשלומי הרווחה לאפס), או שאין מלכודת רווחה, ואז מס ההכנסה השלילי כלל אינו רלוונטי כי לא צריך תמריץ לצאת לעבודה: התמריץ מגולם בפער הקיים בין הקצבאות לבין משכורת המינימום שאפשר להרוויח. אם אין צורך בתמריץ אז חבל על כספי המדינה, וחבל על הלעג לרש לעובדים שיקבלו סכום מגוחך כל כך כ"תמריץ" לצאת לעבוד.

1. אפרופו דברים שלא רציתי לדבר עליהם - לכו גם לקרוא את הטור של יוסי גורביץ על הכל באשה ערווה, ואת הרשומה של נדב על חופשות לידה, שניהם מעניינים ומחכימים כרגיל [↩]