לא שומעים!

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל - משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון - סביר להניח שלא - אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין - בעברית! - איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92′ הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר.^[1] המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז,^[2] ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ"דמוקרטיים יותר" בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי "ועדה מסדרת" הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה"ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב"כוורת" ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92′, שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים - הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה.^[3] לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה"דמוקרטיה" התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה - זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר - ורק הבוחר - מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא "קבלני קולות"; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: "הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם." מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של "דמוקרטיה פנים-מפלגתית".

1. האמת היא, כמובן, שהנצחון של העבודה בכלל לא קשור לעבודה, אלא לפיצול בימין, אבל לא משנה. [↩]
2. למעשה, תחילתו בעליית הליכוד לשלטון מיד אחרי שהנהיגו את שיטת השביעיות. המהפך השני מיד אחרי הנהגת הפריימריז בעבודה פשוט "הוכיח" את הקשר. [↩]
3. כמובן שיש כאן מגבלות של גודל, וכל מפלגה שואפת לכסות יותר מאשר ראש סיכה על הרצף בין שמאל לימין, אבל מפלגה שמכסה שטח גדול מדי לעבר הקיצון תתחיל לאבד קולות מהמרכז, הגדול יותר, לטובת מפלגות מתונות יותר. [↩]

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם^[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" - אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם - קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל^[2]. הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון - הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

–

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

1. שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו [↩]
2. למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה [↩]

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים - אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" - לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל - היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת^[1], וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

–

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם - ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה [↩]

אני אמנם חוסה בצילו של נדב, הנדיב באדם, איש נפלא ואלטרואיסט גדול (למרות שהוא סוציולוג, אבל נסלח לו), אבל אני חושב שאני בכל זאת נכנס לקטגוריה של בלוגים עצמאיים. אז הצגתי את מועמדותי לפרס הבלוגרים העצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. לא שאני חושב שאני אזכה, אבל אני לא יכול להגיד לא לעוד קאונטר שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות כמה אנשים אוהבים אותי.

בכל מקרה, ההצבעה התחילה היום, אז אתם מוזמנים, במילותיו האל מותיות של אריאל שרון, לצאת ולהצביע.

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית^[1], אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו - אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים.^[2]

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון - וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת - עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא - מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

–

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

1. עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם [↩]
2. אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות [↩]

הוול סטריט ג'ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג'ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים^[1]. אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו - קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני "הצבעה" גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי - לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו "הנהלה קפיטליסטית" שמנסה "לסחוט ממני כמה שיותר". האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ - ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו"מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א' של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א' לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה - ניחשתם נכון - ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א';
3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז"מ - וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז"מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת"ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא"ל ל"נציגה" שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ - מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא"ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא"ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ"ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים "בעלי כישורים רבים יותר" (קריא: הפז"מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א', אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.

1. דרך כלוב הקופים [↩]

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה - השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות - פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ - אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם - כולם - איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים - וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

-

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה - פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם - כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים - היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות - יש נשים שאינן אמהיות כלל - וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

אצל הבלונדינית כתבתי שאני לא שותף לציניות הכללית האופפת רבים בתקשורת ובבלוגוספירה לגבי אולמרט ועסקת השבויים. אבל יש משהו שמטריד אותי בבחירה לקבוע שהחטופים הם חללים בישיבת הממשלה במהלכה הוכרע גורל העסקה. בלי להכנס לעובדה שאכן רוב הסיכויים הם שהחיילים מתים, לא ברורה לי התועלת של ההכרזה הזו.

נדמיין לעצמנו לרגע שהחיילים חיים. העסקה התקבלה וכעת עומדת בפני החיזבאללה דילמה מעניינת: הם יכולים להחזיר שני חיילים חיים תמורת חמישה אסירים לבנוניים פלוס כמה גופות, או שהם יכולים לקבל את אותו המחיר בדיוק עבור שתי גופות חיילים. בהנחה שהחבר'ה מצפון הם לא בדיוק אנשים מוסריים במיוחד, וששום אמנה בינלאומית לא מחייבת אותם, ושאין לנו מושג מה שלום החיילים, איזו סיבה הגיונית יש להם שלא להוציא את החיילים להורג ממש עכשיו (ואם אפשר גם להעביר את הגופות איזה טיפול כימי שיזרז את הרקבון כדי שלא ישימו לב), ובכך למנוע יצירת תקדים בעייתי מבחינתם לשוויו של חייל ישראלי חטוף?

מדוע לא הוכנס לעסקה סעיף תנאי שמשנה את המחיר בהתאם למצבם של החיילים? ואם כבר לא הוכנס, למה לעשות לחיזבאללה את החיים קלים יותר ולצאת מתוך ההנחה שהמחיר המוסכם משולם תמורת גופות?