לא שומעים!

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

אז רד פיש נתן לי קרדיט בטור האחרון שלו במסגרת "משטרת הפוטושופ", אבל לא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על האייטם השני בטור הזה. בראש הטור מופיעה תמונה מפוטשפת של ג'ניפר לאב יואיט. כלומר, יואיט לא מפוטשפת שם, רק איזה ידיד נטול פנים שלה. יש הסבר בטור עצמו. מה שמשעשע זה שכשראיתי את התמונה הזו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "וואי, לא זכרתי שג'ניפר לאב יואיט כזו כוסית" - וראה זה פלא, הסיבה שצילום הפפראצי הזה התפרסם ברחבי העולם היא דווקא כי עורכי מגזיני הזבל השונים חשבו שהצילום הזה מוכיח שהיא שמנה.

בואו נסתכל שניה בצילום:

עכשיו, אני רוצה לשאול: מה? זו תמונה של אשה שמנה? יואיט לא הייתה יותר שווה בחיים שלה.

אני מתחיל לחשוד שהחיבה של אנשי אופנה ושאר מובילי דעת דרעק לשלדים מהלכים נובעת מכך שהם כולם נקרופילים.

לקריאה נוספת: נשים שמנות ב"תמונות סוציולוגיות"

טוב, מספיק לדבר על מילה, בואו נדבר על מילים במקום.

הנה תמונת מצב רגעית של הבלוגוספירה הישראלית כפי שהיא משתקפת בפיד המשותפים הקולקטיבי של שרון גפן, על פי שירות wordle. האמת היא שזה נראה לי מאוד מוטה לטובת הפוסט/פוסטים הראשונים בפיד, אם לא מתבסס בלעדית עליהם, אבל זה עדיין מגניב.

–

קיבלתי היום דוא"ל מהמחלקה שדן באיזושהי יוזמה שקשורה לקהילה הגאה. לא, רגע, לא הקהילה הגאה, אלא לקהילות ה-LGBTTIQQ2S Women and Trans. כן, יש שם הרבה אותיות. רבים מכם ודאי מכירים את ההתייחסות ל"להב"ט" (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים). מסתבר שזה כבר לא מכסה. LGBTTIQQ2S (קליט, לא?) מתייחס, בהתאמה, ללסביות, הומואים, בי, טרנסקסואלים (למרות שטרנס מופיע אחר כך שוב בנפרד, אחרי נשים, משום מה), טרנסג'נדרים (מה ההבדל?), אינטרסקס(?), קווירים, "תוהים" (questioning), ומשהו שנקרא "two spirited". אני לא המצאתי אף אחד מהם, מבטיח. ולזה, כאמור, מתווספים "נשים" ו"טרנס" כשתי קטגוריות שאינן כלולות בראשי התיבות.

הרשו לי לשאול, כאדם נאור למדי ולא הומופוב במיוחד: וואט דה פאק?

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה - השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות - פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ - אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם - כולם - איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים - וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

-

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה - פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם - כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים - היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות - יש נשים שאינן אמהיות כלל - וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

אזהרה: הפוסט הזה הולך לעסוק בשני נושאים כל כך לא דומים אחד לשני, שאפשר להאשים אותו בחוסר רגישות קיצוני. אני מבטיח לכם שהסיבה היחידה לכך היא הרצון לחסוך פוסט. זה למען הסביבה. באמת.

אז היום, לרגל היום-שאחרי-בוקסינג-דיי, יצאתי לאזור שבו יושבות מספר חנויות של משחקים כדי לחפש לי גיבור גיטרה III ל-ווי, או, למצער, בקר קלאסי כדי שאני אוכל לשחק משחקים ישנים דרך הקונסולה הוירטואלית. כמובן שבשום מקום לא היה GH3. אבל מה שכן מצאתי הוא את ה-Wii Zapper. למי שלא מכיר, מדובר בחתיכת פלסטיק ששני הבקרים של הווי נכנסים אליה כדי ליצור משהו שנראה בערך אבל בעצם ממש לא כמו רובה. הזאפר המקורי זכור לחלקכם כאותו רובה אור נפלא שבא עם הנינטנדו המקורי, ואיתו שיחקנו את "Duck Hunt" האגדי. הזאפר החדש התחיל את דרכו גם הוא כמשהו שנראה כמו רובה, אבל שוועת הדבילים עלתה השמימה, ונינטנדו, שרוממות הבידור המשפחתי הבלתי מזיק בגרונה, שינתה לו את הצורה.

כדי לתרץ את השינוי הזה, הם הוסיפו משחק לזאפר שמסביר מה זו הצורה הזו: זו קשת מוצלבת (crossbow). המשחק המצורף, אימון הקשמ"צ של לינק (באנגלית זה נשמע יותר טוב), כמקובל בנינטנדו במקרים של משחקים מצורפים, הוא חמוד, כיף, ונטול סיפור לחלוטין: כפי ששמו מרמז, כל מה שיש כאן הוא פשוט אימון קליעה למטרה, שנועד להרגיל אותנו להשתמש בזאפר, על רקע הנופים של הזלדה האחרון.

מה שמבריק בזאפר, כמו גם בקונספט הכללי של הבקר של הנינטנדו, הוא שזו דרך נפלאה להרחיב באופן אינסופי את חווית המשחק (וגם להרוויח לא מעט כסף בדרך), בצורה שהקונסולות האחרות יתקשו יותר לעשות. הראשונים לחשוב על הרעיון היו היוצרים של Guitar Hero שהבינו שלפעמים שווה ליצור בקר מיוחד בשביל המשחק, ולו כדי ליצור חווית משחק יחודית. אבל נינטנדו לקחו את זה למקום רחוק הרבה יותר. כבר היום אפשר למצוא בחנויות המשחקים כמות אדירה של הרחבות לבקר שנועדו לתת חווית משחק ריאליסטית יותר. רובן סתמיות לגמרי - מחבט טניס מפלסטיק עם שקע בשביל הבקר, או הגה כנ"ל - ואלו גם בדרך כלל הרחבות שלא זכו לחותם של נינטנדו עצמה. הזאפר עצמו דורש קצת יותר, ולו משום שהמשחק צריך להיות מותאם עבורו (למשל, הגישה לכפתור ה-A של הבקר לא נוחה עם הזאפר, ולכן פעולות בסיסיות של אישור צריכות להתבצע ע"י ה"הדק" של הזאפר, כלומר כפתור B). הרחבות אחרות שיצאו או שצפויות לצאת, או שעדיין לא צפויות לצאת אבל יצאו ללא ספק, מרחיבות עוד יותר את אפשרויות המשחק. דוגמא בולטת, כמובן, הוא המשטח שבא יחד עם Wii Fit, שמוסיף את הרגליים ואת שיווי המשקל של השחקן לחגיגה שהייתה מוגבלת לידיים עד כה. מה שבאמת מעניין הוא כמה מפתחים חיצוניים יטרחו להמציא לא רק משחק בשביל הווי, אלא גם הרחבת בקר משלהם. מצד אחד, אפשר לדרוש יותר כסף עבור משחק שכולל בקר, מצד שני - זו הרבה יותר טרחה, ויש כאן גם סיכון לא קטן בשביל המפיץ. שלא לדבר עלינו, הצרכנים, שעשויים למצוא את עצמנו עם ערימות של פלסטיק מיותר אחרי שסיימנו את כל המשחקים האלו עם הבקרים המיוחדים שלהם.

היחודיות של הזאפר, עם זאת, הוא שהוא לא באמת מהווה הרחבה - הוא פשוט מנצל את התכונות הקיימות של הבקרים הקיימים בצורה חדשה, והוא נתמך על ידי מספר משחקים.

אבל אני סתם מקשקש הרבה, כל מה שרציתי באמת זה להשוויץ קצת בזאפר שלי.

הנה בני היקר זוכה לחינוך נאות באמצעות סדנת ירי:

והנה עבדכם הנאמן בפוזיצייה קרבית. שימו לב בעיקר לבגדי ההסוואה שמאפשרים לי כמעט להעלם על רקע חדר השינה שלי. תודתי לאשתי היקרה שסיכנה את חייה בעת שכיוונתי ישירות אליה את כלי המשחית:

–

ולמשהו שונה לגמרי:

חלי גולדנברג ציטטה בהרחבה מכתבה בטמקא אודות גבר שאנס עובדת זרה. העניין המרכזי בסיפור, אם זאת, הוא לא האנס ולא האונס, אלא פרקליטו של האנס, אחד חיים רובינשטיין, שטען את הדברים הבאים בבית המשפט, על פי פסק הדין:

"רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה קצר ביותר, מאכזב, מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה".

כן.

אני מצטרף לזעזוע של חלי מהדברים. חלי גם פרסמה דרכים ליצור קשר עם החלאה/אדיוט, למקרה שבא לכם לספר לו מה אתם חושבים על הטיעון המשפטי לו.

במדינת ג'אורג'יה שבארה"ב מתנהל בימינו מהלך נוסף במשפט מטריד במיוחד, שכבר הביא לתיקוני חקיקה במדינה, אבל בעיקר טלטל את חייו של נער אחד. ג'נרלאו ווילסון היה בן 17 כאשר תיעד במצלמתו את חברתו בת ה-15 יורדת לו. המעשה המיני ותיעודו במצלמה שניהם נעשו בהסכמת הנערה. בארה"ב מדי שנה נכנסות להריון כ-8 אחוז מהנערות בגילאי 15-19. ג'אורג'יה נמצאת מעל הממוצע, עם כ-9.5 אחוזים בשנה. יחסי מין בהסכמה בגילאים הללו רחוקים מלהיות דבר נדיר במדינה.

אבל ווילסון תיעד את עצמו, ובכך הפך עצמו לעבריין מין, כזה שמבחינת המדינה צריך להיות רשום במרשם התוקפנים המיניים יחד עם אנסים ופדופילים. כזה שצריך לשבת בכלא 10 שנים. ולא רק המדינה חשבה כך: גם חבר המושבעים פסק לנער השחור תקופת מאסר של עשור שלם. פרקליטתו של הנער, עכשיו כבר גבר צעיר בן 21, פנתה לשופט וביקשה לדחות את פסק הדין כ"אכזרי ובלתי סביר", והשופט במהלך די נדיר הסכים וזרק את החלטת הציבור. במקום זאת הוא קבע לנער עונש של שנת מאסר (אותו כבר ריצה במהלך המשפט שארך שנתיים), וביטול הרישום במרשם עברייני המין.

סוף טוב לסיפור העגום הזה? לא בדיוק. למרות שבמהלך המשפט מדינת ג'אורג'יה הספיקה לבטל את החקיקה לפיה הוגש כתב האישום כנגד ווילסון - אבל לא רטרואקטיבית - היועמ"ש של המדינה החליט לערער על החלטת השופט ולהחזיר את ווילסון למעצר, בפרינציפ, כי לשופט לא הייתה הסמכות, לדעתו, להפחית את העונש שנגזר על הנאשם.

וכן ווילסון חוזר אל תא המעצר עד שבית המשפט יכריע (שוב) במקרה שלו. שנתיים וחצי מחייו של נער ירדו לטמיון בגלל מציצה בגיל 17, בהסכמה. טירוף.