לא שומעים!

מגזין פירמה של גלובס מחמם את הפיצה העבשה שהוא סיפור פיצה שרגא. אני בטוח שלכולכם נמאס מכן פיצה לא פיצה, אבל רציתי לעסוק במשהו מתוך הכתבה שקצת הקפיץ אותי.

"הקריאה הכוחנית הזו לעונש יוצרת מצב שבעצם הגולשים שמים את עצמם בעמדת השופט ובלי לשמוע את הנסיבות קובעים פסק דין במעמד צד אחד. זה ההבדל בין האינטרנט לבין מערכת המשפט - באינטרנט לכל אחד יש את הכוח לחרוץ את הדין כראות עיניו", מסביר עו"ד שחר סרור.

בואו נחזור לרגע על פרטי הארוע: מוכר בפיצריה התנהג, לכאורה, בצורה מכוערת כלפי לקוח אוטיסט. אמו של האוטיסט סיפרה על כך לכמה חברים שסיפרו לעוד אנשים וכו' וכו'. האנשים ששמעו את הסיפור התעצבנו והחליטו שהם לא מעוניינים לקנות אצל בן-אדם כזה ועודדו אנשים אחרים שהם מכירים לנהוג כמותם.^[1] חרם צרכני פר אקסלנס. לא לקיחת החוק לידיים, לא "פסק דין במעמד צד אחד," אלא פשוט התנהלות סטנדרטית לחלוטין של השוק החופשי. צ'יקי ארד מתח ביקורת על אנשים שהתרעמו על חוסר הנחמדות של הפצאי (מלשון פיצה, לא?): "זכותו של אדם לחיות בבועה, זכותו של מוכר להיות מוזר ותמהוני, לגהק ולהתלבש מוזר. אין עליונות ללקוח על העובד." נכון, זכותו, וזכותו של הלקוח (הפוטנציאלי) לא להיות מרוצה מזה, ולהחרים את המקום ואף להמליץ לחבריו שלא ללכת לשם. למה דומה הדבר? לכך שאדם יתלונן על מנגנון הביקורות באמאזון בגלל ש"זכותו של סופר להיות גרוע, משעמם וטרחני, לכתוב דברים טפשיים ועם שגיאות. אין עליונות לקורא על הכותב." נכון, זכותו. זכותי לא לצרוך את מה שאותו אדם מציע.

אבל לדידו של עו"ד שחר סרור אין דבר כזה שוק: מלוא כל הארץ משפט. מישהו פגע בך? יש רק דרך ראויה אחת לפתור את הבעיה, והיא עוברת בבית המשפט. רק לשופט יש את התבונה והיכולת ובחון את הדברים לאשורם ולהכריע בצורה הנכונה מי לשבט ומי לחסד. אם אני מסרב לקנות אצל בעל עסק כלשהו מכל סיבה שהיא בלי שקיבלתי חותמת כשרות של בית המשפט, אליבא דסרור, אני עושה לו עוולה. הוא צריך לתבוע אותי.

באינטרנט אין "לכל אחד את הכוח לחרוץ את הדין" יותר מאשר בכל מקום אחר. גם לפני האינטרנט אנשים ריכלו סיפורים עברו מפה לאוזן. כן, זה לא היה יעיל עד כדי כך, אבל זה היה. רכילות היא אחד מיסודות השוק החופשי. לדרוש שאנשים יפסיקו לדבר אחד עם השני על בתי עסק שונים - גם באינטרנט - ולהעביר את כל טרוניותיהם דרך מערכת המשפט, זה מתכון בדוק לקריסתם הן של בתי המשפט והן של השוק עצמו.

1. כפי שעולה מהכתבה בגלובס, העניינים קצת חרגו מכך - גידופים, איומים והתעללות של ממש בבעלי הפיצריה. כל אלו, אם בכלל צריך לציין זאת, תופעות מכוערות וגרועות לא פחות מחוסר הסובלנות של אותו שרגא עצמו כלפי הילד האוטיסט. לצורך הדיון, לא אתייחס לתופעות הללו. [↩]

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם^[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" - אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם - קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל^[2]. הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון - הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

–

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

1. שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו [↩]
2. למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה [↩]

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

יש לי הרבה הערכה לוד"ג אחותך (לא סתם אני מנוי על הרסס שלה), אבל יש לי הרגשה שהיא (ורבים אחרים) נפלו פה לאותו פח אליו נופלים רבים אחרי כל ארוע חריג: "צריך לעשות משהו".

דיסקליימר מראש: "כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית". שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם "פימשטיין" לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים - מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון "לעשות משהו", לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג^[1]. באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש"המדינה תעשה משהו" הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל - שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד"ג מצטטת את אסף וול מטמקא: "רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים" — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד"כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת"ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון - יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. "מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון," אמר פעם בנג'מין פרנקלין, "אינו ראוי לאף אחד מהם". מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

1. למעשה, לא כדי למנוע אותו, אלא כדי למנוע את הסתרתו למשך זמן רב כל כך, כאילו זה משנה לילדה כמה זמן היא שוכבת מתה בתוך מזוודה בירקון [↩]

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו - וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) - בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים - אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.

עלה בדעתי משהו לגבי פיצ'ר ה-note in reader של גוגל: הוא מאפשר הפרה רבתי של זכויות יוצרים. למעשה, הוא מעודד אותה. נניח שזה לגיטימי לקחת טקסטים שמועברים בסינדיקציה ולהוסיף אותם לרסס משלי, אותו אני חולק עם אנשים אחרים. פה אפשר להגיד שבעצם אני מפיץ הלאה את מה מלכתחילה נועד להפצה. אבל הבוקמרקלט של גוגל רידר מאפשרת לי לעשות הרבה יותר מזה: היא מאפשרת לי להכנס לאתר באינטרנט, כל אתר באינטרנט, לסמן את כל הטקסט או את חלקו, ולהעביר אותו לעמוד אינטרנט משלי - כלומר, לעמוד המשותפים שלי. הפעולה הזו שוללת את זכויות היוצרים מכותבי הטקסט. למשל, אם בלוגר או אתר אינטרנט החליט לחלוק ברסס רק פתיח של טקסט, אני יכול לעקוף את זה ולהעביר את מלוא הטקסט לתוך המשותפים שלי. למעשה, אני מניח שלא יהיה מסובך טכנית ליצור פיד של כל הכתבות, נגיד, בטמקא, שיכלול את מלוא הטקסט ולא רק את הפתיח כפי שקיים כיום, בלי פרסומות ובלי פלאשים[1]. קל וחומר, כמובן, לגבי אתר שאין לו שום פיד, ובכל זאת העתקתי את הטקסט שלו לתוך המשותפים שלי.

אני תוהה באיזה שלב יקום גוף כלשהו ויתבע את גוגל (ואת המשתפים?) על ההפרה רבתי הזו של זכויות יוצרים ברחבי הרשת. למעשה, מדובר פה על המקבילה הטקסטואלית של שיתוף קבצי מדיה.

(דובי, שזה עתה שיתף כתבה שלמה מתוך הלוס אנג'לס טיימס, שבכלל הגיע אליה דרך קישור שהופיע בבלוג שהוא מנוי על הרסס שלו).

[1] כלים כמו feed43 מאפשרים לעשות את זה גם כן, כמובן, אבל הם פחות בולטים ואינטואיטיביים מאשר הגוגל רידר.

במסגרת עבודתי הנוכחית אני קורא ספרות פמיניסטית. הרבה ספרות פמיניסטית. לקרוא ספרות פמיניסטית זה מאוד מדכא, כי אין שני מאמרים שמסכימים על משהו, כולל ההגדרה של פמיניזם, פטריארכליות או אפילו "אישה".

אבל לא על זה רציתי לכתוב. במאמר שאני קורא עכשיו, מאת מישל בודיג, מתוך ה"Blackwell Companion to the Sociology of Families" (2004) היא כותבת כך:

In old English common law, "rule of thumb" meant a man could legally beat his wife with a stick no larger than his thumb.

הטענה הזו נשמעה לי חשודה, בלשון המעטה. לשמחתי, ממש מולי היה מונח הלפטופ שלי, דלוק ומחובר לרשת דרך האוניברסיטה. אז גיגלתי את המונח "כלל אצבע" ונכנסתי לשלוש התוצאות הראשונות. כצפוי, מדובר בפיקציה. לא סתם פיקציה, אלא פיקציה שנחשפה ככזו כבר ב-1994, בספר Who Stole Feminism מאת כריסטינה הוף סומרס. לא מדובר בחוכמה שלאחר מעשה - יש מספיק עמודי אינטרנט ישנים מאוד (כמו זה, משנת 2000) שדנים בסוגיה כבר בגיגול ראשוני כך שגם בשנת 2003 או 2004 ניתן היה בקלות למצוא את האמת. אבל, כמו שטענה סומרס בספר המקורי שלה (שנמצא איפשהו באמצע ערימת הספרים שאני צריך לקרוא על פמיניזם), אנקדוטות כאלו כל כך נעימות לאוזן הפמיניסטית שהן זונחות את הספקנות שכל כך מאפיינת את הקריאה שלהן בכל טקסט אחר, והולכות שבי אחרי טענות חסרות שחר בלי בדיקת עובדות מינימלית.

הוף.

אז בית המשפט המחוזי בת"א פסק שהוצאות על טיפול בילד יוכרו לצרכי מס. כבר נכתב למה הפסיקה הזו רק תגדיל את אי השיוויון, אבל לא פחות חשוב מכך הוא הפן שנדב פרץ ציין: בית המשפט חורג כאן באופן משמעותי מתפקידו, אל מול החלטה ברורה של הכנסת שהתקבלה רק שלושה ימים לפני הקראת פסק הדין. בית המשפט, ככל הנראה, שוכח שתפקידו הוא לפרש את החוק, לא להחליט מה נראה לו היה יכול להיות החוק הטוב ביותר. "לפרש את החוק", כיום ובעשוריים האחרונים, הפך לתירוץ לבית המשפט לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא מצליח להנפיץ איזה פלפול שמסביר איך הדברים בעצם נובעים מתוך החוק הקיים, למרות שברור לכל בר דעת שלא זו הייתה כוונת המחוקק.

מה שמכעיס בכל הסיפור זה שנסיונות של הכנסת לקבוע בצורה ברורה לבית המשפט מה המחוקק התכוון זכו לכינוי "חוק עוקף בג"צ", כאילו בג"צ (ובית המשפט באופן כללי) אינו כפוף לחוק מלכתחילה. בית המשפט מסתמך לעיתים קרובות על הגנת הציבור לאור האמון הרב שהיה נהוג לתת למוסד הזה, בעיקר לעומת חוסר האמון בכנסת. אבל אמון הציבור בבית המשפט הולך ונשחק כבר שנים רבות, וככל שבית המשפט מרהיב עוז ומתעלם מכוונת המחוקק במפגיע, כך תשחק התמיכה הציבורית בו. בית המשפט מנצל את העוצמה הקיימת בידיו כיום בצורה המסכנת את עצם קיומה של העוצמה הזו בעתיד, ובכך הוא מפחית את יכולתו להתמודד עם משברים חשובים יותר, לכשיעלו בהמשך הדרך. זהו קוצר ראיה שיעלה לבית המשפט ולדמוקרטיה הישראלית ביוקר.

הכנסת, בצדק, תדרוש להגביל את כוחו את בית המשפט, ויותר ויותר תעלה על שולחן הכנסת חקיקה שעניינה תיקון פסיקות "עוקפות כנסת" של בתי המשפט. משחק שכזה בין בית המשפט לבין הכנסת לא יכול להגמר בטוב. מוטב לו תנחה נשיאת בית המשפט העליון את השופטים במערכת להגביל את יצירתיותם בבואם לפרש את החוק, ולשקול תמיד כיצד פסיקה היוצאת כנגד החלטת הכנסת תשפיע על יכולת בית המשפט להמשיך ולאחוז בעוצמה בעתיד.

(אגב, מכיוון שמסתבר שאני עוד יותר חדל אישים משחשבתי, מעבר הדירה נדחה עד להודעה חדשה, או עד שאני אמצא שכל. תודה לנדב על הנכונות לסייע, וסליחה על הטרחה שגרמתי.)

1.

יואל ספולסקי כותב על שרות חדש, TripIt.com שמאפשר למשתמש לשלוח אליו את כל האישורים האלקטרוניים של טיסות, מלונות וכיו"ב, והשירות מייצר עבורכם לו"ז מסודר כולל התראות ב-SMS. איכשהו, סוגיית הפרטיות כלל לא עלתה בפוסט הזה. מוזר.

–

2.

וואו.

[gv data="Jd3-eiid-Uw"][/gv]

(דרך)

–

3.

אין קישור, כי זה משהו שקראתי בספר. בקנדה לפני אי אלו לא יותר מדי שנים, מישהו נעצר על נהיגה בשכרות. השוטר שעצר אותו הקריא לו את הזכויות שלו כפי שנדרש בחוק וביצע בדיקת אלכוהול שמצאה אותו הרחק מעל הרמת המותרת. במשפט השופט קיבל את טענת הסניגור שמרשו היה כה שיכור בזמן שהקריאו לו את הזכויות שלו, שאין סיכוי שהוא הבין את מה שנאמר לו, ולכן בדיקת השכרות שבוצעה בו אינה חוקית. במילים אחרות, האיש זוכה מעבירת נהיגה בשכרות בגלל שהוא היה שיכור מדי כשתפסו אותו. מבריק.

–

4.

ללא מילים.

להמשך קריאה »