לא שומעים!

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל - לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

הנה משהו שהרבה זמן יושב לי במאחורה של המוח, ומשהו שקראתי העיר:

אחת הבעיות המרכזיות של מחקר כמותני במדע המדינה הוא שבהכרח, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במדינות כיחידת הניתוח שלנו (להבדיל, למשל, מאנשים), מספר המקרים שנוכל לחקור יהיה קטן. אם אנחנו רוצים לחקור מדינות דמוקרטיות - קטן עוד יותר. ואם יש לנו מגבלות ריאליות של תקציב, המחקר שלנו יתבסס על מחקר של מספר מאוד קטן של מדינות - בין שתיים לחמש, אני חושב, מכסה את רוב המחקר ההשוואתי.

זה, כמובן, לגמרי לגיטימי ומובן. אין לנו באמת ברירה אחרת. אם אנחנו רוצים מחקרים מעמיקים שלא רק מגלחים נתונים סטטיסטיים זמינים לגבי מספר גדול של מדינות, אי אפשר לצפות מהחוקרים לעסוק ביותר מדי מדינות. כשלפחות רבע מהמחקרים ה"השוואתיים" עוסקים במדינה אחת בלבד, 2-5 מדינות כבר נשמע לא רע.

הבעיה, כמו שאני רואה אותה, היא בפרשנות שניתנת למחקרים כאלו, לפעמים על ידי החוקרים עצמם, אבל פעמים רבות על-ידי הקוראים בלבד, אולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לחשוב ככה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לתפיסה שהדפוסים שמתגלים במחקרים הללו מובנים כ"נטייה הסתברותית". כלומר, לדוגמא, אמירות כמו "מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת רב-מפלגתית יטו לעשות כך וכך יותר מאשר מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת דו-מפלגתית". אני בטוח שלסטטיסטיקאים שביניכם אני לא צריך להסביר למה אמירה כזו היא מגוחכת כשהיא מבוססת על מחקר על n קטן, אבל ליתר אנסה להסביר בכל זאת, בסוג של הסבר על דרך השלילה.

בואו נניח שיש לנו מחקר שטוען "מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לעולם לא תבחרנה נשים למשרה האקזקוטיבית העליונה". זה מחקר שקל מאוד להפריך. צריך להגיד רק, נגיד, "תאצ'ר". זהו. המחקר הופרך. עכשיו דמיינו לכם את אותה מסקנה מנוסחת בצורה הסתברותית: "ההסתברות של מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לבחור אשה למשרה האקזקוטיבית העליונה קטנה יותר מזו של מדינות עם מערכת רב-מפלגתית". תתחדשו! יש לכם תאוריה שאי אפשר להפריך. למה? כי עם n קטן כל כך של מדינות, כל הפרש שתצליחו להראות בין מספר המדינות הרב-מפלגתיות שבחרו אישה לראשות הממשלה/נשיאות לבין נספר המדינות הדו-מפלגתיות שעשו כן, יפול בתוך תחום השגיאה הסטטיסטית. אי אפשר להפריך מחקר כזה, כי לא משנה כמה דוגמאות נגד נביא, הטענה ש"זו נטייה הסתברותית" תמנע מאיתנו להגיע להפרכה לוגית של הטענה, מכיוון שבסופו של דבר, המשמעות היא "לפעמים מדינות דמוקרטיות בוחרות נשים לראשות הממשלה", וכל הקשקוש לגבי רב-מפלגתי או דו-מפלגתי לא באמת אומר שום דבר קונקרטי.

אז כשאנחנו יושבים סביב שולחן הסמינר ודנים במחקר מסויים, ומישהו מעלה טענה מהסוג ההסתברותי לגבי מדינות, ואני מציג דוגמת נגד, זה מקפיץ לי את הפיוזים כשהתשובה היא "זה הסתברותי". כדי לטעון טענה הסתברותית אתה צריך לבצע מחקר הסתברותי. מחקר השוואתי, כלומר, עם n קטן מאוד, אינו הסתברותי, ואינו יכול להפיק טענות הסתברותיות. הוא יכול להפיק או הכללות אוניברסליות ("כל המדינות…"), או טענות קונקרטיות לגבי המקרים שנבחנו ("בארה"ב…, ולעומת זאת בגרמניה…"), או שגיאות.

זהו, הורדתי מהלב.

אני יודע שזו דפיקות רצינית שלי, אבל מאוד התלהבתי היום, כשהסתכלתי על התדפיסים שקיבלתי מהאוניברסיטה עבור התואר השני שלי^[1], ושמתי לב שקיבלתי תואר בהצטיינות יתרה.

בסוף התואר הראשון, משום מה, החלטתי שאני רוצה להגיע לטקס חלוקת התארים. זה טקס משעמם, מיותר, ואף אחד לא באמת בא אליו חוץ מאלו שקיבלו תואר בהצטיינות ואז הם צועדים בסך אל הבמה עם הגלימות המעצבנות שלהם ומנופפים למצלמה של אמא עם חיוך מעצבן. כן, אני מקנא, כי אני, כזכור, זונת צומי.

אשתי (חברתי, בזמנו) צחקה עלי כשאמרתי שזה מציק לי, ושאני הולך להתאמץ לקבל את התואר השני בהצטיינות. והנה, קיבלתי בהצטיינות, ואפילו לא הלכתי לטקס החלוקה, כי אני פה בקנדה והטקס מאחורי חומותיה הבצורות של ירושלים הנצורה.

אז אני אחפש את הצומי שלי בקרבכם, קוראי הנאמנים: ספרו לי כמה אני נפלא וחכם, ושוו בנפשכם כמה מעצבן הייתי נראה בגלימה וחיוך אדיוטי.

1. אני צריך להגיש אותם כדי לקבל מלגה שאני לא מעוניין בה, כי היא רק תעלה לי כסף בחישוב הסופי. עזבו, זה מסובך. [↩]

כשאני קורא טוקבקים וסתם כל מיני דברים שנכנסים תחת ההגדרה של "תוכן גולשים", אני חושב לפעמים שיש לנו בעיה עם ההגדרה של "יודעי קרוא וכתוב" - אוריינות. פעם היו שתי קבוצות מובחנות: אוריינים ואנאלפבתים. הראשונים הם המשכילים, האליטה, ואחרונים הם המעמד הנמוך, איכרים וצמיתים למיניהם. אבל בעולם המערבי של ימינו בעצם אין כמעט אנאלפבתים. כולם, כמעט, יודעים לקרוא ולכתוב, לפחות מבחינה טכנית. זה אומר שהקטגוריה של "אוריינים" הפכה לעמוסה מדי והדיכוטומיה הפכה לחסרת תועלת. הגיע הזמן לעשות לה דיסאגרגציה כדי לסמן את הפערים הברורים שקיימים ברמת האוריינות של אנשים שונים.

אז מה יש באמצע בין ה-literate ל-illiterate? יש שם אנשים שיודעים, טכנית, לכתוב ולקרוא, אבל לא מוצאים לנכון להקדיש למשימה את הזמן המינימלי הדרוש לביצועה כראוי. אנשים שרואים בסימני פיסוק סוד מסתורי, ולכן משתמשים בהם באופן רנדומלי, או כאלו שאינם מסוגלים להשתמש בנקודה, סימן קריאה או סימן שאלה ביחיד - תמיד הם באים בשלשות. לפחות. או אנשים שמאמינים שהמילה השימושית ביותר בשפה העברית היא "פחחחחחחח". אלו לא בהכרח אנשים שאינם משכילים. יש, למשל, לא מעט בוגרי משפטים שמעולם לא למדו על פסקאות. כימאים שכל משפט שלהם הוא כמו מולקולה מורכבת יתר על המידה. הסטוריונים שעד שהיגד שלהם מסתיים, תחילתו כבר ראויה להחקר על-ידי עמיתיהם למקצוע.

לא, אין מדובר פה בקבוצת המשכילים כנגד עמי הארצות. ההפרדה על בסיס סוציו-לינגוואלי מצביעה על קבוצה חדשה, שהמייחד אותה הוא חוסר תשומת הלב הראויה לשימוש בשפה הכתובה (או בכלל), יותר מתוך עצלות מאשר מכל סיבה אחרת. לכן, אני מציע להציב בין ה-illiterate ל-literate את ה-aliterate. ובעברית, בין האנאלפבית לאוריין נמצא הבוריין: אדם שמבין את הרעיון הכללי של כתיבה וקריאה, אבל מעדיף להתבוסס בבורותו בכל הנוגע לשימוש נאות בכלי זה שהוקנה לו.

זהו. עכשיו יש לכם מילה. צאו והפיצו אותה, וספרו לבוריינים מי הם ומה הם. ואם אפשר, תגידו להם להפסיק.

מישהו בגוגל רידר שלי המליץ על כתבה בגלובס על גנבים חולערות זייפני קליקים ישראלים. אז אני קורא לי להנאתי (טוב, לעצבנותי) את הכתבה, ומגיע פתאום לכותרת ביניים בכתבה:

שומאן טראנס

ואני חושב לעצמי: מה? אבל כן, זה מה שכתוב שם. טוב, אני בטוח שיש לזה איזו סיבה הגיונית. זה בטח משחק מילים מתוחכם שכזה.

וזה אכן משחק מילים מתוחכם שכזה. סוג של.

בקטע שמתחת לכותרת, יש ראיון (מיוחד!) עם "בכיר ב"גוגל" העולמית, שומאן גוסמאנג'ומבר, העוסק בתחומי הפרסום של "גוגל" ומי שהיה ממקימי "ג'ימייל"". מסתבר שהעורך בגלובס חשב שהשם של מר גוסמאנג'ומבר נורא מצחיק (מה שדי נכון), ושהעיתון שהוא עובד בו דוגל בשימוש בהומור של ילדים בני ארבע (מה שמסתבר שגם נכון). הטראנס, אם היה לכם ספק, הוא רק לצרכי הכותרת. המילה טראנס לא מופיעה בשום מקום במהלך הראיון עם הגוגלר הבכיר. או, במילים אחרות, העורך בגלובס מפגר. לאללה.

נו, אני מניח שהוא יצא בזול. בדה-מרקר היו מתלוננים על זה שהוא לא מספיק תוסס.

(*) אני רוצה להתנצל מראש בפני יניב פוהורילס, שכתב את הכתבה וכנראה לא היה אחראי לכותרת שהוצבה בתוכה על ידי עורך. אני מבטיח להחליף את הכותרת בעלבון אינפנטילי המבוסס על שמו של העורך ברגע שזה יועבר אלי.

די עם זה. זה לא מצחיק. זה אף פעם לא היה מצחיק. למעשה, אפילו כשאמרו את זה ברצינות על קוקה קולה לא הבנתי את הקטע. מספיק ודי.

הביטו בתמונה הבאה:

התחרמנתם?

מה, לא? תסתכלו שוב. תראו, תראו: יש שם ילדות! אחת מהן, שם בצד שמאל, ממש מסתכלת ישירות אל המצלמה. היא ממש מתגרה בצופה! כל התמונה הזו מלאה בערוות, אתם לא רואים?!

מה, לא?

לא, כי פשוט החבר'ה ב"קול העיר בני ברק" חשבו שהתמונה הזו כל כך מגרה עד כי מן הראוי לצנזר אותה קצת תוך שימוש יצירתי בפוטושופ.

(תודה מקרב לב לחבר'ה הנפלאים והפעלתנים בפורום חדרי חרדים, שעלו על הסיפור ופיצחו אותו^[1], ותודה לישי, שהמליץ על זה בגוגל רידר)

–

נ.ב., קרוב היום שבו אני פשוט אאחד את קטגוריית "דת" עם קטגוריית "דברים אדיוטיים".

1. מספיק לכם? [↩]

הוול סטריט ג'ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג'ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים^[1]. אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו - קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני "הצבעה" גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי - לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו "הנהלה קפיטליסטית" שמנסה "לסחוט ממני כמה שיותר". האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ - ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו"מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א' של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א' לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה - ניחשתם נכון - ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א';
3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז"מ - וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז"מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת"ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא"ל ל"נציגה" שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ - מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא"ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא"ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ"ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים "בעלי כישורים רבים יותר" (קריא: הפז"מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א', אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.

1. דרך כלוב הקופים [↩]

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט "הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני". מה בתוכנית? חינוך "חילוני" (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ"ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב"ע, "ערכים", תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג - צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי "משלב", שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי "להתחבר לשורשים שלהם", כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה"חוכמה" היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת - דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע - אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו - חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה "מעורבת", כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

סגן ראש העיר של אור יהודה, איש ש"ס, כמובן, ארגן איסוף של ספרי הברית החדשה שחולקו לתושבים ואז שרף אותם בהילולה גדולה (דרך). איש לא יכול להיות מופתע מכך שמעשה כזה נעשה על-ידי איש ש"ס, אבל מה שמעצבן יותר מכל הוא סוג התרעומת שעולה. לא מפריע לאנשים שחופש הדיבור של אנשים שאינם יהודים פשוט אינה קיימת בעיני תושבים ונבחרי ציבור רבים. מפריעה להם הסימבוליקה:

ד"ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, שמע על מדורת הספרים והסכים כי מדובר במעשה בעל אסוציאציות שלילות מתקופת השואה. "מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להיפטר מהספרות הזו, אבל הבעיה המרכזית היא הפעילות המסיונרית עצמה", הוא טוען. "אנחנו חייבים לכבד את כתבי הקודש של הנצרות ושל האיסלם, אבל אסור לנו לאפשר פעילות מסיונרית בקרב בני הנוער שלנו בארץ".

(אסף ברטוב העיר על כך, ובצדק, שהיינה אמר את שאמר על שריפת ספרים "קצת" לפני שהיטלר נשם את נשמתו הראשונה).

כלומר, הבעיה היא שהאופן שבו בוצע המעשה "מזכיר משטרים חשוכים" (שם קוד לנאצים. לא היו משטרים חשוכים אחרים בהיסטוריה שלומד עם ישראל). לשם השוואה, אם, למשל, תחליט ישראל לכפות על פלסטינים לכרות בור גדול ולעמוד על גדותיו, ואז יירו בהם חיילי צה"ל - יהיה בכך משום פסול, כי זה מה שהנאצים עשו. אם, לעומת זאת, נעלה אותם על מטוסים ונזרוק אותם בלי מצנח מגובה 30,000 רגל, זה בסדר, כי את זה אף נאצי לא עשה.

הבעיה אינה בהשמדת הספרים, אתם מבינים, אלא בשריפתם. אם סגן ראש עיריית אור יהודה היה מביא מגרסה ענקית למרכז העיר וזורק פנימה את הספרים, איש לא היה מתלונן. קצת מזכיר את זה שלקח השואה של רבים וטובים הוא שאסור שיהודים יהרגו בגלל זהותם היהודית, ולא, נגיד, שהרג מאסיבי על רקע אתני/לאומי/דתי הוא רע באופן כללי.

אזרחי מדינת ישראל היקרים, ובמיוחד ד"ר אפרים זורוף הנכבד, אם אתם מתנגדים לרעיון, הדרך להלחם בו היא באמצעות רעיונות אחרים ומשכנעים יותר, לא באמצעות העלמתו, השמדתו או האיסור עליו בחוק. אם הנוער העדין שלכם אינו מסוגל להתמודד עם שכנועי הברית החדשה (ספר משמים למדי, יש להודות), אין זאת אלא הוכחה לכך שאותם "תושבים עם ערכים ואוריינטציה לדת היהודית ולמסורת" אינם אלא כלים ריקים ונבובים שאינם יודעים דבר, לא כל שכן דבר אודות אותה דת ומסורת אליה יש להם "אוריינטציה". ואם אחרי שנים של טחינת "ערכים יהודיים" במערכת החינוך עדיין צריך "לתדרך" את התושבים "להוקיע ולסלק מקרבם את המטיפים להמרת דת" כי הם אינם מסוגלים פשוט להתמודד עם טיעוניהם החלקלקים, אז אולי, רק אולי, הבעיה היא אצלכם?

פעילות מסיונרית צריכה להיות חוקית בדיוק כפי שפעילות להחזרה בתשובה צריכה להיות חוקית, ובדיוק כפי שפעילות להחזרה בשאלה (או אפילו סתם סיוע לחוזרים בשאלה) צריכה להיות חוקית. מה שצריך להיות לא חוקי הוא הפרעה לפעילויות הללו באמצעות הטרדות, איומים ותקיפה, בין אם ישירות ובין אם של גורמים מסחריים שנשכרו על-ידי אותם פעילים (דוורים שמחלקים דברי דואר של פעילים כאלו, או תחנות רדיו שמשדרות תשדירים שלהם, סתם שתי דוגמאות בכלל לא היפותטיות). מה שצריך להיות לא חוקי הוא מסעות הסתה בחסות סגן ראש העיר שמעודדים את התושבים "להוקיע" את מי שבסך הכל מנסה לשכנע אותם לחשוב בצורה שונה באמצעים לגיטימיים, והשמדה של ספרים ש–כן, כמו שאמר היינה–אינה אלא הכשרת לבבות לקראת השמדה של אנשים בשר ודם.