לא שומעים!

מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה"ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח"י שקלים, מינוס באב"א בוב"א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.

שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.

מסתבר שלמרות כל מה שהמערכת הפוליטית עברה, ראשיה עדיין מדברים על שינוי שיטת הבחירות. אין לי כוח להסביר שוב למה שיטה נשיאותית לא תתאים לישראל (או לכמעט כל מקום אחר: שיטות נשיאותיות נוטות לא להצליח פרט למקרה האמריקאי). לשמחתי, טמקא מפרטים גם לגבי הרפורמות ששוקלים ראשי קדימה בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, אז אני יכול להסביר למה הרפורמות הללו הן ברובן רעיון רע.

1. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוזים בשלב ראשון, ואחר כך לחמישה אחוזים. זאת, כדי לאפשר יציבות שלטונית ואת חיזוקן של המפלגות הגדולות.

אם נתבסס על תוצאות בחירות 2006, המפלגות היחידות שהיו עפות עם אחוז חסימה של שלושה אחוזים היו הערביות (רע"ם גבולית עם בדיוק 3 אחוזי הצבעה). סף של חמישה אחוזים היה מעיף גם את מרצ ואת יהדות התורה, ומשאיר אותנו עם שבע מפלגות. לא בדיוק כנסת מלוכדת, מצד אחד, ומצד שני כנסת שלא מייצגת שתי קבוצות חשובות באוכלוסיה (בהנחה שהערביות לא תתלכדנה למפלגה אחת) - דבר שעלול להביא למשבר לגיטימציה משמעותי.

2. הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצבעה קונסטרוקטיבית, מ-61 לרוב שנע בין שבעים לשמונים חברי כנסת.

חוצפה שאין כדוגמתה. מילא ממשלה שמכהנת בלי שיש לה רוב כל עוד אין רוב לאף חלופה אחרת - את זה אפשר להצדיק ברצון ליציבות שלטונית. אבל איך בדיוק מצדיקים ממשלה שמכהנת למרות שרוב בכנסת מעוניין להחליפה בממשלה אחרת? זה פשוט בלתי נתפס עבורי. יתר על כן, התיקון הזה לא ישרת את היציבות השלטונית, אלא להפך: במקום לאפשר החלפת הממשלה כאשר מתגבש רוב חלופי בכנסת, הכנסת תאלץ לפזר את עצמה (דבר שעדיין תוכל לעשות עם רוב רגיל) וללכת לבחירות מיותרות בעליל.

3. לאחר הבחירות, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת יהיה זה שירכיב אוטומטית את הממשלה.

מקרה היפותטי שהיה באמת באיטליה: המפלגה הגדולה ביותר היא הקומוניסטית, עם כרבע מהמושבים בפרלמנט, אבל אף מפלגה אחרת לא נוגעת בה עם מקל, וראשי המפלגה השניה בגודלה מרכיבים בקלות קואליציה יציבה (יחסית לאיטליה). החוק הנ"ל ימנע סיטואציות כאלו, ולא ברור בשביל מה. מה רע במצב הנוכחי, בו הנשיא מטיל את משימת הטלת הממשלה על ראש המפלגה שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, על פי התייעצות עם ראשי הסיעות בכנסת?

האמת היא שאני יודע מה המטרה: לשכנע את המצביעים להצביע למפלגות הגדולות במקום לקטנות (כי עכשיו יש שוב סוג של בחירה ישירה, אבל בפתק אחד: אם המפלגה הגדולה הקרובה יותר לעמדותיך לא תחזיק ברוב-יחסי של המושבים, היא לא תרכיב את הממשלה!). אני יכול להבין למה קדימה תרצה לתמוך בדבר כזה (הם אופטימיים נורא), אבל איך לעזאזל הם חושבים שיצליחו להעביר דבר כזה בפרלמנט שבו לשלוש המפלגות הגדולות ביחד אין רוב מוחלט?

4. הקטנת מספר השרים ל-18 בלבד.

א-הא. גם חוק יסוד: הממשלה מ-92′ הגביל את מספר השרים ל-18 לכל היותר (ושמונה לכל הפחות, הו אופטימיות נפלאה). אם אני זוכר נכון, כבר תחת נתניהו המספר הזה הוגדל, ותחת ברק היו לא פחות מ-23 שרים. צמצום מספר השרים המקסימלי נועד, אני מניח, כדי להחליש את כוחן של המפלגות הקטנות בהתמקחות הקואליציונית. יש לי הרגשה שהקפדה על המספר הזה דווקא תחליש, בסופו של דבר, את כוחה של המפלגה הגדולה בתוך הקואליציה. לא שזה משנה - הוא לא יחזיק מעמד אפילו רבע קדנציה.

5. שינוי שיטת הבחירות, כך שבין שליש לחצי מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות.

מה שנקרא "mixed member system". קשה לדעת מהמשפט הבודד הזה למה הכוונה, אבל אני חושש שהם בונים על משהו דומה לפרלמנט הרוסי ולא לזה הגרמני. האחרון, כמובן, הוא פרופורציונלי הרבה יותר ופחות מכוון להגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון מפלגות קטנות ובעלות פיזור גיאוגרפי גדול. היתרון של ההצעה הזו על הצעות אחרות שנועדו לחזק את המפלגות הגדולות הוא שיש יותר סיכוי שמפלגות קטנות עם קהל מרוכז גיאוגרפית (חרדים, ערבים, מתנחלים) תתמוכנה בו. השאלה אם זה באמת סוג היתרון שאנחנו רוצים לעודד.

6. הפעלת החוק הנורבגי הקובע כי שרים לא יכהנו כחברי כנסת. חוק זה ימנע כפל תפקידים ויאפשר ל-120 חברי כנסת לעשות עבודה פרלמנטרית בלבד.

החוק גם יאפשר בזבוז גדול יותר של כספי משלם המיסים עבור משכורות עודפות ושאר ההוצאות הכרוכות בעוד נבחרי ציבור, כשכל מה שנקבל בזכות זה זו ממשלה שמנותקת יותר מהכנסת. זה לא שאני נגד הגדלת המעורבות של הח"כים בעבודה הפרלמנטית, אבל אני חושב שיהיה יותר קל להשיג את זה על ידי צמצום מספר השרים, סגני שרים, סגני ראש ממשלה, משנאים לראש הממשלה, ויתר ההמצאות המקוריות שנועדו לתת כבוד ויקר לאנשים שלא צריכים להיות סביב שולחן הממשלה.

7. אי העברת תקציב עד 31 בדצמבר בכל שנה, תוביל לבחירות מיידיות. תתבטל האפשרות להמשיך בדיונים על התקציב עד תאריך 31 במארס.

אנחנו מנסים לתרום ליציבות השלטונית פה? טוב. האמת היא שזה לא ישנה כלום. שלושת החודשים העודפים הם חסרי משמעות, ואין שום פשרה שאפשר להגיע אליה עד סוף מרץ שאי אפשר היה להגיע אליה עד סוף דצמבר. אני בעד. איך זה קשור לשינוי שיטת הבחירות, בדיוק?

8. צמצום מספר ועדות הכנסת ומספר החברים הפועלים בהן.

צודקים, בשביל מה צריך כל כך הרבה ועדות? זה לא שמישהו מגיע לדיונים שלהן בכל מקרה…

מה דעתכם, במקום, ליצור מנגנון שיחייב ח"כים להתייצב לאחוז כלשהו (75 זה מה שנהוג בקורסים לתואר ראשון, דומני) מהישיבות בלי סיבה מוצדקת (מחלה וכד'), ואם לא תנקטנה נגדם סנקציות? צמצום מספר הועדות יוביל בסך הכל לגידול במספר התת-ועדות והועדות הבין-ועדתיות וכיו"ב. אני לא מאלה שנוהגים לבקר את הח"כים על כך שאינם מופיעים לדיונים בכנסת, אבל אני חושב שהדיונים בועדות צריכים להיות חובה אלמנטרית של הח"כ. לעזאזל, בשביל מה אנחנו משלמים להם?

–

זה לא שאין שום שינוי לגיטימי בשיטת הבחירות. אבל השינויים המוצעים נועדו להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות על חשבון יצוגיות הכנסת, ולשמור בכוח על ממשלה שהכנסת עצמה אינה תומכת בה. אלו שינויים שיתרמו אולי ליציבות של ממשלה ספציפית, אבל הם יפגעו בטווח הארוך ביציבות השיטה הדמוקרטית בישראל.

במקום זאת, אפשר לשלב אלמנטים אישיים בהצבעה לרשימות: לאפשר למצביע להשפיע על זהות החברים ברשימה שתכנס לכנסת, במקום לדרוש מהם להצביע עבור רשימה סגורה. אפשר לשלב בחירות איזוריות בגרסא הגרמנית ששומרת על היצוגיות של הפרלמנט ובה בעת מגדילה את האחריותיות (accountability) של חברי הפרלמנט הבודדים לבוחריהם. אפשר (וצריך) להציג דרישות משמעותיות יותר מחברי הכנסת בכל הנוגע לתפקודם כנבחרי ציבור. הם מקבלים משכורת כדי לעבוד במשרה מלאה, ומן הראוי שיגיעו לעבודה ויפגינו נוכחות בועדות, היכן שעיקר העבודה הפרלמנטרית מתבצעת. הדאגה העיקרית צריכה להיות ללגיטימיות של השיטה הדמוקרטית בישראל, ולחיזוק הכנסת אל מול הביורוקרטיה של משרדי הממשלה.

ממשלה עם לגיטימציה ציבורית תגלה שהרבה יותר קל לה לשמור על יציבות שלטונית.

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם^[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" - אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם - קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל^[2]. הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון - הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

–

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

1. שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו [↩]
2. למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה [↩]

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו - בשל התמודדותו של אובאמה - שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה"ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו - זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש - בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר - אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול "אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא" מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת "קדימה".

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע - לא, בואו נתקן את זה - אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי^[1]. אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה - ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי - יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה"צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

–

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה"ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה - לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות^[2] באמת היו "עיוורות צבעים" כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה"אפליה" שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים - וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

1. אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא"ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג' רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל [↩]
2. כתבתי "מערכות" ולא "אנשים" משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט [↩]

בחדשות ערוץ שתיים של היום (אתמול, עבורכם) הופיע אהרל'ה ברנע וסיפר לנו שמקקיין מצמצם את הפער בסקרים מול אובאמה. כדוגמא, הוא נתן את הסקר של זוגבי, שמנבא פער של ארבעה אחוזים בלבד לאובאמה (48:44).

אבל לנו יש את האינטרנטים, ובאינטרנטים יש אנשים טובים כמו הבלוג Pollster, שמרכז עבורנו את תוצאות כל הסקרים שמתפרסמים לקראת הבחירות.

אז כן, היה הסקר של זוגבי. אבל באותו היום היה גם סקר של גאלופ, שמנבא גם הוא 4 אחוזי פער, אבל עם 50 אחוזי תמיכה לאובאמה^[1]. 50 אחוזי תמיכה מנבא גם הסקר של ראסמוסן, שמצביע גם על פער של 5 אחוזים לטובת המועמד הדמוקרטי. הדיילי קוס מגדיל את הפער הצפוי עד לשבעה אחוזים, וכך גם הסקר של הוטליין, למרות ששם אובאמה זוכה "רק" ל-49 אחוזי תמיכה, לעומת 42 למקקיין. IBD/TIPP מנבאים גם הם פער של שבעה אחוזים, כשאצלם חלוקת האחוזים היא 47:40.

אז מה היה לנו? סקר אחד מסכן שלא חורג מתחום הסטייה הסטטיסטית של מה שהיה לפני כן (יום לפני כן זוגבי חזו פער של 5 אחוזים בלבד בין המועמדים), אבל בעיני הסטטיסטיקאי הבכיר ברנע, זה כבר מצביע על שינוי מגמה. רק לי יש הרגשה שהוא מנסה למכור למערכת אייטמים מנופחים כי הוא מבואס שאין על מה לדווח מארה"ב?

אגב, אם אנחנו כבר בנושא, על פי התוצאות לפי אלקטורים, גם אם מקקיין יזכה בכל המדינות בהן יש תמיכה חזקה וחלשה בו (160 אלקטורים), וגם בכל המדינות המתנדנדות (65 אלקטורים), הוא עדיין צריך שלפחות חצי מהאלקטורים במדינות שנוטות מעט לטובת אובאמה (89 אלקטורים) יעברו לתמוך בו כדי לנצח בבחירות. לאובאמה יש "בכיס" 224 אלקטורים במדינות עם תמיכה חזקה בו.

זה לא הולך להיות נצחון גורף, אבל כדי שאובאמה יפסיד צריך לקרות משהו בסדר גודל של אסון קולוסאלי בקמפיין שלו.

1. וגם זה, אגב, רק אם סופרים רק "מצביעים סבירים". בסקר על כלל המצביעים הרשומים, הפער כבר עומד על שמונה אחוזים [↩]

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התקשורת שלי היה שהבעיה המרכזית של הטלוויזיה כמדיום חדשותי היא שהטלוויזיה הופכת כל נושא לאישי. אי אפשר להראות בטלוויזיה מושגים מופשטים, אלא רק את התגלמותם בבני אנוש שמסוגלים לדבר, לזוז ולייצג את המושג. בעיתון אפשר לכתוב על "מפלגת העבודה", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות את אהוד ברק שמייצג את המפלגה. בעיתון אפשר לכתוב על "ארצות הברית", בטלוויזיה אפשר רק להראות את בוש. בעיתון אפשר לכתוב על "עוני", אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות אנשים עניים.

כשמדובר על פוליטיקה, המשמעות היא פרסונליזציה של הבחירות - קשה קצת להאמין, אבל בארה"ב לא היו עימותים עד שנת 1960. בשנת 1932 רוזוולט היה המועמד הראשון אי פעם לנשיאות שטרח להופיע באופן אישי בועידת המפלגה כדי לקבל המינוי. כשתומאס אדיסון הקליט את שני המועמדים לנשיאות בשנת 1908 ומכר את ההקלטות לציבור הבוחרים, עצם הרעיון שמועמדים למשרת הנשיאות בכלל יפנו ישירות אל הציבור היה חדשני. בישראל, כמובן, הכל התחיל הרבה יותר מאוחר. את הפרסונליזציה של הבחירות נהוג למקם בישראל ב-1992, כשבפעם הראשונה מפלגה בישראל שינתה את שמה הרשמי על פתק ההצבעה כדי שיכלול את שם המועמד שלה לרשות הממשלה: מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. מפלגת העבודה עשתה זאת, בין השאר, כדי לנסות ולהקדים, לפחות בהרגשה, את יישומה של שיטת הבחירות החדשה שהרסה כל חלקה טובה (ולא היו הרבה) בפוליטיקה הישראלית לאורך העשור הבא. הרבה מים עברו בירדן בין ה-ט'(רנספר) של מולדת ועד ל-ל'(יברמן) של ישראל ביתנו: בין הרעיון המופשט ועד לאישיות כמרכז התמונה.

גם כשמדובר על עוני המשמעות היא פרסונליזציה, וכמו שבפוליטיקה הפרסונליזציה הביאה איתה את הקמפיין האישי השלילי, כך גם הפרסונליזציה של העוני מסיחה את דעתנו מהבעיה החברתית המגולמת במילה הזו, לבעיה האישית של הפרטים העניים. שתי דרכי התמודדות יש עם העניים כאנשים עם בעיה פרטית. החיובית יותר היא הנסיון לעזור לאנשים הללו. אחת לכמה זמן יפציע סיפור חדש על מסכי הטלוויזיה, על אם חד הורית שדרה עם שני ילדיה בחדר מדרגות. בעקביות דייקנית, למחרת יספרו לנו במהדורה על כל הטלפונים שזרמו למערכת עם הצעות למגורים, לסיוע כלכלי, לעבודה. כולנו נרגיש טוב - סוג של קתרזיס - ונדע, כאחד, שנפתרה בעיית העוני בישראל. טוב, לא בדיוק, נפתרה בעיה של אשה ענייה אחת. אבל העניים האחרים - ופה זו כבר דרך ההתמודדות השניה - הם עצלנים, בטלנים, אוכלי חינם, שילכו לעבוד. או, במקרה הטוב, הם משוגעים, צריך לאשפז אותם וזהו. כי לכל עני יש סיפור אישי. אין הרבה סיפורים שמתחילים ב"אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה" ונגמרים ב"היום אני חסר בית". בדרך כלל אפשר לזהות בסיפורו האישי של כל עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל האנשים הללו, הם לא עשו זאת. אפשר למצוא הסברים, ואפשר למצוא תירוצים - אפשר להגיד שהם גדלו בסביבה שלא עודדה אותם להישגיות, או שהם למדו בבית ספר שניתב אותם מראש למסלול מקצועי שמנע מהם אפשרות להתקדם בחיים, או שהם נתקלו בגזענות מבנית שדיכאה אותם וסגרה בפניהם מסלולי קידום. זה לא כל כך משנה מה ההסבר.

השאלה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שלכל כך הרבה אנשים "מגיע" להיות עניים? האם אין במספרי העניים בישראל (כמו גם במדינות אחרות במערב) כדי להצביע על כך שישנה בעיה מבנית כלשהי? שהאידאל הקפיטליסטי לפיו מי שאינו מסוגל להמשיך במרוץ לעד צריך ליפול בצד הדרך, הוא לקוי קצת, מבחינה מוסרית? שרעיון הכלכלה החופשית נוצר כדי לשרת את בני האדם (הממשיים, אלו שמופיעים בטלוויזיה) ולא את המושג המופשט של "הכלכלה"?

העוני לא יעלם, לא במחי יד וגם לא אחרי כל תוכניות הרווחה שבעולם. אבל את העוני אפשר להפחית, ואפשר לצמצם את ההשפעה ההרסנית שלו על חיי אדם. את זה אי אפשר לבצע כל עוד העניים הם בעינינו פרטים שיש להם בעיה (שאפשר לפתור באופן פרטני). רק הכרה בעוני כבעייה חברתית שמצריכה הרתמות של כל החברה כדי להביא לתקנה, תוכל להביא לשיפור במצב.

–

ה-Blog Action Day, שחל היום ושבמסגרתו מופיע הפוסט הזה, עוסק בעוני. נראה לי, מעיון באתר שלו, שהם מכוונים יותר לעוני המרוד של מדינות העולם השלישי. גם את העוני הזה מנסים ארגונים מסויימים לפתור בצורה פרטנית. אנשים במערב נקראים "לאמץ" ילד במדינת עולם שלישי על ידי תרומה של דולר ליום. ה"הורים המאמצים" מקבלים תמונה של הילד וספרון עם סיפורו של אותו הילד. לפעמים, אולי, הם מקבלים מכתבי תודה מילדם המאומץ. כל תרומה כזו, כמובן, היא פעולה נאצלת, ובטח שיותר טובה מלא לעשות כלום. אבל גם כאן, כמובן, הפתרון לא יבוא מדולר ליום, גם אם מליוני אנשים יצטרפו ליוזמה. אבל אין לי כל כך מה להגיד על העוני בעולם השלישי. אותי יותר מטרידים האנשים שחיים ברחוב פה בטורונטו, והאנשים בארץ שלא יודעים אם זה לא יהיה גורלם בחודש הבא. אני לא אוהב את הביטוי "עניי עירך קודמים", אבל לפחות במדינה דמוקרטית, שבה יש לנו יכולת (תאורטית) להשפיע על סדר היום הציבורי, עניי מדינתנו קודמים.

רונלד אינגלהארט זיהה בזמנו שינוי בין-דורי, ממתן חשיבות עליונה לנושאים של פרנסה ומשפחה, לנושאים של מימוש ופיתוח עצמי. מי שגדל בחברת שפע נטולת מלחמות ומחסור, אמר אינגלהארט, יגדל לראות את הדברים הללו כמובנים מאליהם. הוא כינה את התפיסה החדשה הזו "פוסט-מטריאליזם". המעניין בשינוי הזה הוא שבעוד שהמטריאליזם הסתדר באופן עצמאי על קו העימות שבין המעמד העליון למעמד התחתון, בפוסט-מטריאליזם אין קו פילוג ברור: חברה שכולה פוסט-מטריאליסטית, על פי אינגלהארט, היא חברה שהגיעה ל"סוף הפוליטיקה".

אני לא חושב שבישראל יש מקום לפוסט-מטריאליזם. במדינה שמעולם הכלכלה לא היוותה בה נושא מרכזי, המטריאליזם אינו האידיאולוגיה המרכזית שיש להחליפה. בישראל מזה עשורים ששתי החלופות העיקריות סובבות סביב נושאי חוץ ובטחון. הדורות שגדלו בימי מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון - הם עיצבו את סדר היום שלנו, בין אם באו משמאל או מימין, סביב הפתרונות הדרושים לבעיות המיליטריסטיות. אבל הדור שהתחיל פחות או יותר אחרי שאני נולדתי, אנשים שעבורם מלחמת לבנון היא משהו שקרה כשהיינו תינוקות, שהדבר הקרוב ביותר למלחמה שהיה לנו בתקופה המעצבת שלנו היה השהות בחדר האטום במלחמת המפרץ - אנחנו יכולים להתחיל את השינוי לכיוון סדר יום חדש. הכיוון שלנו צריך, לפיכך, להיות יצירת אידיאולוגיה פוסט-מיליטריסטית. לא "פציפיסטית", שהיא למיליטריזם בערך כמו שסוציאליזם הוא למטריאליזם, אלא משהו שונה בתכלית, משהו שהבטחון הצבאי של המדינה הוא מובן מאליו עבורו: צריך לשמר אותו, אבל לא צריך לבנות אותו כאילו מאפס. בניה מחדש של מדינת הרווחה, על בסיס עקרונות אזרחיים ליברליים, צריכה להיות הפרוייקט של הפוסט-מיליטריזם. יצירת חברה שבה הפוסט-מטריאליזם יכול להבנות. זו צריכה להיות המשימה של הדור שלנו, כדי שהדור שיגיע לפרקו בישראל בשנות ה-30 של המאה ה-21 יוכל, סוף סוף, להדביק את הדור שחוויות ההתבגרות שלו מרוחות על אינספור הסרטים שמתעדים את שנות ה-60 בעולם המערבי.

המאמר הראשי בגליון החדש של ה-American Political Science Review (אחד משני כתבי העת החשובים ביותר בתחום - השני הוא ה-American Journal of Political Science) הוא מאת קלוד ברבי ואסטפן קלור, תחת הכותרת "האם מצביעים רגישים לטרור? ממצאים מהאלקטורט הישראלי" (למי שאין גישה דרך אוניברסיטה, אפשר למצוא גרסא מוקדמת יותר של המאמר פה). לא קראתי את המאמר המלא, אבל אם לשפוט על פי התקציר, החוקרים גילו(!) שכשיש פיגוע זמן קצר לפני בחירות, הדבר מחזק את הימין בבחירות. כך, למשל, הם מייחסים את נצחונו של נתניהו ב-96′ לסדרת הפיגועים שקדמו לבחירות.

מישהו נפל מהכיסא?

(דרך כלוב הקופים)

–

ואם אנחנו מדברים על כלוב הקופים, לי זיגלמן מהבלוג המצויין הזה מביא קטעים מתוך כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל על תעשיית המבחנים המיון הסטנדרטיים המדהימה שנוצרה באזור אחד של הודו. בגלל מיעוט המקומות במכונים הטכנולוגיים המובילים וריבוי המתמודדים (בשנה האחרונה 310 אלף בני נוער עברו את מבחני הקבלה, מתוכם התקבלו 8600 בלבד - 2.7 אחוז), נוצרה בעיירה קוטה שברג'אסטן תעשייה במסגרתה עשרות אלפי תלמידים לומדים 9 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך שנתיים - וכל זאת רק כדי להכין אותם לבחינה האחת הזו.

כן. הם לא עושים שום דבר במשך שנתיים שלמות פרט לפתרון בעיות שמופיעות במבחנים הסטנדרטיים לקבלה לאוניברסיטה, כולל ביצוע מבחני דמה כ-20 פעמים לפני שהם מגיעים לדבר האמיתי.

ואחרי כל זה - עדיין 80% מהתלמידים שם לא עוברים את המבחן.

מרתק.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים - אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" - לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל - היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת^[1], וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

–

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם - ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה [↩]