לא שומעים!

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" - החל מהסכמי אוסלו - או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל - הטעות הייתה מתוכננת.

–

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה - כן, הסכסוך עודנו עימנו - הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

מסתבר שלמרות כל מה שהמערכת הפוליטית עברה, ראשיה עדיין מדברים על שינוי שיטת הבחירות. אין לי כוח להסביר שוב למה שיטה נשיאותית לא תתאים לישראל (או לכמעט כל מקום אחר: שיטות נשיאותיות נוטות לא להצליח פרט למקרה האמריקאי). לשמחתי, טמקא מפרטים גם לגבי הרפורמות ששוקלים ראשי קדימה בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, אז אני יכול להסביר למה הרפורמות הללו הן ברובן רעיון רע.

1. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוזים בשלב ראשון, ואחר כך לחמישה אחוזים. זאת, כדי לאפשר יציבות שלטונית ואת חיזוקן של המפלגות הגדולות.

אם נתבסס על תוצאות בחירות 2006, המפלגות היחידות שהיו עפות עם אחוז חסימה של שלושה אחוזים היו הערביות (רע"ם גבולית עם בדיוק 3 אחוזי הצבעה). סף של חמישה אחוזים היה מעיף גם את מרצ ואת יהדות התורה, ומשאיר אותנו עם שבע מפלגות. לא בדיוק כנסת מלוכדת, מצד אחד, ומצד שני כנסת שלא מייצגת שתי קבוצות חשובות באוכלוסיה (בהנחה שהערביות לא תתלכדנה למפלגה אחת) - דבר שעלול להביא למשבר לגיטימציה משמעותי.

2. הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצבעה קונסטרוקטיבית, מ-61 לרוב שנע בין שבעים לשמונים חברי כנסת.

חוצפה שאין כדוגמתה. מילא ממשלה שמכהנת בלי שיש לה רוב כל עוד אין רוב לאף חלופה אחרת - את זה אפשר להצדיק ברצון ליציבות שלטונית. אבל איך בדיוק מצדיקים ממשלה שמכהנת למרות שרוב בכנסת מעוניין להחליפה בממשלה אחרת? זה פשוט בלתי נתפס עבורי. יתר על כן, התיקון הזה לא ישרת את היציבות השלטונית, אלא להפך: במקום לאפשר החלפת הממשלה כאשר מתגבש רוב חלופי בכנסת, הכנסת תאלץ לפזר את עצמה (דבר שעדיין תוכל לעשות עם רוב רגיל) וללכת לבחירות מיותרות בעליל.

3. לאחר הבחירות, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת יהיה זה שירכיב אוטומטית את הממשלה.

מקרה היפותטי שהיה באמת באיטליה: המפלגה הגדולה ביותר היא הקומוניסטית, עם כרבע מהמושבים בפרלמנט, אבל אף מפלגה אחרת לא נוגעת בה עם מקל, וראשי המפלגה השניה בגודלה מרכיבים בקלות קואליציה יציבה (יחסית לאיטליה). החוק הנ"ל ימנע סיטואציות כאלו, ולא ברור בשביל מה. מה רע במצב הנוכחי, בו הנשיא מטיל את משימת הטלת הממשלה על ראש המפלגה שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, על פי התייעצות עם ראשי הסיעות בכנסת?

האמת היא שאני יודע מה המטרה: לשכנע את המצביעים להצביע למפלגות הגדולות במקום לקטנות (כי עכשיו יש שוב סוג של בחירה ישירה, אבל בפתק אחד: אם המפלגה הגדולה הקרובה יותר לעמדותיך לא תחזיק ברוב-יחסי של המושבים, היא לא תרכיב את הממשלה!). אני יכול להבין למה קדימה תרצה לתמוך בדבר כזה (הם אופטימיים נורא), אבל איך לעזאזל הם חושבים שיצליחו להעביר דבר כזה בפרלמנט שבו לשלוש המפלגות הגדולות ביחד אין רוב מוחלט?

4. הקטנת מספר השרים ל-18 בלבד.

א-הא. גם חוק יסוד: הממשלה מ-92′ הגביל את מספר השרים ל-18 לכל היותר (ושמונה לכל הפחות, הו אופטימיות נפלאה). אם אני זוכר נכון, כבר תחת נתניהו המספר הזה הוגדל, ותחת ברק היו לא פחות מ-23 שרים. צמצום מספר השרים המקסימלי נועד, אני מניח, כדי להחליש את כוחן של המפלגות הקטנות בהתמקחות הקואליציונית. יש לי הרגשה שהקפדה על המספר הזה דווקא תחליש, בסופו של דבר, את כוחה של המפלגה הגדולה בתוך הקואליציה. לא שזה משנה - הוא לא יחזיק מעמד אפילו רבע קדנציה.

5. שינוי שיטת הבחירות, כך שבין שליש לחצי מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות.

מה שנקרא "mixed member system". קשה לדעת מהמשפט הבודד הזה למה הכוונה, אבל אני חושש שהם בונים על משהו דומה לפרלמנט הרוסי ולא לזה הגרמני. האחרון, כמובן, הוא פרופורציונלי הרבה יותר ופחות מכוון להגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון מפלגות קטנות ובעלות פיזור גיאוגרפי גדול. היתרון של ההצעה הזו על הצעות אחרות שנועדו לחזק את המפלגות הגדולות הוא שיש יותר סיכוי שמפלגות קטנות עם קהל מרוכז גיאוגרפית (חרדים, ערבים, מתנחלים) תתמוכנה בו. השאלה אם זה באמת סוג היתרון שאנחנו רוצים לעודד.

6. הפעלת החוק הנורבגי הקובע כי שרים לא יכהנו כחברי כנסת. חוק זה ימנע כפל תפקידים ויאפשר ל-120 חברי כנסת לעשות עבודה פרלמנטרית בלבד.

החוק גם יאפשר בזבוז גדול יותר של כספי משלם המיסים עבור משכורות עודפות ושאר ההוצאות הכרוכות בעוד נבחרי ציבור, כשכל מה שנקבל בזכות זה זו ממשלה שמנותקת יותר מהכנסת. זה לא שאני נגד הגדלת המעורבות של הח"כים בעבודה הפרלמנטית, אבל אני חושב שיהיה יותר קל להשיג את זה על ידי צמצום מספר השרים, סגני שרים, סגני ראש ממשלה, משנאים לראש הממשלה, ויתר ההמצאות המקוריות שנועדו לתת כבוד ויקר לאנשים שלא צריכים להיות סביב שולחן הממשלה.

7. אי העברת תקציב עד 31 בדצמבר בכל שנה, תוביל לבחירות מיידיות. תתבטל האפשרות להמשיך בדיונים על התקציב עד תאריך 31 במארס.

אנחנו מנסים לתרום ליציבות השלטונית פה? טוב. האמת היא שזה לא ישנה כלום. שלושת החודשים העודפים הם חסרי משמעות, ואין שום פשרה שאפשר להגיע אליה עד סוף מרץ שאי אפשר היה להגיע אליה עד סוף דצמבר. אני בעד. איך זה קשור לשינוי שיטת הבחירות, בדיוק?

8. צמצום מספר ועדות הכנסת ומספר החברים הפועלים בהן.

צודקים, בשביל מה צריך כל כך הרבה ועדות? זה לא שמישהו מגיע לדיונים שלהן בכל מקרה…

מה דעתכם, במקום, ליצור מנגנון שיחייב ח"כים להתייצב לאחוז כלשהו (75 זה מה שנהוג בקורסים לתואר ראשון, דומני) מהישיבות בלי סיבה מוצדקת (מחלה וכד'), ואם לא תנקטנה נגדם סנקציות? צמצום מספר הועדות יוביל בסך הכל לגידול במספר התת-ועדות והועדות הבין-ועדתיות וכיו"ב. אני לא מאלה שנוהגים לבקר את הח"כים על כך שאינם מופיעים לדיונים בכנסת, אבל אני חושב שהדיונים בועדות צריכים להיות חובה אלמנטרית של הח"כ. לעזאזל, בשביל מה אנחנו משלמים להם?

–

זה לא שאין שום שינוי לגיטימי בשיטת הבחירות. אבל השינויים המוצעים נועדו להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות על חשבון יצוגיות הכנסת, ולשמור בכוח על ממשלה שהכנסת עצמה אינה תומכת בה. אלו שינויים שיתרמו אולי ליציבות של ממשלה ספציפית, אבל הם יפגעו בטווח הארוך ביציבות השיטה הדמוקרטית בישראל.

במקום זאת, אפשר לשלב אלמנטים אישיים בהצבעה לרשימות: לאפשר למצביע להשפיע על זהות החברים ברשימה שתכנס לכנסת, במקום לדרוש מהם להצביע עבור רשימה סגורה. אפשר לשלב בחירות איזוריות בגרסא הגרמנית ששומרת על היצוגיות של הפרלמנט ובה בעת מגדילה את האחריותיות (accountability) של חברי הפרלמנט הבודדים לבוחריהם. אפשר (וצריך) להציג דרישות משמעותיות יותר מחברי הכנסת בכל הנוגע לתפקודם כנבחרי ציבור. הם מקבלים משכורת כדי לעבוד במשרה מלאה, ומן הראוי שיגיעו לעבודה ויפגינו נוכחות בועדות, היכן שעיקר העבודה הפרלמנטרית מתבצעת. הדאגה העיקרית צריכה להיות ללגיטימיות של השיטה הדמוקרטית בישראל, ולחיזוק הכנסת אל מול הביורוקרטיה של משרדי הממשלה.

ממשלה עם לגיטימציה ציבורית תגלה שהרבה יותר קל לה לשמור על יציבות שלטונית.

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש - בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר - אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול "אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא" מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת "קדימה".

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע - לא, בואו נתקן את זה - אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי^[1]. אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה - ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי - יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה"צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

–

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה"ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה - לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות^[2] באמת היו "עיוורות צבעים" כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה"אפליה" שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים - וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

1. אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא"ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג' רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל [↩]
2. כתבתי "מערכות" ולא "אנשים" משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט [↩]

הייתי מפרסם את זה פשוט כתגובה בבלוג של רביב דרוקר, אבל משום מה ישראבלוג שבור עבורי כבר הרבה זמן ואני לא מצליח לראות תגובות או לכתוב אותן.

דרוקר מעלה תהיה למה לעזאזל מופז לא מוכן ללכת לעימות עם כל המועמדים בפריימריז, אלא רק "ראש בראש" מול לבני, ובאותה הזדמנות תוהה למה לבני כל כך דואגת למועמדים האחרים ומוכנה ללכת לעימות רק עם כולם ביחד. התשובה נראית לי די פשוטה: כוחו של מופז הוא בתחום הבטחוני, והוא רוצה להציג את עצמו כמועמד היחיד שמייצג את הנושא הזה. אם דיכטר יעמוד מולו, הוא עלול להציג אותו באור שלילי כאשר יציג טיעוני נגד לטיעונים של מופז. כלומר, דיכטר יכול לעשות עבור לבני את העבודה של נטרול היתרונות היחסיים של מופז.

זהו, פשוט וקל. האם עדיף למופז להשאר בלי עימות בכלל על פני עימות מול כולם? יתכן שכן. כרגע דיכטר לא מקבל הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל בעימות הוא יקבל זמן שווה, ומן הסתם הנסיון שלו יועמד שווה בשווה מול הנסיון של מופז. עדיף למופז לנהל עימות ראש בראש דרך כותרות העיתונים על פני עימות ישיר מול כלל המועמדים.

אז בהמשך לפוסט שלי על הצנזורה בעיתונות החרדית, עלתה בראשי תהיה: אם ציפי לבני תהפוך לראש הממשלה, האם העיתונות החרדית פשוט לא תשים לכל אורך כהונתה תמונה של ראש הממשלה בשום מקום? מה קרה במהלך כהונתה של גולדה מאיר? או שמא העיתונות החרדית לא הייתה עד כדי כך קיצונית אז? או שמא לא הייתה עיתונות חרדית שעסקה בפוליטיקה החילונית כלל? מישהו יודע?

לכבוד: השרה לבני ושאר האנשים המעצבנים שעושים את זה.

חוט שדרה הוא הדבר הזה שמעביר מסרים מהמוח לאיברי הגוף ובחזרה. באנגלית: spinal cord. עמוד שדרה (spine) הוא מקבץ החוליות שמאפשרות לאדם לעמוד זקוף ולא לקרוס לערימת איברים רופסת. הדבר הזה שאת חושבת שלאנשים צריך שיהיה? זה עמוד שדרה מוסרי.

הוף.

פעם דודו טופז, בימים שהוא עוד היה סאטיריקן מצחיק ולא מטומטם מעיק, העיר שבעברית הישראלית יש המון ביטויים שגורמים לשומע לא להיות בטוח מה רוצים ממנו, מפאת היותם אוקסימורוניים במקצת. אני זוכר רק את "בו'נא עוף מכאן", אבל זה כל מה שצריך. "בו'נא עוף מכאן" זה מה שצריך להגיד עכשיו לממשלה שלנו. אולמרט צריך ללכת הביתה, וכך גם פרץ, אבל הממשלה צריכה להשאר על כנה.

זה נכון מה שאומר אולמרט ומה שאומר פרס (לא פרץ, פרס. פרץ יודיע מה הוא חושב מחר. הייתי מכניס כאן בדיחה אבל נמאס לי): היציבות השלטונית בישראל היא חשובה, ולא נרוויח שום דבר מבחירות כעת. אבל זה לא אומר שאולמרט יכול להמשיך לכהן בתפקידו לאור כל החקירות נגדו ובמיוחד לאור מסקנות (הביניים!) של ועדת וינוגרד. העור הדמוקרטי מעקצץ למשמע הדברים, ורק גירוד הגון של העקיצה הזו ששמה אולמרט יוכל להביא מזור.

לכנסת יש את הכלים להביא אי אמון קונסטרוקטיבי באולמרט, ולהכתיר תחתיו ראש ממשלה אחר. אם אולמרט היה ראוי לשבריר של כבוד, הוא היה מארגן את המהלך בעצמו, ודואג להעביר בכנסת החלטה להעביר אותו מתפקידו ולמנות במקומו את ציפי לבני.

כן, ציפי לבני. הרבה אנשים שואלים את עצמם "למה, בעצם, ציפי לבני? מה היא עשתה בשביל מדינה?" האמת? לא יודע. אבל היא האפשרות הכי הגיונית עכשיו. במצבנו העגום, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחפש את מי שהכי מתאים לתפקיד - עלינו להסתפק במי הכי פחות לא מתאים אליו, ואני חושב שעם המידע הקיים, לבני היא הבחירה הנאותה. היא תוכל למשוך את הממשלה עד סוף הקדנציה עם מינימום בעיות ומקסימום לגיטימציה ציבורית, וכך נחסוך את השטות של מערכת בחירות נוספת. שוב.

ואם תהיה עוד מלחמה בקרוב? האמת, יש לי חלום רטוב לראות את נסראללה מודה בתבוסה צבאית לאישה. אני חושב שזה יהיה נפלא. ובכל מקרה, אני לא חושב שיש מישהו אחר שאפשר לסמוך עליו יותר כרגע. אם יש משהו אחד שאני יכול לסמוך על ציפי לבני לגביו, זה שהיא תדע להתייעץ עם מומחים ממנה בתחומים הרלוונטיים כדי להגיע להחלטה הנכונה ביותר הזמינה באותו הרגע. וזה, הרי, כל מה שפרץ ואולמרט היו צריכים לעשות כדי להמנע מהטמטום שהיו לנו בקיץ 2006.