לא שומעים!

זה קורה לי בעיקר בתקופות מעבר בין עונות - אני יודע שאני צריך להחליף את התמונה בכותרת הבלוג, אז אני מתחיל להסתכל על העולם דרך חרך בגודל 900*180. כך קרה שכשראיתי את התמונה הזו שאשתי צילמה, המוח שלי הצליח למחוק ממנה את כל הפואנטה (שלג על בניינים יפים!) והשאיר פס רקיע נטול יחוד עם קצת דגל קנדה. גם כן הדר.

ג'ון סיידס מכלוב הקופים קישר למחקר המדהים הזה של סקוט אלטהאוז וכלב^[1] ליטארו ממרכז קליין לדמוקרטיה. המחקר בחן מסמכים שהופיעו באתר הבית הלבן כהודעות לעיתונות בנוגע לחברות בקואליציה שהתארגנה לשם הפלישה לעירק ב-2003.

• החוקרים זיהו חמישה מסמכים שונים שאורכבו בשלב זה או אחר באתר.
• שלושה מהם תוקנו בשלב כזה או אחר אחרי פרסומם, מבלי לשנות את תאריך הפרסום. השינויים כללו שינוי מספר החברות בקואליציה כמו גם שינוי שמות החברות בקואליציה. חלק מהשינויים בוצעו, ככל הנראה, שנתיים אחרי תאריך הפרסום המצויין על המסמך.
• מתוך השלושה הללו, שניים נמחקו לגמרי מהארכיב, האחד בסוף 2004 והשני או בסוף 2005 או בתחילת 2006.
• מבין השלושה שנותרו באתר, כאמור, רק שניים לא שונו כלל - אך החוקרים לא מצאו שום עדות לכך שההודעות לעיתונות הללו הופצו אי פעם לכלי התקשורת בצורה כלשהי.
• שניים מבין המסמכים המאורכבים באתר כיום נושאים את אותו התאריך: 27 במרץ 2003. שניהם קובעים שבקואליציה חברות 49 מדינות, אבל אחד מהם מכיל רשימה בת 48 מדינות בלבד: קוסטה ריקה נמחקה מהרשימה הזו איפשהו בסוף 2004 בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של קוסטה ריקה.

רבים מכם מכירים, בודאי, את אותן תמונות מפורסמות של סטלין ששופצו עם הזמן כדי להסיר מהן אישים שסר חינם בעיני הדיקטטור. שכתוב ההיסטוריה אינו נושא חדש. כאשר יש למישהו בעל כח אינטרס להציג את ההיסטוריה בצורה שונה ממה שהייתה - ותמיד יש אינטרס כזה - אפשר להיות בטוחים שיעשו נסיונות ליפות או להעלים עדויות קיימות. במקרה הנוכחי, לארה"ב היה חשוב להציג את הקואליציה שלה ("קואליציית הנכונים") כרחבה ככל האפשר, ולהצניע שינויים בה לאורך הזמן כדי למנוע תחושה של התערערותה.

כאמור, אין כאן שום דבר שצריך להפתיע אותנו. מה שצריך להרתיע אותנו, או לפחות את אלו מאיתנו שעוסקים במחקר בעל מימד היסטורי, הוא הניצול של האמון שלנו בארכיוני הרשת כדי להציג מסמכים משופצים כמקוריים. גם תיקון התמונות מסתמך על התפיסה שנפוצה אפילו היום בקרב רבים ש"לראות זה להאמין" וש"המצלמה לא משקרת". בודאי בימיו של סטלין מעטים ידעו עד כמה ניתן לשפץ ולתקן תמונות כך שהמציאות המוצגת בהן תהיה שונה מהמציאות האמיתית. חוקרים רבים כיום מסתמכים על ארכיונות דיגיטליים של גופים בעלי אינטרס כמקור אמין למידע היסטורי. המחקר הנוכחי מזכיר לנו כמה קל לשנות את הנתונים בארכיונים הללו. במקרה שנבדק הצליחו החוקרים להראות בעזרת ניתוח הקבצים עצמם שהם עברו שינויים. בעתיד, אפשר להניח, משפצי ההיסטוריה ידעו להיות זהירים יותר עם העקבות שהם משאירים אחריהם.

לא נותר לנו אלא להסתמך על הכלים הותיקים יותר של מחקר היסטורי: ארכיונים פיזיים של מסמכים אותנטיים, ועדיף עם הצלבה בין יותר מארכיון אחד, אם למי מהם עשויים להיות אינטרסים בשכתוב ההיסטוריה. זה לואו-טק, זה פראנואידי, אבל מסתבר שזה מחוייב המציאות.

1. כן, כלב. כמו בן-יפונה. יש לכם בעיה עם זה? [↩]

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה"ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו - זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

–

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

לרגל חג ההודיה (והעובדה שההורים שלה פה) יצאנו לטיול לאזור אלף האיים שנמצא כ-300 ק"מ ממזרח לטורונטו. על הדרך עצרנו גם בפארק פרסקויל (אין לי מושג איך הוגים את זה באמת), ובדרך חזרה עצרנו גם בפרונטנק (פלוס עצירה מיותרת לחלוטין בטרנטון בשאיפה למצוא מקום לאכול צהריים שנגמרה במפח נפש) - את המסלול המלא אפשר לראות כאן. בדרך כלל אני מוסיף בשלב הזה הרבה תמונות, אבל אני עצלן במיוחד אחרי 6(!) שעות נהיגה בפקק, אז אני אוסיף מצגת במקום, ואשאיר לכם לדמיין את ההערות חסרות המעוף שלי (כאן אנחנו בפארק, כאן אנחנו בשייט בין האיים, כאן יש עלים, יאדה יאדה יאדה).

קנאה נעימה.

החלטנו להתגבר סוף סוף על ההכחשה ולהכיר בכך שהסתיו הגיע, אז יצאנו לאחד הפארקים (גני אדוורד, או משהו כזה הסמוכים לגנים הבוטניים) שצילמנו כיד השלכת הטובה עלינו. אחד התוצרים מעטר כעת את ראש הבלוג.

זהו, אין לי שום דבר חשוב להגיד.

אז קנינו מצלמה חדשה, עם כמה יתרונות כמו זום נורמלי, קצת יותר מפי שתיים פיקסלים ממה שהיה קודם וזמן המתנה של פחות משבועיים בין הלחיצה על הכפתור ועד שהשדון מתחיל לצייר. מזל טוב לנו.

בזמן ששיחקתי קצת עם הצעצוע החדש ניסיתי לצלם עצם (הילד) קרוב מדי בזום גדול מדי. זה מה שיצא:

מפחיד, לא?

לרגל יומולדתו השני של הילד ויום העבודה^[1] שיצר לנו סופשבוע ארוך במיוחד, החלטנו לצאת לטיול לפארק הגדול ביותר באונטריו, פארק אלגונקווין. המילה "פארק" לא בדיוק מתארת את העסק בצורה הנכונה. גם "שמורת טבע" לא תעשה לאלגונקווין צדק. מדובר בכ-7,600 ק"מ רבועים של יער טבעי מנוקד באגמים. לשם השוואה, כל ישראל היא כ-20,000 ק"מ רבוע. אומרים שיש גם חיות באלגונקווין אבל חוץ מפגרים על הכביש לא ראינו כלום. למרות שראינו צמד צבאים לפני שהגענו לפארק עצמו. רובו של הפארק לא נגיש למכוניות כלל. הכביש היחיד שעובר דרכו חותך את הפינה הדרום-מערבית שלו. לחלקים העמוקים יותר של הפארק אפשר להגיע רק ברגל או בסירה, אבל זה כבר לא רלוונטי עבורנו.

להמשך קריאה »

1. כן, לייבור דיי בצפון אמריקה זה בתחילת ספטמבר, כדי שלא יחשבו שאנחנו קומוניסטים או משהו [↩]

התינוק הקטן שלי, הילדון הזה שרק שלשום למד להתהפך על הבטן, ורק אתמול התחיל ללכת, ורק היום אחרי הצהריים התחיל לדבר, הוא בן שנתיים עכשיו.

אני די טוב בלכתוב מה אני חושב. אני פחות טוב בלכתוב מה אני מרגיש.

אז אני אשאר לקוני כתמיד במצבים האלו, ואני מקווה שתסלחו לי.

כרמל שלי, אני אוהב אותך.

יום הולדת שנתיים שמח.

טמבלושקי.

אז רד פיש נתן לי קרדיט בטור האחרון שלו במסגרת "משטרת הפוטושופ", אבל לא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על האייטם השני בטור הזה. בראש הטור מופיעה תמונה מפוטשפת של ג'ניפר לאב יואיט. כלומר, יואיט לא מפוטשפת שם, רק איזה ידיד נטול פנים שלה. יש הסבר בטור עצמו. מה שמשעשע זה שכשראיתי את התמונה הזו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "וואי, לא זכרתי שג'ניפר לאב יואיט כזו כוסית" - וראה זה פלא, הסיבה שצילום הפפראצי הזה התפרסם ברחבי העולם היא דווקא כי עורכי מגזיני הזבל השונים חשבו שהצילום הזה מוכיח שהיא שמנה.

בואו נסתכל שניה בצילום:

עכשיו, אני רוצה לשאול: מה? זו תמונה של אשה שמנה? יואיט לא הייתה יותר שווה בחיים שלה.

אני מתחיל לחשוד שהחיבה של אנשי אופנה ושאר מובילי דעת דרעק לשלדים מהלכים נובעת מכך שהם כולם נקרופילים.

לקריאה נוספת: נשים שמנות ב"תמונות סוציולוגיות"