לא שומעים!

מקדימה:

ומאחורה:

קריאה לעזרה: היום בלונדון וקירשנבאום היה ראיון עם ישראלי שמתמודד על אחד מארבע מושבים בפרלמנט הרומני ששמורים לרומנים שלא חיים ברומניה. זה רלוונטי להפליא לנושא שאני כותב עליו עבודה כרגע, אבל מצאתי בדיוק אפס מקורות ברשת, בעברית או באנגלית, לגבי הפן הזה של השיטה האלקטורלית החדשה ברומניה. האם בקרב קוראי הבלוג הרומנים יש מישהו שמכיר את הפרטים לאשורם ויוכל לספר לי יותר על החלוקה לאזורים בין-לאומיים, ומה הדרישות מהמועמדים? האם הם צריכים להיות אזרחי רומניה, או שכל "רומני אתני" יכול להתמודד?

תודה מראש.

בחדשות ערוץ שתיים של היום (אתמול, עבורכם) הופיע אהרל'ה ברנע וסיפר לנו שמקקיין מצמצם את הפער בסקרים מול אובאמה. כדוגמא, הוא נתן את הסקר של זוגבי, שמנבא פער של ארבעה אחוזים בלבד לאובאמה (48:44).

אבל לנו יש את האינטרנטים, ובאינטרנטים יש אנשים טובים כמו הבלוג Pollster, שמרכז עבורנו את תוצאות כל הסקרים שמתפרסמים לקראת הבחירות.

אז כן, היה הסקר של זוגבי. אבל באותו היום היה גם סקר של גאלופ, שמנבא גם הוא 4 אחוזי פער, אבל עם 50 אחוזי תמיכה לאובאמה^[1]. 50 אחוזי תמיכה מנבא גם הסקר של ראסמוסן, שמצביע גם על פער של 5 אחוזים לטובת המועמד הדמוקרטי. הדיילי קוס מגדיל את הפער הצפוי עד לשבעה אחוזים, וכך גם הסקר של הוטליין, למרות ששם אובאמה זוכה "רק" ל-49 אחוזי תמיכה, לעומת 42 למקקיין. IBD/TIPP מנבאים גם הם פער של שבעה אחוזים, כשאצלם חלוקת האחוזים היא 47:40.

אז מה היה לנו? סקר אחד מסכן שלא חורג מתחום הסטייה הסטטיסטית של מה שהיה לפני כן (יום לפני כן זוגבי חזו פער של 5 אחוזים בלבד בין המועמדים), אבל בעיני הסטטיסטיקאי הבכיר ברנע, זה כבר מצביע על שינוי מגמה. רק לי יש הרגשה שהוא מנסה למכור למערכת אייטמים מנופחים כי הוא מבואס שאין על מה לדווח מארה"ב?

אגב, אם אנחנו כבר בנושא, על פי התוצאות לפי אלקטורים, גם אם מקקיין יזכה בכל המדינות בהן יש תמיכה חזקה וחלשה בו (160 אלקטורים), וגם בכל המדינות המתנדנדות (65 אלקטורים), הוא עדיין צריך שלפחות חצי מהאלקטורים במדינות שנוטות מעט לטובת אובאמה (89 אלקטורים) יעברו לתמוך בו כדי לנצח בבחירות. לאובאמה יש "בכיס" 224 אלקטורים במדינות עם תמיכה חזקה בו.

זה לא הולך להיות נצחון גורף, אבל כדי שאובאמה יפסיד צריך לקרות משהו בסדר גודל של אסון קולוסאלי בקמפיין שלו.

1. וגם זה, אגב, רק אם סופרים רק "מצביעים סבירים". בסקר על כלל המצביעים הרשומים, הפער כבר עומד על שמונה אחוזים [↩]

אתמול הייתי בהרצאה מעניינת של פרופסורית בשם סנדרה בוסריוס, קרימינולוגית באוניברסיטה. היא סיפרה על המחקר שהיא ערכה, אבל מה שהיה הכי מדהים בעיני היא המתודולוגיה שלה, ופחות הממצאים (למרות שגם הם מעניינים). במשך חמש שנים, היא התלוותה לקבוצה של בני מהגרים מוסלמים בגרמניה שהיו חברים בכנופיית סוחרי סמים, וכתבה אתנוגרפיה אודותם.

קצת עצוב לי, מבחינה אקדמית לפחות, שכמי שהספיק להתברגן ולהתמסד הרבה לפני שהגעתי לדוקטורט, סגורה בפני הדרך של מחקר שדה מעמיק ומרגש עד כדי כך. אפילו את הכמה חודשים שאני חושב לבלות בגרמניה כדי להעמיק את ההבנה שלי במה שעשוי להיות מקרה חשוב למחקר המתגבש שלי, אני צריך לשקול בכובד ראש: לעזוב את הבן שלי לכמה חודשים יקרע לי את הלב, ולעזוב את אשתי לבד איתו לתקופה כזו עשוי… ובכן, עדיף לא לחשוב על איך היא תעניש אותי על זה.

סטודנטים אחרים שלומדים איתי, אנשים באמצע שנות ה-20 שלהם שבקושי יש להם בן/בת-זוג קבועים, יכולים לתכנן על שנתיים-שלוש בטיבט או בקניה במסגרת המחקר שלהם. אני? אני כנראה אאלץ להגביל את המקרים שאני חוקר לקנדה וישראל…

הסקרנות גברה עלי, ולכן צפיתי בפרק הראשון (הכפול) של 90210, ה"דור החדש" של בוורלי הילס 90210, אותה סדרת נעורים מיתולוגית שקבוצת הגיל שלי צפתה בה באובססיביות. והרי זו הייתה המטרה של הצגת הסדרה הזו כסדרת המשך. מדובר, בסופו של דבר, באופרת סבון נעורים סטנדרטית לחלוטין בנוף הנוכחי (שעוצב, במידה לא מועטה, ע"י בוורלי המקורית). הסיבה היחידה לזרוק עליה את המטען של בוורלי היא לגרום לאנשים כמוני - ממש לא קהל היעד הנורמלי של סדרות כאלו - להתעניין בה. אבל מה יש בסדרה הזו שהופך אותה לבוורלי? לא הרבה. כן, הייתה הופעת אורח של ברנדה, וג'ני גארת' (קלי, בשבילנו) קיבלה תפקיד קבוע (מי היה מאמין שהבלונדינית הכי פוסטמה של ווסט בברלי תהפוך ליועצת של בית הספר!), וגם ההוא מהפיץ' פיט עשה איזה קמאו קטן.

וכן, הסיפור מתחיל מצמד אחים שבאו מעיירה קטנה לבוורלי הילס הגדולה ותוך יומיים הפכו לילדים הכי פופולריים בבית הספר בזכות הקסם והחוכמה שלהם (הטוויסט: האח הוא מאומץ, והוא גם שחור!). אני לא מספיק מתמצא, אבל אני מניח שהרבה סדרות מתחילות דרך דמות של אאוטסיידר שנחשף לסיטואציה המרכזית של הסדרה לראשונה יחד עם הצופה - זה הופך את האקספוזיציה להרבה פחות מעושה.

אבל 90210 מהוקצעת מדי. 90210 היא לבוורלי הילס כמו שה-O.C. לשכונת חיים. היא באה אחרי הרבה יותר מדי דורות של דרמות נעורים, ובסופו של דבר נראית בדיוק כמוהן. לבוורלי הילס הייתה מידה של חדשנות. טוב, חדשנות זו מילה חזקה מדי בשביל אופרת סבון. נקרא לזה "ראשוניות". בוסריות. השחקנים התחילו את דרכם הרבה פחות בטוחים באיך הם צריכים להתנהג, וגם הכותבים לא ממש ידעו לאן לקחת את הדמויות. עצם העובדה שבוורלי התחילה את דרכה עם פרקים "נושאיים" (כמו דרמות וסיטקומים, ובניגוד לאופרות סבון שם עלילות נמשכות על פני פרקים רבים, מתערבבות אחת בשניה בלי להגיע לשום סיום או פתרון ברור בשום שלב), ועברה למודל של אופרת סבון רק אי שם במהלך חייה (אחרי העונה הראשונה?), כבר מראה עד כמה כל העסק היה ניסוי ותעיה. 90210 מגיעה עם נוסחה מוכנה מראש, יודעת בדיוק לאן היא הולכת - ופה בעצם הבעיה, כי גם אנחנו יודעים.

אין ספק, תהיינה תהפוכות עלילתיות, טוויסטים מפתיעים ותפקידי אורח בלתי צפויים. אבל האם משהו מזה באמת יגרום לי לרצות להמשיך לראות את הסדרה? כנראה שלו. רק בפרקיים הראשונים עבר דיקסון ווילסון, הבן המאומץ, משהו כמו חמש או שש תהפוכות משנות חיים. אף אחת מהן לא הפתיעה, יש להעריך, את הצופים. לברנדון זה לא היה קורה.

זה לא שהייתה כזה צופה אדוק של בוורלי המקורית. ראיתי, די במקרה, את הפרקים הראשונים, ומשם והלאה צפיתי כשיצא. אבל, אולי בגלל שאני הייתי צופה פחות מיומן ואולי בגלל שהז'אנר היה פחות מוגדר אז, הייתה לי תחושה אמיתית של עניין (מצומצם, אבל עניין) בחיי הדמויות בסדרה. הארועים המופרכים שקרו שם זכו להד בחיי החברה שלנו^[1]. היום, קשה לי לראות את זה קורה, ולו משום שזו סדרה אחת מיני רבות.

מה שמוזר הוא שגם בתוך המהוקצעות הזו, הכותבים זורקים פנימה דברים די תמוהים. הבחורה הגותית המוזרה שמופיעה כאתנחתא קומית פחות מזכירה לי דמויות מקבילות מבוורלי המקורית, ויותר את סקריץ' מ"הצלצול הגואל". לא ברור בכלל איך היא עברה את כל שלבי ההפקה.

ויש גם את שאלת הגילאים. איך באותה שכבה בדיוק לומדות אחותה הקטנה של קלי והבת של אנדריאה? עברו בדיוק 18 שנים מאז עלתה הסדרה המקורית. כדי לקבל את ההנחה הסמויה שהתלמידים שאנחנו רואים עכשיו הם ילדיהם של מי שלמדו באותה שכבה אז, אנחנו צריכים להניח שכולם התחילו להשריץ בדיוק בגיל 18. שזה הגיוני, בעולם של בוורלי, אבל עדיין מרגיש קצת מוזר.

אז לא, אני כנראה לא אצפה בשאר פרקי הסדרה. אני גם מהמר שהיא לא תשרוד מעבר לעונה שניה. אבל לך תסמוך על אמריקאים…

אגב, טריוויה קטנה שגיליתי הרגע בימד"ב: הבחורה שמגלמת את האחות במשפחה שבמרכז הסדרה שיחקה גם בגרסת "הדור הבא" של דגראסי - עוד סדרת נעורים שנס ליחה ובכל זאת הוחזרה בכח לחיים.

1. פעם, אני לא זוכר למה, הפגינה כל השכבה שלי בתיכון כנגד החלטה כלשהי של המנהל. איפשהו במהלך הארוע מישהו התחיל - וכולם החרו החזיקו אחריו - לקרוא "דונה מרטין גרדואייטס!" זה, בעצם, הדבר המשמעותי היחיד שאני זוכר מהעסק. [↩]

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו - וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

בזמן שאתם עסוקים בשטויות שלכם שם בארץ, אני שותף מרכזי לאחת המתיחות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. כן, ארה"ב, לא קנדה. מה שהתחיל עם כמה חבר'ה שאני לומד איתם הפך ל–ובכן, אני חושב שבתקשורת הישראלית היו קוראים לזה "תופעה". כמובן שהכתבה קצת מפריזה ומתקשה להבדיל בין המחאה המשועשעת שרוב האנשים שהביעו תמיכה מביעים, לבין תמיכה אמיתית במועמד אלמוני, אבל עצם העובדה שזה הגיע למימדים שזה הגיע היא מפתיעה. יותר מזה, מפתיע שאף אחד מהעיתונאים הישראלים בארה"ב לא נתקל בזה ותהה על המועמד עם השם הכל כך ישראלי הזה.

אני, אגב, פנוי לראיונות, למי שמעוניין.

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה - השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות - פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ - אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם - כולם - איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים - וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

-

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה - פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם - כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים - היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות - יש נשים שאינן אמהיות כלל - וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

העיתונים המקומיים והארציים פה דיווחו היום בהתרגשות שסטיבן הוקינג שוקל לעבור לעבוד בווטרלו, אונטריו, באחד המכונים הגדולים בעולם לקוסמולוגיה ופיזיקה. זה, אגב, כנראה לא יקרה, אבל לרגע אחד הפטריוטים הקנדים נורא נהנו.

אבל זה בכל זאת סיפור מעניין. השמועות על עזיבתו האפשרית של הוקינג את קיימברידג' ובריטניה באו בעקבות סערה שמתחוללת שם לאחרונה: הצעה לקיצוץ תקציב המדע שם ב-80 מיליון פאונד (על פי פרשנויות מסויימות של התקציב). בואו נחשוב לרגע על המשמעות של הדבר הזה: קיצוץ של 80 מיליון פאונד בתקציב המדע. בעברית: כ-530 מיליון ש"ח. רק הקיצוץ. כל תקציב משרד המדע, התרבות והספורט בישראל עומד בשנת 2008 על כ-730 מיליון ש"ח, והבריטים מדברים על קיצוץ בערך של כמעט כל הסכום הזה. על פי הנאמר בקישור האחרון אפשר לחשב את סך תקציב המדע בבריטניה: (אתם יושבים?) מיליארד שלוש-מאות ושישים מיליון פאונד. קצת יותר מתשעה מליארד שקלים. רק עבור השקעה במדע, בלי "תרבות וספורט" (שעל בסיס ניחוש פראי שלי, תופסים את חלק הארי של תקציב המשרד בארץ). לא הצלחתי למצוא פרטים מדוייקים על התקציב הקנדי, אבל מדברים על תוספת של 850 מיליון דולר בשנים 2009-2010. תוספת, כן? לשם השוואה, כל האוכלוסיה של קנדה זה רק פי ארבע מישראל, פחות או יותר.

אז זהו, אם תהיתם למה סטיבן הוקינג אף פעם לא ישקול, אפילו לרגע אחד, לבוא לעבוד בישראל, זו הסיבה. זו גם, אגב, הסיבה שמדענים רבים כל כך נוטשים את הארץ, מי בשמחה ומי בעצב, והולכים לעבוד במקום שמעדיף להשקיע במדע ולא בעוד זרם של חינוך דתי.

–

אין לי שום דבר להגיד על עסקת השבויים שלא נאמר כבר על ידי יוסי ונדב.

על פי הכתוב באתר הקונסוליה האמריקאית בטורונטו, חוץ מהטופס הרגיל של בקשת ויזה מארה"ב, יש טופס נוסף, מספר DS-157. את הטופס הזה צריכים למלא גברים מגיל 16 עד 45. בנוסף, נדרשים למלא את הטופס הנוסף הזה גם כל האנשים, גברים או נשים, מגיל גיל 16, שגרים או גרו באחת המדינות הבאות: קובה, אירן, עירק, לוב, צפון קוריאה, סודן או סוריה. אלו מדינות תומכות טרור, על פי ארה"ב, ולכן יש סידורי אבטחה קפדניים יותר לגבי מבקשי ויזה משם.

אבל יש מקום אחד, יחיד ומיוחד בעולם, שלגביו סידורי האבטחה קפדניים עוד יותר, וזאת משום שארה"ב יודעת שזהו, ללא ספק, הבסיס המרכזי של ארגוני טרור ששמים את בין-לאדן בכיס הקטן. עבור המתגוררים במקום הזה, כל מי שמבקש ויזה לארה"ב, גבר, אישה, זקן, זקנה, ילד, ילדה, תינוק או תינוקת, בלי הבדל גזע, מין, גיל או ציון פסיכומטרי, כולם כולם כולם צריכים למלא את הטופס הנוסף.

מהו אותו מקום מסוכן וחריג, אתם שואלים את עצמכם (אלא אם קראתם את כותרת הפוסט)? שימו לב, והשמרו לנפשותיכם: המקום הוא טורונטו.